"תיקון חצות" של מקהלת גיא בן הינום: טקס פולחן בפסטיבל ישראל
כשהם לבושים בגלביות ואוחזים ענפי לבנדר, שנים עשר חברי מקהלת גיא בן הינום לקחו את הצופים למסע ווקאלי יוצא דופן, בעקבות "תיקון חצות" של דוד אבידן. יהדות, פאגניות, שירה עברית ופולחן מכושף - כל אלה התמזגו עם שירת הא-קפלה והפכו לחוויה רוחנית מרתקת. כת, בקטע טוב
משהו קם לתחייה במופע "תיקון חצות" של מקהלת גיא בן הינום, אמש (ב') בתיאטרון ירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל. קם לתחייה, רקד סביבנו ולרגעים פירפר מול עינינו התוהות. נתן לנו את כל כולו, הזמין אותנו להיכנס בחיקו ואז חשף שיניים ודרש שנלטף. זו לא הייתה המפלצת של פרנקנשטיין ולא הגולם מפראג, זה בסך הכל היה שיר.
מי שהתקשה להתמסר חש לבטח בודד או נבוך. אך מלכתחילה קשה היה לשמור על שכבות ההגנה. על אף המינימליזם של האירוע, הוא עוטף אותך באינטנסיביות, ומשתלט על החלל סביבך: בקולות, בהחשכת האורות והגברתם, בתנועה. פיזיקאי היה יכול לספק הסברים מתחום התהודה והתדרים, על האופן שבו הם מנידים את הצופה באופן ממשי. בהיעדר מדען במערכת, ניאלץ להסתפק בקביעה שזו חוויה שחודרת.
במקהלה שהקים, נועם ענבר זונח את המקבריות והעוקצנות, אותה אווירת "שכול וכישלון" מחוספסת שמזוהה עם להקת הבילויים, ההרכב המפורסם שלו. על אף שאפשר לזהות בין שני הפרויקטים קווי דימיון - בכל זאת, גם כאן האבסורד הוא קו מנחה, וטביעת האצבע האמנותית של ענבר מורגשת בשניהם - במופע הנוכחי הוא לוקח סיכון מסוג אחר: הוא מפקיד בידי הקהל את האמון שיש לתת בניסיון להגיע לחוויה רוחנית משותפת.
ובתפילה כמו בתפילה, גם פה לא תמיד הכל ברור. כמו במקרה של יהודי שהתנסה בטקס דתי בוואראנסי, או אדם שנקלע לבניין האופרה ולא הספיק ללמוד איטלקית - מבחינת המאזין, המילים משמשות כניגון, וקשה להבחין מתי אחת נגמרת ואחרת מתחילה. רק מדי פעם האוזן מזהה צירוף בעל משמעות, ומנסה להיאחז בו כזיז. בסוף המופע, אחד העובדים מחלק "שירונים", ולמען הסר ספק מבהיר שהתזמון אינו מקרי. כך אתה מגלה שלא רק אבידן חתום על הטקסטים שזה עתה שמעת, אלא גם דיוויד לינץ', לאה גולדברג ואחרים.
שיר שהפך לטקס מיסטי(צילום: נטשה שחנס)
מקהלת "גיא בן הינום" לקחה לידיה את שירו של דוד אבידן, ששמו כשם האירוע, ויצרה על בסיסו מופע של כשעה, על טהרת הקול האנושי, עם כוראיוגרפיה עדינה שמזכירה טקס פולחן, או את הדינמיקה של תאים. הם נפגשים, הם מתפצלים, הם מתאחים, חוזר חלילה. בפתיחה, האורחים התבקשו לתפוס מקומות על ספסלים או בכריות על הרצפה. לאחר מכן, 12 חברי המקהלה הגיחו כשהם לבושים בבגדים צבעוניים בסגנון גלביות עם ענפי לבנדר בידיהם וחילקו לנוכחים. אפשר היה להרגיש שמשהו עומד לקרות, אבל עוד אי אפשר היה להבין מה. שקט השתרר בחלל. אווירה של כת, בקטע טוב.
במופע - שאפשר לכנות גם פרפורמנס, אבל בשביל מה להכביד על האווירה - נרשם שימוש בשני אקורדיונים, גיגית מים וכמה סירים. אך רוב הזמן, שלטה שירת א-קפלה שהביאה לידי ביטוי את האפשרויות המגוונות שטמונות בגוף ושאנו נוטים לשכוח בחיי היומיום. שילוב הקולות הזכיר טקס פגאני, או לסירוגין, שיחת נפש צפופה של עופות ליליים. וברגע אחר, מסיבת מחזור של רוחות רפאים, תפילה בבית כנסת של קהילה עלומה או המנוני גוספל באנרגיה של שמחת בית השואבה. לאורך כל הדרך בלטה הנוכחות של חומרים פולקלוריסטיים. מאפריקה, למזרח התיכון ועד לזעקות בסגנון מקהלת הנשים המכושפת של "מסתרי קולות בולגריה". ובכל זאת, אם רצית לשאול מתי ולאן, יכולת להשיב לעצמך רק בכאן ועכשיו, כי המוזיקה חורגת מהזמן.
אווירה של כת, בקטע טוב(צילום: נטשה שחנס)
מסע ווקאלי רוחני(צילום: נטשה שחנס)
במסורת היהודית, "תיקון חצות" היא תפילה המוקדשת לאבל על חורבן הבית. כמו בתיאטרון ירושלים, גם על פי חז"ל אפשר לקונן בישיבה על הרצפה, ביחד או לחוד. יש המאמינים שהיא מקרבת לגאולה. התזמון של המופע מעלה לתודעה גם את "תיקון ליל שבועות" שנמשך אל תוך הלילה ומהווה הכנה למתן תורה, ושהותקנו לו מגוון של ורסיות חילוניות לאורך השנים.
תפילה מסוג אחר ששיאה מרומם רוח(צילום: נטשה שחנס)
בתוך המרחב החריג הזה, יש מי שיוצא למסע של חיפוש בעקבות משמעות, כמו הצעירים שהרבו להחליף מקומות כדי לשפר את זווית הראייה, ויש מי שנשען אחורנית בביטחון, כמו האישה המבוגרת שהעבירה חלקים ניכרים מהערב כשעיניה עצומות וחיוך פרוש על פניה. האופן שבו אתה מגיב למתרחש, חושף משהו גם על אודותיך. ברגע הסיום הממושך, כשהיצירה נוסקת לשיא, כולם כבר מתכנסים אל תוך זיכוך. זהו רגע נדיר ומרומם רוח, שבו מנטרה מאת אבידן נמסרת מהמופיעים אל הקהל, במהלך ספונטני לכאורה של חילוף תפקידים. מה שהיה סתום, הולך ומתבהר. בחוץ, תחת שמי הקיץ הירושלמי, מישהי ביקשה שלוק מהסודה והודתה: "זה היה מיוחד. אני מרגישה שאחרי שנה, סוף סוף חזרתי לעצמי". יגעת ומצאת - תאמין.
חוויה רוחנית משותפת
צילום: נטשה שחנס
מומלצים
