אובמה, אפלפלד וקורבנות תקיפה. הטורים של נחמה ריבלין
רעיית הנשיא שהלכה היום לעולמה כתבה "לידיעות אחרונות" על המאבק בעבירות מין, על נשים שעשו היסטוריה, על בעלי צרכים מיוחדים, על הספרים של אהרן אפלפלד ועל האוטוביוגרפיה של מישל אובמה. לפניכם כמה טורים
נחמה ריבלין(צילום: אלכס קולומויסקי )
פורצות דרך, חזקות, מובילות / 7 במרץ 2018
טור לרגל יום האישה הבינלאומי
קראתי לאחרונה שיר של נורית זרחי שמאוד דיבר אליי, ושמו "אבי הוריש לי את העורב". הנה קטע קצר ממנו:
"איה את! קרא הנציג
חושפת את חזי לעורב שיצלב בי
אם הוא שליח אבא
אני נאותה אמרתי"
נדמה לי שנשים תמיד מסתירות בתוכן קולות וצללים שמשפיעים עליהן, שמובילים אותן בחייהן, כמו גורל (לעיתים אפל) שמתווה עבורן דרך ידועה מראש. אני מקווה שבהשפעת השינויים שעוברות נשים בשנים האחרונות, שמעניקות זו לזו כוח ורצון לצעוד קדימה ולדרוש זכויות, משתנה גם התודעה שלנו ושאנחנו נוריש לבנותינו כוח פנימי, אישי, להגיע לאן שירצו בזכות עצמן ובכוח רצונן.
כיום נשים חכמות ומוכשרות הגיעו סוף-סוף למעמד ולמקום שיועד עבורן. לאלונה בראון יש עיתון, נשיאת בית המשפט העליון היא (שוב) אישה, בבנק ישראל הנגידה אישה, ולפני שבועיים מונתה שופטת חרדית ראשונה.
ואני גם תמיד נושאת עיניי לנשים חזקות לאורך ההיסטוריה האנושית: מיימי, אמו של אמט טיל, נער אפרו-אמריקני בן 14 שעונה ונרצח כיוון ששוחח עם אישה לבנה, שהתעקשה להשאיר את ארון המתים פתוח "כדי שכולם יראו", כדבריה. חודשיים אחריה (ובהשראתה) רוזה פארקס התחילה את המרד נגד אפליה גזעית באלבמה.
רוזלינד פרנקלין
אתמול זכיתי לפגוש את נשות המוסד יחד עם הפיקוד הבכיר של הארגון. נשים שהן חלק מארגון מתוחכם שניצב בקדמת הטכנולוגיה אך היה ונשאר ארגון מודיעין אנושי. נשים מתקדמות לתפקידים בכירים במוסד.
בבית טיכו, בתערוכה של רונית אגסי (אמנית בת גילי, מוכשרת ומסקרנת), היא מתייחסת לשלוש מריות: מארי אחת, הרקדנית של דגה. מארי שנייה, מארי קירי. ומארי שלישית שאותה יצרה בהשראת מכתב אהבה שמצאה על ידי מישהי בשם מריה בשנת 1901. המכתב עתיק וקשה היה לפענח מה כתוב בו, אך הוא נכתב על נייר מכתבים שעליו ציור של פרח חבלבל שמסמל אהבה.
בהתייחסות ליום האישה, ואליכן בנות ונשים, נראה לי שיצירת אמנות זו ממצה את המכלול של חיינו.
אנושיות בתוך הזוועה / 5 בינואר 2018
אחרי מותו של הסופר אהרן אפלפלד
כשיצא לאור ספר חדש של אפלפלד מיהרנו לקנות לנו עותק. בספרים שלו יכולנו לשמוע אותו מדבר, מתאר בנימה רגועה ובקול שקט את סיפורו. זוהי אולי תמצית הכתיבה שלו - שגם מאורעות שקרו בתקופה החשוכה באירופה, גם אם הם איומים ונוראים, הוא ידע לכתוב עליהם במין שלווה. זה לא מוריד דבר מתחושת הפלצות, אבל יחד עם זאת מאפשר להקשיב לסיפור האנושי בתוך הזוועה.
בספרו האחרון "תימהון" (כנרת זמורה-ביתן, 2017) הוא כתב את סיפורה של אירנה, גויה שחיה בכפר בהרי הקרפטים - המקום שבו אפלפלד היה מבלה את חופשותיו כילד בחיק סבתו וסבו האהובים, שאליהם היה קשור מאוד. אירנה מתווספת למארג הדמויות שאפלפלד טווה לאורך יצירתו, שטיח מרתק שבתוכו מונצח הצד השלישי במלחמה הנוראית שהתחוללה באירופה - בני האדם הפשוטים.
אהרן אפלפלד(צילום: אלכס קולומויסקי)
באחד הימים מגויס אחד מתושבי הכפר על ידי הגרמנים לרצוח את שכניה היהודים. האנטישמיות נטועה גם בה, אלא שהחוויה הנוראית שוברת אותה והיא מחליטה לברוח מביתה. לאורך נדודיה היא מגלה שבכל כפר שבו היא עוברת נרצחו יהודים, גם אם הייתה בכפר רק משפחה אחת. הזעזוע מהאירועים מעביר אותה על דעתה, והיא מסתובבת בכפרים כנוודית חסרת כל ומשפט אחד בפיה: "גם ישו היה יהודי".
אפלפלד מתאר בדקויות מצמררות את השנאה ליהודים ואת העבודה היסודית של הנאצים בגיוס האשמות שווא שהצדיקו חיסול של כל יהודי במקום שאליו הגיעו. בתוך הזוועה הוא גם רוקם תיאורים של יומיום - למשל תיאורי אוכל, עד שאפשר ממש להריח את ריח הלחם הטרי שיצא מהתנור ולטעום את טעם הגבינה שגובנה על ידי האיכרה, או את ההליכה לאורך נהר פרוט בעמק הציורי, שהצמחים הגדלים לאורכו מואנשים בתיאוריו וקולות הטבע הפראי משרים אווירת קסם. זהו סיפור על אנושיות בעולם של סבל ותלאות.
תודה לך על כל הדמויות שהוספת לחיינו, שהפכו עבורנו ועבור רבים אחרים לידידי נפש. תהא מנוחתך עדן, אפלפלד האהוב.
לא לשתוק יותר / 8 במרץ 2016
על המאבק באלימות מינית כלפי נשים
רעידת אדמה מטלטלת את החברה הישראלית: נשים שנפגעו, הוטרדו והיו קורבן לאלימות מינית כבר לא שותקות. הן מעזות לצאת החוצה, להעיד, מנסות למנוע את הנפגעת הבאה. אין כמעט יום או שבוע שבו לא קמה אישה אמיצה ומסירה את המסווה. כמעט תמיד אנו מגלות שהיא לא הייתה לבדה, התוקף תקף גם חברות, ידידות, קולגות.
באחד הקטעים במחול "1980" של פינה באוש עומדת רקדנית בשמלה פשוטה וילדותית, מוקפת גברים מעונבים בחליפות. כל אחד נוגע בה באופן כלשהו, בסדרת מחוות קטנות החוזרות על עצמן. האחד צובט שוב ושוב באפה, אחר מלטף את ראשה, שלישי נוגע בבטנה, ברגל שלה, ביד.
אף אחד מהם לא פוגע בה במופגן, פגיעה חד-משמעית וצורמת. אבל החזרתיות של הנגיעות הקטנות האלה, הספק לגיטימיות, אל מול הפסיביות הכנועה והמבולבלת שלה, הופכות את המחול הזה לרגע אמנותי קשה מנשוא. עומס מצטבר והולך של פגיעות קטנות שנהפך לחילול גדול, מעיק, חונק.
אני פונה מכאן לכלל הנשים והגברים בחברה הישראלית: לאף אחד אין זכות לגעת בגופכם ללא הסכמתכם או תוך כדי הטלת מרות. אם נפגעתן - אתן לא לבד. לפני הכל שתפו את החברות הטובות. מצאו את המקום שלכן להנכיח את הכאב. החשיפה היא קשה, היא מעוררת את הטראומה החבויה, אבל רק היא תאפשר לכן להמשיך בחיים, לא לצעוד במחשכים בצידי הדרכים.
המסע של מי שנפגע מינית ומחליט, באומץ, להתלונן, הוא מפרך ומייסר. זהו מסע קשה - אך הכרחי. המציאות החברתית שבה נשים רבות כל כך חוות פגיעות מיניות (ואני יודעת שיש גם גברים) חייבת להשתנות. אסור לנו להשלים עם ממדי התופעה.
אני יודעת שעברנו כברת דרך ארוכה. אבל יש עוד דרך שעלינו לעשות. אם יש אי שם - ובוודאי שיש - עוד שערים סגורים, שמעבר להם מסתתרות נשים חוששות, השער שלכן יעזור להן להסיר את המנעולים ולצעוד בגאווה.
חזקה ואנושית / 15 בנובמבר 2018
על האוטוביוגרפיה של מישל אובמה ועל ההיכרות האישית עמה
אני אמהר לקרוא את האוטוביוגרפיה של מישל אובמה, גם משום שאוטוביוגרפיות אהובות עליי, אך בעיקר בגלל האישיות המיוחדת והכובשת ואופייה המרתק. זכיתי לפגוש אותה כשהוזמנו להדלקת נרות חנוכה בבית הלבן. כולנו במשלחת הישראלית התפעלנו מהדרך המיוחדת שבה בחרה למלא את תפקידה, והשליחות שראתה במעמדה - שבאמצעותו יכלה לסייע ולהשפיע על כל כך הרבה אנשים. נוסף על כל מעשיה החשובים הערכתי אותה על שטיפחה בחצר הבית הלבן גינת ירק שבה גידלה ירקות אורגניים לשימוש עצמי, ושיתפה ילדים מאזורים שונים בטיפול בגינה.
בינתיים כבר הספקתי לקרוא חלקים מספרה שמתפרסם עכשיו - את תיאורי ילדותה בקרב משפחתה ואת פירוט חלומותיה. הכתיבה של אובמה נעימה וקולחת, ציורית מאוד. יש הרגשה שאנחנו נמצאים איתה בבית הקטן שגדלה בו, ואחר כך בבית הלבן העצום בממדיו, ובבית שאליו חזרו בני הזוג אחרי תום תקופת הנשיאות.
חנוכה בבית הלבן. בני הזוג ריבלין עם בני הזוג אובמה(צילום: EPA)
עם כל הנוכחות הבוטחת שלה, מישל אובמה מייצגת בכל תא מגופה את היופי והייחודיות שיש בבני אדם. אף שהיא נותנת הרגשה שהיא חזקה ושורשית, היא בכל זאת אנושית, ולפעמים נעלבת.
פחות התחברתי לחשיפה של הדברים המאוד אישיים בספרה - בעיות הפוריות והמשבר בחיי הנישואים - אבל אני מבינה מדוע זה יסקרן הרבה אנשים, ואולי גם ישפיע עליהם. קריאה מהנה.
כולנו ילדים של מישהו / 9 בספטמבר 2015
למחרת גילוי המצבה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה
תכננתי להצטרף אתמול לאזכרה של שירה בנקי ז"ל. להיות שם עם הוריה ואוהביה ביום הקשה של גילוי מצבתה. לא הצלחתי לצערי להיות שם פיזית, ואת המילים שרציתי לומר להם כתבתי כאן.
התמונה של שירה: ילדה-נערה יפהפייה עם חיוך מקסים, מבויש ושובה לב. הלב נחמץ והדעת לא תופסת איך אפשר לפגוע בכוונה בדבר תמים כל כך, בשיא פריחתו. בסרטונים שלה היא מזכירה לי את בנותיי כשהיו בגילה.
הוריה, מיקה ואורי, שברגעים הכי קשים ביקשו להזכיר לכולנו שהסובלנות היא ערך עליון, כתבו שיצטרכו ללמוד לחיות במשפחה ללא שירה. ללמוד לחיות בחמישה במקום בשישה. יותר מכל הדברים שנאמרו, המשפט הזה לא עוזב אותי. המשפחה שנשארה בלי הילדה שלה באבחת סכין של אדם חסר חמלה.
נחמה ריבלין עם מיקה בנקי(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
כל אחד מאיתנו צריך ויכול להסתכל על מי שמולנו ולזכור – גם הוא ילד של מישהו. כמו שאני ילדה של מישהו. זהו החיבור היסודי בין כולנו ושם טמון מקור החמלה שלנו.
אם כל אחד מאיתנו יסתכל על האחר ויזכור את האמת הזו, נוכל, כמו שאמרו מיקה ואורי, לאהוב יותר ולשנוא פחות. כל אחד מאיתנו צריך ויכול להסתכל על מי שמולנו ולזכור – גם הוא ילד של מישהו.
מסדר הכנפיים של הגברת הראשונה / 8 במרץ 2019
על תנועת הנוער הייחודית לבעלי מוגבלויות, "כנפיים של קרמבו"
כנפיים. מסדר כנפיים. חלק עומדים, חלק יושבים בכיסאות גלגלים. חלק רק מניעים את הראש, אחרים רק מוחאים כפיים. חלק מכירים את כל המילים בעל פה, חלק לא. אבל כולם שמחים. לכולם אור בעיניים. הם נרגשים, ממתינים לרגע שבו המדריך או המדריכה יעניקו להם את הכנפיים, רגע של גאווה.
אני לא נמצאת בתל-נוף ולא בחצרים. אני בירושלים, עומדת ל"מסדר כנפיים" מסוג אחר, "כנפיים של קרמבו". זוהי תנועת הנוער הראשונה מסוגה, היחידה בעולם, לילדים עם צרכים מיוחדים.
ב"כנפיים של קרמבו" פעילים ילדים ובני נוער עם ובלי מוגבלויות, באותן קבוצות, חברים באותה תנועת נוער. טקס מסדר הכנפיים הנוכחי מציין את הצטרפותם של פעילי סניף ירושלים החדשים לתנועה ואת לימוד ששת ערכיה המרכזיים: אני יכול, אני אוהב, אני חבר, אני שייך, אני מוביל, אני ישראלי. ואני, לשמחתי, הוזמנתי לקחת חלק בטקס.
כבר מרחוק, עוד לפני שהגענו למסדר, אפשר היה לשמוע את קולות השירה של חניכי התנועה. התקרבנו וראינו אותם, חניכים וחונכים, מדריכים, אנשי צוות ובני משפחה, עומדים במעגל גדול, רוקדים ושרים, "עושים מוראלים" כהגדרתם. כולם יחד, באותו מעגל, כל אחד רוקד ושר כפי יכולתו.
ארכיון. בוגרי "כנפיים של קרמבו"
"לכל ילד מגיעות כנפיים של קרמבו", קראו השלטים שהניפו חניכי התנועה. הבטתי בהם, יושבים יחד במדי התנועה, אחד ליד השני, כתף אל כתף. בלי רתיעה ובלי דעות קדומות. שווים, מביטים זה בזה בגובה העיניים. צעירים שניצחו את הפחד מהשונה והאחר. התרגשתי. "אתם", אמרתי להם, "נוטעים בנו תקווה לשינוי פני החברה בישראל".
הקשבתי לסיפורים. לרבים מהחניכים עם הצרכים המיוחדים החברות בתנועה היא פעילות חברתית יחידה מלבד הלימוד בבית הספר. אין להם חוגים והם לא יכולים להתקבל לתנועת נוער אחרת בגלל הנכות שלהם. עבור הילדים שאינם עם צרכים מיוחדים התנועה היא מפגש ראשון עם נערים ונערות בני גילם שיש להם צרכים כאלה. אלה ואלה דיברו על נתינה וקבלה, על הכלה ושונות, על מה הם מרוויחים מהמפגש ומהפעילות המשותפת.
לכולנו יש מגבלה, נראית או שאינה נראית. גם לי. ויחד עם זה, אסור לנו לתת ללקות או למגבלה, לאופן שבו אנחנו נראים, הולכים או נשמעים, להסתיר את האדם שבתוכנו. יש היום בישראל בעלי עסקים ומעבידים לא מעטים שמשלבים בעלי מוגבלויות במקום העבודה. יש אנשים עם מוגבלויות שמשולבים במוסדות החינוך ובצה"ל. זה לא מספיק.
יש לשלב עוד ועוד בעלי מוגבלויות בקהילה. צריך לתת עדיפות למקומות עבודה שישלבו אנשים עם מוגבלויות, במגזר הציבורי והפרטי. אנשים עם מוגבלות צריכים להשתלב בכל מקום ובכל תחומי החיים. כן, גם אצלנו בבית הנשיא.
אני מאמינה שחברה שמשלבת את האחר והשונה בכיתה, במתנ"ס, בתנועת הנוער, בצבא, בעבודה ובקהילה היא חברה בריאה יותר, מתוקנת. זאת חברה שבה השלם עולה על סך כל חלקיו.
תם הטקס. אחד הנערים ניגש אליי בכיסא הגלגלים שלו והגיש לי פרחים. התרגשתי. הבנתי מהי השראה. בעוד אני מוצפת ברגשות, חניכי התנועה, גאים בכנפיים, מתחילים לשיר בגרון ניחר את שירו של עידן עמדי "זאת הדרך שלך," כשהם מתרגמים אותו לשפת הסימנים הישראלית (שס"י). לא יכולתי להתאפק. הצטרפתי אליהם גם אני.
שנאהב, שנכבד, שנאמין בעתיד טוב יותר / 20 בספטמבר 2017
אחרי הרמת כוסית עם חיילים בודדים לכבוד ראש השנה בבית הנשיא
בחצר הבית שבו גדלתי נטע אבי האהוב עץ רימון. כל שנה היו גדלים עליו רימונים בצבע אדום חזק, מבשרים את בואה של שנה חדשה. שנים אחרי שעזבתי את המושב הייתה אמי שולחת לי רימונים מהעץ של אבא שלי.
שמעתי פעם ציטוט שהובא מפיה של אישה חכמה משבט קדום, שאמרה שכל הדברים האיומים קורים לנו כי אנחנו לא מכבדים מספיק את הטבע ואת האדמה שעליה אנו חיים. אני מאחלת לנו השנה שכשנסתכל על הרימון נראה בו לא רק את זכויותינו הרבות אלא גם את המחויבות שלנו לעולם שבו אנו חיים; שננצל את הכוח שבנו ונעשה מעשים טובים, בשמירה על הטבע ובשמירה על האחר.
מאז שאני בבית הנשיא ניתנה לי ההזדמנות למקד מבט ולפגוש אנשים שיש בהם כוח לשנות. גיליתי אנשים מופלאים. אנשים שנותנים מהכוח שלהם למען עשיית הטוב. אני מאחלת לנו שנהיה כאלה. פגשתי ילדים. מהממים. וחכמים. ולמדתי מהם לראות את הטוב והיפה שבעולם. פגשתי הרבה ילדים בעלי מוגבלויות. הם חזקים כל כך ומשרים על הסביבה שלהם אופטימיות. אני מאחלת לנו שנאמין בעתיד טוב יותר, כמו הילדים והילדות שפעם היינו.
פגשתי סופרים וסופרות מופלאים. אמנים ואומניות. משוררות ומשוררים יוצאי דופן שהפעימו אותי בכישרונותיהם. אני מאחלת לנו שניצור, נאהב יצירה ונכבד אותה.
פגשתי חקלאים, אוהבי עבודת אדמה, שתמיד מתגאים ביבולם. אני מתפללת שמצב החקלאות ישתפר כך שנוכל ליהנות מהיבולים של ארצנו. אני מאחלת לנו שיהיה בנו כוח. ושננצל אותו לטובה. שנאהב. שנעזור. שנחיה כאן יחד.
לפנייה לכתב/ת 
נחמה ריבלין
צילום: אלכס קולומויסקי
מומלצים
