כך מחקתם את גבורת העלייה מאתיופיה
4,000 יהודים נספו במדבריות בדרכם לירוסלם, אבל הנרטיב הציוני שם דגש בעיקר על אנשי המוסד והשייטת. כבודם במקומו מונח, אבל מה עם כבודנו?
אפליית שחורים באשר הם שחורים היא תופעה עתיקת יומין ונבזית שאינה ייחודית לעם היהודי. אולם בניגוד להתרחשויות במחוזות מרוחקים מן העין ומן הלב, הרי שבמקרה הנדון ישנה הפרה בוטה של ההסכם שנחתם בין הצדדים: מדינת ישראל התחייבה לפתוח את שעריה בפני יוצאי אתיופיה מתוקף היותם יהודים, כפי שנהגה עם עדות אחרות מכל קצוות תבל. אך מיד עם כניסתם לארץ "המובטחת" הטילה מום ביהדותם, בעיקר בשל צבע עורם, שככל הנראה היווה ומהווה איום על האתוס היהודי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מוצאם האפריקני וגוון עורם הכהה, יחד עם סימן השאלה שהונח מעל ראשם, הובילו לתגובת שרשרת בלתי נמנעת. תפיסות ודעות חשוכות שהיו צריכות להיעלם מן העולם מצאו תשתית רעיונית מוצקה ויציבה בחסות המדינה ומוסדותיה. יום הזיכרון לכ-4,000 יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל ומצוין היום (א'), הוא תזמון טוב לדון בכך.
אתוס ההצלה הציוני, שטופח בידי אמצעי התקשורת ומוסדות החינוך, הותיר אלפים - זקנים, נשים וטף, שצעדו מאות קילומטרים מצפון אתיופיה לסודן בכמיהה לציון - מיותמים מכל גבורה, ואגב כך נידונו, על לא עוול בכפם, למסכנות חומרית ודלות רעיונית.
מדינת ישראל, על כל גרורותיה, בזדון או שלא, מצליחה להיכשל שוב ושוב בהנכחה של קורות חייה ומאפיינה הייחודיים של העלייה מאתיופיה. בנרטיב המשווק לעם היושב בציון, ניצבים אנשי מערכת הביטחון הישראלי כגיבורי על עשויים ללא חת ומנגד העולים שמהווים בבואה לגבורתם.
אין בכך לגרוע מאום מפועלם של לוחמי השייטת והמוסד, אולם לאמיתו של דבר, גיבוריו האמיתיים של המסע ההרואי הם אותם אנשים חדורי אמונה שצעדו כנחיל אנושי ורעיוני במדבריות סודן בצמאה וברעב לירוסלם.
גיבוריו האמתיים של המסע הם אותם ילדים וילדות שיצאו למסע אל הלא נודע ונותרו שרועים על אם הדרך משום שכוחם לא עמד להם. גיבוריו האמיתיים של המסע הם אותם עשרות אסירי ציון שקמלו בכלא הסודני האכזרי ונדרשו למחיר אישי כבד. גיבוריו האמיתיים של סיפור העלייה מאתיופיה הם אותם חלוצים בדמותם של יונה בוגלה, פרדה אקלום, ברוך טגניה ואחרים אשר התוו את הדרך למימוש חזון הגאולה.
חברת המהגרים הישראלית רוויה מתחים ושסעים שבטיים, לכן מאבקים פוליטיים שגרתיים על משאבים חומריים מוצאים הצדקה בכיפוף האחר ובנידויו. היות ויוצאי אתיופיה לא מהווים נכס אלקטורלי בעבור אף צד, נדמה ששוליותם בנוף ובמרקם החברתי בישראל התגבשה, ותישאר ככל הנראה, חקוקה לעד בדברי ימיה של הארץ הזו.
תיוג השחור עם נחשלות הופך את יוצאי אתיופיה לנוכחים נפקדים. שקופים מזן מיוחד: הישראלי לא יכול שלא להבחין בהם, אולם הוא לא מוכן להכיר בהם מעבר לתיוג הראשוני. היכרות עם תרבותם, שפתם או סיפורם הפכה למעמסה כבדה מדי עבורו.
שנית, המהפכה הדיגיטלית לא מבחינה בין צבעים, אלא ובעיקר מאפשרת לכל מאן דהוא לספר ולהנכיח את סיפורו במרחב הווירטואלי. צעירים רבים ברוכי כישרון, שהבחינו בפוטנציאל העצום שטמון בפלטפורמה הרשתית, החלו להפיץ את סיפורם ואת סיפורי הגבורה של הוריהם ומשפחותיהם.
אולם אין די במגמות ברוכות אלו, שכן טרם הגיעה השעה שבה נוכל לנוח על זרי הדפנה בעדנה ובשביעות רצון. אנו, צעירים בני הקהילה – דור שני ושלישי לעלייה - נושאים באחריות גדולה להשיג לנו, להורינו ולקהילתנו מקום של כבוד וגאווה בדפי ההיסטוריה של העם היהודי וכן בנוף ובמרקם הייחודי שמרכיב את החברה הישראלית. לשם כך נדרשות מאתנו יוזמה ותעוזה, כמו גם יכולת ליצור שיתופי פעולה וחבירה לציבוריים וקבוצות אחרות בעלות מאפיינים דומים, אשר חפצות לקשור את גורלן במאבק משותף על הזכות לספר ולהשמיע את סיפורן המופלא במלוא הדרו ולא כהערה שוליים.
בתמציתו של סיפור העלייה מאתיופיה מצויים אנשים, משפחות וסיפורים אישיים אשר כל אחד מהם מהווה נדבך בפסיפס. ואכן, נדרשת השאלה כיצד הפך הפרק המפואר והמרתק הזה של העלייה מאתיופיה לנרטיב חד-צדדי, צר וממסדי כל כך?
- אייל גטו הוא סטודנט לתואר שני בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
