"כשאני נתקלת בעמוד, אני נקרעת מצחוק"

הי, אני טלי וכבר ארבעים שנה, מגיל שלוש, אני לא רואה כלום בגלל סרטן ברשתיות (עניין תורשתי). למרות שהיום אני חיה עם זה די טוב, היו שנים, במיוחד בגיל ההתבגרות, שהתפללתי לחזור לראות.

אני נהנית מהעובדה שאני לא שופטת אנשים לפי המראה שלהם ומתמקדת ישר באישיות שלהם, אבל מדי פעם עצוב לי שאין לי יכולת ליצור קשר עין או לקרוא שפת גוף, בעיקר כשמדובר בהיכרות עם גבר.

לעתים קרובות אני חושבת על כמה כסף אני חוסכת בזכות זה שאין לי רכב, אבל מדי פעם, ממש מתחשק לי לקחת את המפתחות ולצאת לסיבוב... עד שאני נזכרת שלטובת הציבור, אין לי רישיון. אגב, בחלומות שלי אני נוהגת, בעזרת אינטואיציה שמנחה אותי לאן ואיך ליסוע.

מכיוון שאיבדתי את הראייה בגיל קטן יחסית, אני כבר לא חולמת בצבעים וחווה הכל כפי שהייתי חווה דברים במציאות: בשמיעה, במישוש, בתחושת הסביבה. לפעמים אני חשה שאני מבחינה במשהו רחוק ממני, אבל זה לא באמצעות ראייה אלא באמצעות ידיעה פנימית – מין תחושת בטן שלא ניתן להסביר במילים.

אני אומרת ש"ראיתי סרט", למרות שאני רואה אותו עם האוזניים (אני גם כותבת סרטים). מחקרים מדעיים הראו שהחלק במוח האנושי שמתרגם את מה שהעיניים קוראות, מתרגם גם מה שהאצבעות קוראות בברייל. ובכלל, לא בא לי לעצור ולחשוב על כל מילה שאני אומרת. אחרי הכל, אנחנו חיים בעולם שמושתת על ראייה, וראייה היא החוש הדומיננטי ביותר אצל אנשים.

"אני אומרת ש'ראיתי סרט', למרות שאני רואה אותו עם האוזניים". טלי סרנצקי

לפני כשלוש שנים הייתי בראיון עבודה נהדר אצל מנהל האזור בחברת חשמל ברעננה. הופתעתי לטובה כשהציעו לי משרה בקבלת קהל. שמחתי על הפתיחות וההזדמנות לעבוד עם לקוחות, על אף המגבלה שלי, כי בדרך כלל העבודות שהוצעו לי היו עבודות אדמיניסטרטיביות ולא מול קהל.

ערבוביה של תסכול וצחוק, שמחה ועצב, נחת ופחד

מאז ועד היום, אני מוקפת אנשים חיוביים ואדיבים, בעלי ראש פתוח, שמלווים אותי בעבודה ועוזרים לי להיות יעילה ולהרגיש שאני מועילה למישהו אחר. (בסופו של דבר, זה מה שכולנו רוצים להרגיש, אני חושבת.) לא יכולתי לייחל לטוב מזה.

ובכל זאת, יש רגעים מאתגרים, לא פשוטים. (רק על זה יכולתי לכתוב ספר שלם) למשל, כשאני נתקלת בעמוד באמצע הרחוב, אני בדרך כלל נקרעת מצחוק. בכלל, החיים בלי ראייה מספקים לי המון סיפורים מצחיקים. המצבים בהם אנשים קרובים אלי שוכחים שאני לא רואה יכולים לגרום לי לצחוק עד דמעות. (אני חולמת לעשות ערב סטנד אף מתישהו.)

מדי פעם, כשיש יום כזה עמוס במכשולים ודברים שהולכים הפוך, אני בהחלט מרגישה שחוש ההומור שלי לקח יום חופש. כמו שבוודאי הבנתם, החיים בלי ראייה הם ערבוביה של תסכול וצחוק, שמחה ועצב, נחת ופחד... נשמע מוכר, לא?

כשאתם פוגשים אדם עיוור, אתם חושבים בוודאי משהו בסגנון של "וואו! אני במקומו לא הייתי מסתדר!". אבל מה שאתם לא זוכרים הוא שהחיים חזקים יותר מהכל ותמיד יש לנו בחירה. כן, זה לא תמיד קל ויש הרבה אתגרים וקשיים בלי ראייה. אבל יש הרבה דברים יפים, יש הרבה אנשים טובים בעולם ואפשר לחיות טוב בלי ראייה: חיים עצמאיים, תורמים, מלאים.

אדם עיוור הוא כמו כל אדם – עולם ומלואו. יש לו פחדים ותובנות, כישרונות, אהבות, הצלחות וכישלונות. הוא לא גיבור-על והוא לא מסכן. הוא פשוט אדם, בן אנוש, שהוא במקרה לא רואה. כל מה שהוא רוצה זה שתדברו איתו בגובה העיניים. או במילים אחרות - כמו כולם.

זאת האמת הפשוטה: החיים בלי ראייה הם כמו כל חיים - גם וגם. כשאתם שמים כיסוי עיניים ומנסים לעשות דברים בלי לראות, תזכרו את הבחירה שיש לכל אחד, עם או בלי מוגבלות - הבחירה לחיות ולחיות טוב.

BLIND DAY הוא יום המודעות לקהילת האנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל. מאז שנת 2010 יום זה מצויין בכל שנה בתאריך 6/6  כי זו הגדרה הרפואית לראייה תקינה; ודווקא ביום הזה החברה הישראלית מוזמנת להתנסות בחוויה בה לא רואים 6/6, ולהכיר את קהילת האנשים עם עיוורון ולקויות ראייה. מטרת היום: הגברת המודעות לקהילה, ועידוד שילובה בחברה.