"לא דמיינתי שפליטים מעיראק יגלמו חיילי צה"ל"
ב"תל אביב על האש" יניב ביטון מגלם קצין במחסום בכניסה לירושלים, "הרעיון לעשות קומדיה על הסכסוך הקסים אותי, כי אין בזה שום דבר מצחיק", הוא מספר בריאיון ומשתף איך זה להיות מיעוט יהודי בסרט ישראלי, מאיפה הרומן עם השפה הערבית ואיזה רעיונות פילוסופים עומדים מאחורי קערת חומוס?
רוב האודישנים לא נגמרים בחיבוק מהבמאי, אבל זה בדיוק מה שקרה ליניב ביטון באודישן לסרט "תל אביב על האש". ולא, לא מדובר בסצנה דרמטית שגורמת למחנק בגרון שביטון היה צריך להציג, אלא בקטע משעשע מקומדיה מקורית וזוכת פרסים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאת הבמאי סאמח זועבי.
"בסוף האודישן הוא אמר לי, 'וואו, פעם ראשונה שזה מצחיק אותי. זה נכתב ממש בשבילך', הוא ממש חיבק אותי - וזו תגובה כל כך לא אופיינית באודישנים", נזכר ביטון בריאיון ל-ynet לרגל יציאת הסרט. "מאוד רציתי את זה, זו לא הייתה רק הסצנה, כי בנוסף לטקסט היה גם את האני מאמין של סאמח וכל כך אהבתי את מה שהוא כתב שם".
מה היה כתוב שם?
"הוא תיאר את ההשפעות שלו, שהסרט הוא יצירה בתוך יצירה כמו פליני וסרטים אחרים של וודי אלן. אבל בעיקר אהבתי את האמונה שלו בהומור והרצון לעשות קומדיה על הסכסוך. זה כל כך הקסים אותי כי אין בזה שום דבר מצחיק. אבל עבורו זו הדרך להסתכל על המציאות ולשנות אותה, להגיע לבני אדם. אז כבר לאודישן באתי עם חשק, שזה אגב מתכון לכישלון. אמביציה עושה אודישנים לא טובים, אבל פה זה עבד לי".
עלילת "תל אביב על האש" עוסקת בתסריטאי מתחיל בשם סאלם (בגילומו של קייס נאשף), פלסטיני ממזרח ירושלים שעובד בטלנובלה מצליחה שמצטלמת בראמללה. במרכזה משולש אהבה מופרך בין מרגלת פלסטינית (לובנה אזאבל), המפעיל שלה וקצין יהודי בכיר (יוסף סוויד) בימי מלחמת ששת הימים.
כל בוקר התסריטאי נאלץ לעבור במחסום, וכאשר אסי (ביטון), מפקד המחסום, מבין שסאלם עובד בטלנובלה האהובה על אשתו הוא מחליט להתערב אמנותית, בין השאר כדי להקנות אמינות לצד היהודי בסיפור אבל בעיקר כדי שהסוף יסתיים באופן שהוא רואה לנכון. בתמורה הוא גם דורש מנת חומוס יומית מסאלם.
אי אפשר שלא להזכיר את הטירוף סביב 'הכלה מאיסטנבול'.
"נכון, זה יצא בול. 'תל אביב על האש' נכתבה הרבה לפני שהטירוף ההוא התחיל, אבל זה בדיוק מה שסאמח מנסה להראות בסרט, שאמנות יכולה לגשר בין שני עמים. מי שאוהב את את 'הכלה מאיסטנבול' לא חושב על המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון או על היחסים שלנו עם ארדואן".
מתוך "היהודים באים"
את ביטון אתם מכירים בעיקר מסדרת המערכונים המוצלחת "היהודים באים", בה גילם דמויות אהובות כמו יוסף (בעל כותנת הפסים), רפול, יגאל עמיר, משה רבנו ועוד, אבל הוא גם שיחק בסדרות כמו "המדרשה" ו"פולישוק". הוא גם מככב בתיאטרון, בעבר בקאמרי וכיום בבית לסין, ו"תל אביב על האש" הוא בעצם תפקידו המשמעותי הראשון בקולנוע.
בעצם היית מיעוט על הסט, היהודי היחיד באחד התפקידים הראשיים.
"נכון, זה היה חדש, אבל חוויה מאוד טובה. בגדול אני מרגיש די טבעי בסיטואציות כאלה, בעיקר בגלל שאני יודע ערבית. יש הרבה ישראלים שלא יודעים את השפה, אז יש להם רתיעה. כי אפילו בתת מודע הם מקשרים ערבית לטרור. לי אין את זה. חוץ מזה, המפגשים היו מאוד מעניינים. לובנה שהיא בכלל מאירופה, והחבר'ה מפה, אז כל אחד הוא עולם ומלואו, ואני מאוד אוהב לדבר על פוליטיקה, אז דווקא היה לי מעניין".
מאיפה הערבית שלך?
"אני יודע ערבית מהבית, מבית ספר ומהצבא. אני מאוד אוהב את השפה, פריק שלה. במהלך החזרות היו לנו שיחות מעניינות, מתי צריך לדבר עברית ומתי ערבית. כי הייתי יכול לעשות הכול בערבית, אבל ראינו שיש מקומות שזה יותר נכון שאסי ישמור על המקום שלו כקצין במחסום מול הפלסטיני שעובר שם כדי לשמור על יחסי הכוחות".
בסרט אתה כל הזמן אוכל חומוס, איך זה היה?
"הקטע עם החומוס מגניב, ובכל מקום שהקרנו את הסרט שאלו עליו, ולכי תסבירי ליפנים בטוקיו מה הסיפור עם החומוס. אבל סאמח עלה פה על משהו מאוד בסיסי בישראליות שלנו ובמערכת היחסים שלנו עם הפלסטינים סביב המאכל הזה. בשביל ערבי זה מאכל בסיסי שיש בכל בית. אבל הישראלים גם ניכסו אותו וגם הפכו אותו למעדן קולינרי. לכל אחד יש את העדפות הספציפיות שלו, שיהיה כמה שיותר אקזוטי. עכשיו, חלק מהסצינות צילמנו בלוקסמבורג ולא היה שם חומוס טוב. הייתי צריך לשחק כאילו זה וואו, אבל זה היה שקר".
אף שביטון לא עשה הרבה קולנוע, הוא מקווה שהסרט יפתח לו דלתות נוספות בתחום: "שיטת העבודה היא אחרת, יש יותר זמן ויותר חזרות. גם החוויה הזאת של לראות את זה אחר כך, יש בזה משהו מרגש. ובכלל גיליתי את כל העולם של הפסטיבלים שזה בכלל תענוג גדול".
ביטון לא סתם מזכיר פסטיבלים. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה (שם זכה נאשף בפרס השחקן) ונדד לטורונטו, טוקיו, ציריך, בכולם זכה לשבחים ולהערכה. בפסטיבל חיפה האחרון הוא לקח את הפרס הראשון. "בפעם הראשונה ראיתי את הסרט בוונציה, אני לא אשכח את זה בחיים", הוא מספר, "אולם של 1500 איש. נורא נהנתי מזה שהם צחקו, והם עוד היו איטלקים. בארץ צחקו יותר. אם הסרט לא היה מצחיק זה היה מאוד מאכזב. כי זו לא רק האלגוריה הפוליטית, זה חייב לעבור דרך פילטר של צחוק, של קומדיה".
לעשות קומדיה על הסכסוך. זו גם אמירה.
"ממש. בעיני זה פשוט מרענן ומראה נקודת מבט חדשה על הסכסוך, בטח ובטח מבמאי שהוא פלסטיני, שברור באיזה צד הוא נמצא בסכסוך. אז זו תמונת מצב מורכבת, עם הומור ועם ביקורת עצמית משני הצדדים".
זו לא הפעם הראשונה שזועבי, שנולד בכפר קטן ליד נצרת, עושה סרט קומי על הסכסוך. סרט הביכורים שלו "איש ללא סלולרי" (2010) עסק בצעיר ערבי שסובל מבעיות קליטה סלולריות. בשנים האחרונות הוא מתגורר בניו יורק, בדומה לבמאים פלסטינים אחרים שהחליטו לעבור מכאן כמו איליה סולימאן והאני אבו-אסעד, שם הוא מלמד קולנוע באוניברסיטת NYU.
יצא לך לדבר איתו על החיים בחו"ל, הוא מתכוון לחזור לפה?
"אני לא רוצה לענות במקומו, אבל אני חושב שלא. הילדים שלו אמריקנים והחיים שלו שם בברוקלין. אבל אני חושב שהסיבה שהסרט מוצלח היא בגלל שהוא חי בגלות. יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שיש לו מבט אחר, חומל יותר, על הטירוף של המקום הזה - כך שהוא יכול לצחוק עליו".
הסרט הוא קופרודוקציה בין ישראל, צרפת ולוקסמבורג וחלק גדול מהצילומים התרחשו במדינה הקטנה במערב אירופה, מה שגרר סיטואציות אבסורדיות שנראות כאילו לקוחות בעצמן מהקומדיה שצולמה שם. "היינו צריכים ניצבים שיראו ישראלים", מספר ביטון, "אז מי שעשה את שם היו פליטים מסוריה ומעירק שגרים עכשיו בלוקסמבורג. אלו היו מפגשים מרתקים, כי איפה אני אוכל לפגוש אנשים כאלה או לראות אותם לובשים מדי צה"ל בתור ניצבים. זה משהו שבחיים אפילו לא דמיינתי".
לדבריו, ערבוב הזהויות הזה הוא חלק מהחזון של זועבי. "הוא רואה בני אדם, הוא לא רואה רעיונות, לאום או סכסוך. בעיניו יש פה בני אדם שמנסים להסתדר בתוך סיטואציה פוליטית מסוימת ובזה אנחנו מאוד דומים, אני גם רואה את זה ככה ומעדיף מפגשים בין בין אדם. הרבה פעמים שואלים אותי על פוליטיקה בראיונות, ואני בן אדם פוליטי. אבל לא תמיד בא לי להתבטא כי זה יוצא שטחי וחד-ממדי. פתאום זה מופיע בכותרת המשנה שאחד העורכים בחר כדי שיהיו קליקים וילחצו וכולם מגיבים לזה".
זה גם לא שהטוקבקים מפריעים לו, אלא שהוא היה מעדיף לדבר פנים מול פנים: "לפעמים אני מקבל תגובות רעות בטוקבקים. אני מעדיף לחשוב שפנים מול פנים לא היו אומרים לי את זה. אז לפני שאני נעלב אני מזכיר לעצמי שאם אני אשב עם הבן אדם הזה בפאב הוא לא ידבר איתי ככה".
ואם אנחנו כבר בפוליטיקה, הסרט מומן בחלקו בישראל, נושא שדובר עליו רבות בקדנציה של מירי רגב. אתה מקווה שיבוא מישהו יותר טוב?
"האמת? כן. זו הייתה קדנציה קשה. וזה לא בגלל ימין-שמאל, התפיסה שלה היא שהאמנים אמורים לייצג את המדינה, וזו ממש תפיסה אחרת של מה התפקיד של הדבר הזה. זה תסכל אותי וזה אפילו לא היה ברמה העקרונית, אלא בגלל הפופוליזם והרצון לעשות כותרות. מזל שהחוק בנאמנות בתרבות לא עבר, אבל עצם הדיון סביבו היה מכעיס ומתסכל. כאילו מי שהיה קורא את החוק היה חושב 'וואו, כל היום עושים פה תפקידים והצגות שכל המטרה שלהם היא לחתור תחת המדינה'. הרבה פעמים הרגשתי שזה על הגב שלנו בגלל מניעים פוליטים אחרים, פריימריז וכל השעמום הזה של הפוליטיקה. זה היה מעציב ומעצבן ואני מקווה שיהיה יותר טוב בהמשך".
מלבד פוליטיקה, ביטון הוא גם דובר נלהב של הקהילה הלהט"בית, ולפני שלוש וחצי שנים עבר תהליך פונדקאות באמריקה יחד עם בן זוגו לחיים, אבי טיירי, ולהם תאומים בנים. "זה תחום שמעורר אותי כי אלו החיים שלי וזאת המשפחה שלי. אני אגיד את כל הדברים שלי בכל הזדמנות. ואם לא הייתה לי הצגה השנה הייתי הולך גם למצעד הגאווה בירושלים שבעיני הוא אחד האירועים החשובים במדינה ולא רק להומואים, אלא לקהל החילוני. הייתי שמח להיות שם ולא ממקום של 'וואו, תקבלו אותי, אני גם יכול להיות אבא'. אני לא אוהב את הדיבור שמבקש הכרה ואני לא צריך הכרה מאף אחד - זה שיח של זכויות. זכויות אזרחיות ומשפטיות שמגיעות לנו כחלק ממאבק גדול יותר.
היו תגובות מופתעות על הסט כשסיפרת להם שאתה אבא הומו?
"לא. באופן טבעי אני חושב שמי שעוסק בתחום של אמנות ורוח הם בדרך כלל אנשים שבאים מהצד הליברלי".
ואיך ההורות?
"מורכבת, אבל זה הולך ומשתפר. בהתחלה היה מאוד לא פשוט, הרגשתי שחיי נלקחים ממני ולא האמנתי ששילמתי בשביל הדבר הזה. אבל זה הולך ומשתפר ועכשיו זה הזמן של הפירות החיוביים של להיות הורה לתאומים. אנחנו לא צריכים פלי-דייט, יש להם אחד את השני".
