סליחה שניצחנו / צהוב סוגר חשבון
אחרי אליפות היסטורית והיסטרית, הגיע הזמן לסכם את עונת הכדורגל, ואין כמו רשימת סליחות מפוארת כדי לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר. להתראות בבלומפילד
אז לפני הכל, סליחה שניצחנו. סליחה שהיינו הכי טובים, הכי חזקים, הכי מהירים, הכי מסורים. סליחה שעשינו צחוק, מתגלגל, אירוני, מליגת העל - וזכינו באליפות כשעוד חורף בחוץ. סליחה שהרסנו את הפלייאוף העליון. לא התכוונו, באמת. ניסינו שיהיה קצת מתח, אבל ככה יצא (אימוג'י משיכת כתפיים של איביץ').
סליחה שתרמנו לדיון המרתק, והמתמשך, אם זו ליגת העל בכדורגל שחלשה או מכבי שגדולה עליה. ספוילר: הליגה הישראלית בכדורגל תמיד הייתה חלשה. לפני שנה, לפני חמש שנים, לפני עשר ועשרים ומאז ומתמיד. לא סתם אנחנו מתרפקים עדיין על מונדיאל 1970 וגיבוריו ושפיגלר עשה את זה. כל מי שמנסה למכור לכם אחרת, מסלף. ברוב המקרים יש בישראל שתי קבוצות מעל כולן, לפעמים אפילו שלוש. השנה, מה לעשות, הייתה רק אחת, מכבי תל אביב. לא נעים, לא נורא. תתרגלו.
ולדימיר איביץ'. ניסינו שיהיה מתח, אבל ככה יצא(צילום: עוז מועלם)
סליחה שהפכנו את מכבי חיפה לסגנית הכי גרועה בכדורגל הישראלי בכל הזמנים. שוב לא נעים, באמת. ועוד אחרי החגיגות של כיבוש אירופה בחוף דדו, המים הקרים על המאמן מרקו בלבול בחדר ההלבשה, תנועות הידיים המונפות אל על בגאווה של הנשיא יענקל׳ה שחר, מוביל המבצע הצבאי המזהיר לשחרור ירדן שועה, וההכרזה ברשתות (שנמחקה) על "חזרה למקום הטבעי".
סליחה גם שאנחנו קטנוניים ומתעקשים להזכיר שמכבי ת"א הייתה הקבוצה הראשונה לסיים עונה בליגה הראשונה ללא הפסד, פעמיים, בשנות החמישים, מה שהופך את מכבי חיפה של 1994 בסך הכל לקבוצה השלישית שעשתה את זה ושם את ההפסד לבני יהודה בפרופורציה, כי שום שיא ממילא לא היה נשבר. מה אתם אומרים שם בחיפה, שנות החמישים לא נחשבות? אולי נבטל גם את הישגי המדינה למשל בשנים האלה? נניח, קליטת העלייה המפוארת. אולי נבטל בכלל את ההיסטוריה של ישראל לפני שנות ה-80, מיקום האליפות הראשונה של מכבי חיפה.
יעקב שחר חוגג. חזר למקום הטבעי(צילום: עוז מועלם)
מרקו בלבול. מקום שני שווה השפרצת מים בחדר ההלבשה(צילום: אורן אהרוני)
וסליחה מכל הלב שניצחנו ארבע פעמים את מכבי חיפה מתוך חמישה משחקים בעונה. זה כבר ממש, אבל ממש, לא נעים.
סליחה שהראינו באופן נדיר שאפשר לקחת אליפות ללא מגרש ביתי, מציאות שנכפתה על מכבי ת"א, במהלך משחקי רדיוס של חצי עונה, כשהיריבים הפוטנציאליים מחזיקים באצטדיונים גדולים כסמי עופר, טוטו טרנר וטדי.
סליחה שהאוהדים של מכבי, באופן חסר תקדים, רוכשים 10,500 מנויים במשך שלוש שנים בנתניה למרות הפקקים, דרכי הגישה המוזרות והשיבה (המתוקה בדרך כלל) הביתה לאחר משחקים בסביבות אחת בלילה (לכו לנתוני עבר של קריית אליעזר, טדי או וסרמיל - אין מספר מנויים כזה). סליחה גם שאותם אוהדים צהובים קנו את רוב המכסות של הכרטיסים המיועדים להם במשחקי חוץ. יא-אללה, איזה קהל יש למכבי.
יא-אללה, איזה אוהדים יש למכבי(צילום: אבי רוקח)
כל דרבי חשוב(צילום: עוז מועלם)
סליחה שלמרות שני משחקי נפל, שהולידו שני תיקו בדרבי, לא עזרנו להפועל להגיע לפלייאוף העליון למרות חגיגות התיקו, וסליחה שבכל זאת הבסנו בדרבי בגביע הטוטו. כי דרבי נחשב, נספר וחשוב בכל מפעל, בכל מקום, בכל שעה. תשאלו את הקהל של הפועל, שעדיין מזכיר "רימון מליגת המילואים".
סליחה שאנחנו מתעקשים, עדיין, לא להפוך את בני יהודה ת״א ליריבה אמיתית שלנו למרות ההפסד בגביע וההפסד בליגה והניסיונות הבלתי פוסקים של שחקניה ואוהדיה ומאמנה המוכשר יוסי אבוקסיס לגרום לנו לראות בהם יריב של ממש. סורי, זה לא אתם, זה אנחנו (שוב משיכת כתפיים של איביץ'). סליחה שחלק מההצלחה של הכתומים מגיע משחקנים שמושאלים ממכבי. סליחה גם שמכבי ת״א לא רצתה את צ׳יבוטה (שיקר ונאלץ לחזור בו לגבי קריאות גזעניות נגדו), שנפגע מאוד ומאז מפיץ את מרמורו ותסכוליו ברבים. סליחה גם שמחלקת הנוער של מכבי ת״א, הטובה ביותר בארץ, מייצרת עוד ועוד שחקנים מוכשרים וסליחה שהשתמשנו בהם בקבוצה הבוגרת בדרך לאליפות שבנויה על שחקני בית, המנפצת את מגבלות הפייר פליי. סליחה שחלקם מגיעים לליטוש בקבוצות אחרות, כמו הפועל חדרה והפועל חיפה ושאנחנו שולחים גם עוזרי מאמנים לנסות לתקן את הקבוצות האחרות.
יונתן כהן. אליפות של שחקני בית(צילום: עוז מועלם)
סליחה שפירקנו, רמסנו והשפלנו את המאמי הלאומית מול הקהל הביתי שלה בטוטו פנדל, בהרכב לא הכי חזק שלנו, פלוס בונוס של בישול איכותי משחקן הבית לשעבר אופיר דודזאדה לג׳ון אוגו. איך שר פעם המכביסט יובל בנאי: "האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים".
סליחה נוספת על כך שגרמנו למאמן (המצוין והמוכשר) ברק בכר להיראות משעשע אחרי שנשאל אם יש סיכוי להפסד של רביעייה למכבי, לפני המשחק, והשיב שאין סרט כזה. התברר שהיה, ציון מקסימלי ברוטן טומאטו. סליחה שכאקט ראשון, אחרי המשחק, ניגשו הצהובים לנחם את שחקני המאמי בחיבוקים ולחיצות ידיים, ולא דרכו על הפצעים. ספורטאים לפני הכל.
ג'ון אוגו. חוגג את הבישול מדודזאדה?(צילום: הרצל יוסף)
וסליחה כמובן על ה-VAR, האיום הגדול באמת על הפועל באר שבע. איום הרבה יותר ממשי ומשמעותי, למשל, מהקטנת התמיכה של אלונה ברקת במועדון (אל דאגה, מיליונים עדיין ימשיכו לזרום שם מהעירייה).
סליחה שיש לנו גאון כדורגל בשם דור מיכה, גרסת הקוסם 2019, שצמח והתפתח גם הוא בקריית שלום, ליגה מעל ליגת העל (החלשה כמובן, הסכמנו על זה). סליחה על הטאץ' הנדיר, היכולת להשאיר שחקן מול הרשת, הענווה שלו, המכביזם. סליחה שהוא נבחר כשחקן העונה.
הקוסם החדש. מיכה מול קלאודמיר בדרבי(צילום: עוז מועלם)
סליחה שיש לנו את הבעלים הכי טוב, הכי מסור, הכי תומך, הכי מבין, הכי ענייני, שאינו רודף כבוד ופרסום ועושה רבות למען הקהילה וניצולי השואה, בדרך כלל בחשאי. מיץ׳ גולדהאר, תודה.
וסליחה אחרונה מהאצטדיון בנתניה, מבתי הקפה בקניונים הסמוכים וממנהל האצטדיון המסור אילן יבלוקובסקי, שמעתה יראו אותנו הרבה פחות. האמת? נתגעגע לפעמים. להתראות בבלומפילד.
לפנייה לכתב/ת 
שחקני מכבי ת"א חוגגים
צילום: אבי מועלם
מומלצים
