"שלמה ארצי החייל אמר לי: 'עזוב אותך מלהיות כוכב, נרשמתי ללימודי משפטים'"
הוא כתב קלאסיקות ישראליות כמו "שלווה" ו"בוא הביתה", אבל השם אבי קורן מוכר פחות. כעת, כשהוא מקבל פרס אקו"ם על מפעל חיים, מספק קורן הצצה לרגעים ייחודים בתרבות העברית: איפה כתב את "שלווה", איך שכנע את שלמה ארצי שהוא כוכב וכיצד פגש את אשתו שולה חן. צפו בריאיון
השם אבי קורן אולי פחות מצלצל לחלקכם, אבל מה לגבי "יותר מזה אנחנו לא צריכים" שמבצע שלמה ארצי, "בוא הביתה" של שולה חן או "שלווה" של להקת הנח"ל? לכל הקלאסיקות הישראליות האלה ועוד רבות אחרות אחראי קורן (74), פזמונאי, מתרגם וסופר, שיקבל פרס מפעל חיים של אקו"ם ב-12 ביוני.
1963, להקת הנח"ל, כמה מהשמות הגדולים של התרבות העברית נפגשים - טוביה צפיר, ששי קשת, יאיר רוזנבלום, חנן יובל, שלום חנוך - וגם אבי קורן. ואז הגיעה שולה. "כשהייתי מפקד הלהקה, התקבלה נערה צעירה מנהלל", הוא מספר על פגישתו עם שולה חן, "כמפקד, לקחתי את הזכות והייתי הראשון שהציע לה חברות. היינו חברים, זוג, ואז הייתה החלטה ברורה שהפחות מוכשר מבין שנינו צריך לוותר, כי אם אנחנו רוצים לבנות חיים ביחד, לא טוב שניים בתחום הזה. בית אחד לא יכול להכיל אגו כזה גדול בשביל שניים. חוץ מזה שבלהקה היו איתי טוביה צפיר, ששי קשת, שלום חנוך, חנן יובל, אלי מגן ומנחם זילברמן, והבנתי שאני לא הכי מוכשר. בתחום הזה אם אתה לא 'הכי', אין לך מה לעשות". חן וקורן נישאו, הביאו לעולם בן ובת והם סבא וסבתא לשבעה נכדים ונכדות, אולם מאוחר יותר התגרשו.
את השיר "שלווה", אחד הפזמונים היותר מוכרים בזמר העברי, כתב קורן במהלך שירותו הצבאי והוא הפך לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. "כתבתי אותו על ליל שבת בימי הטירונות שלי במחנה 80. בזמני עשינו טירונות שלושה וחצי חודשים. זה היה איום ונורא. הכניסו אותנו דרך השער ומאותו רגע אנחנו של הצבא. לי זה היה נורא קשה. והרגע הזה של ליל שבת שפתאום 24 שעות כל הגיהינום הזה נרגע, זה בעצם השיר 'שלווה'", קורן מספר על הלהיט ומוסיף על אחד האנשים שעומדים מאחוריו, החלילן ידין טננבוים שמנגן בתחילת השיר. "הוא החליט שהוא לא הולך לתזמורת צה"ל, עשה קורס קצינים בשריון, נפל במלחמת יום הכיפורים וזכה לצל"ש הרמטכ"ל. אומרים שלמלחין לאונרד ברנשטיין, במשך כל חייו, הייתה תלויה תמונה של טננבוים בחדר".
"כל מה שאתה רוצה יש בפזמון הזה. בלהקה הוא היה להיט, אבל כדרך להיטים הוא נרגע. ואז בא הסרט 'הלהקה', נתן לזה זריקה למעלה, והוא מחזיק את 'שלווה' בחיים".
"החייל הזה, שלמה ארצי, הגיע, ואמרתי לו, 'תשמע, אתה כוכב'. הוא אמר לי, 'איזה כוכב? תעזוב כוכב. אני לא רוצה בכלל להמשיך בזה, נרשמתי ללימודי משפטים'. אמרתי לו, 'בחייך, אתה הולך להיות ענק'. הוא אומר לי, 'איך נעשים כוכב? צריך להקליט, צריך שירים, מי יכתוב לי? מי יקליט איתי?' ואז אימברמן, שהוא גם מלחין, אמר לו: 'תשמע, יש לי מנגינה, אבי נמצא פה - ניתן לך שיר'".
קורן נכנס לאחד החדרים ויצא עם השיר, "השיר הזה לא בא לי פתאום כשישבתי בחדר עריכה, התהלכתי עם הרעיון הזה הרבה שנים, אבל עד אז לא היה רגע שיוציא אותו ממני, כי זה היה מאוד עמוק".
ב-2019 הסגנון המוזיקלי כה רחב ונע ממוזיקה ים תיכונית, לפופ ומוזיקת עולם. הלהקות הצבאיות של העבר נשארו כזיכרון מתוק שכיף להתרפק עליו. "אני לא יודע אם זה יעבוד היום", אומר קורן. "תראה, הכל השתנה. לא רק במוזיקה - באמצעי התקשורת, התרבות. הכל קליפי. אני לא אומר את זה לרעה. אני מקבל את זה. כל דבר שקורה, קורה מתוך צורך. הלהקות הצבאיות סיימו את תפקידן, וזה בסדר גמור. אני שומע המון נצ'י נצ', אלון עדר, עידן עמדי, דודו טסה, דיקלה, קרולינה, עידן רייכל, עילי בוטנר, עמיר בניון, קובי אפללו, אין לזה סוף. אנחנו מוצפים בטונות של כישרונות. זה פשוט כיף גדול".
איך הטקסטים שלהם בעיניך?
"עומר אדם לא יעמוד על הבמה וישיר 'אנחנו לא צריכים'. הוא שר את הטקסטים למקום ולקהל שלו. אני לא יכול לשפוט אותם באותו סרגל. ואם זה סטטיק ובן אל - לכלים שלהם, לצרכים שלהם ולצרכים של המאזינים שלהם, הם נותנים בדיוק מה שצריך. ועדיין יש איכויות. אתה לא יכול להגיד שאין טקסטים. אתה לא יכול להגיד שהדג נחש לא אומרים שום דבר".
לקורן, כך נראה, לקח שנים עד שהרגיש בנוח עם התואר פזמונאי: "היום אני מרשה לעצמי לומר שאני פזמונאי, עורך, מתרגם. אבל כשאיתמר הבן שלי היה בן 8 הוא בא אליי יום אחד ואמר, 'המורה שואלת מה אתה עושה', ולא ידעתי מה לענות לו. אז אמרתי, 'תגיד תקשורתן'".
אתה מרגיש שקיבלת את הקרדיט שמגיע לך כפזמונאי?
"תראה, זה יישמע צדקני ומצטנע. אף פעם לא הרגשתי שמגיע לי. כלום לא מגיע לי. מה שאני עושה, אני עושה. דווקא בתחום הזה, של כתיבת פזמונים, אתה מקבל את הפידבק מיד. אם הפזמון טוב ומצליח, אתה מקבל מיד מהקהל את התגובה. מהמאזינים. אם אתה חותר לעניין של פרסים, אז נכון שהיו שנים שסביבי כולם קיבלו פרסים ואני ישבתי וחיכיתי כמו ילד טוב. ידעתי שזה יגיע. ידעתי שאו שכשאזדקן או כשאחלה או שכבר לא יישאר אף אחד. זה בסוף יגיע אליי".
בשבוע הבא יגיע אבי קורן לטקס פרסי אקו"ם, לקבל סוף סוף את הפרס למפעל חיים. "בלי להתייפייף. אין פרס יותר גדול מזה ששרים מילים שאתה כתבת, ופתאום אתה שומע אותן בכל מקום. זה הפרס האמיתי. הייתי מסתפק בזה אם אחרים לא היו מקבלים פרסים. אבל ברגע שהם מקבלים, אז אתה אומר, רגע, למה אני לא? ואז מתחילה המרירות. אז ירדה המרירות עכשיו. יוריק בן דוד התקשר אליי. אמר לי, 'אני שמח לבשר לך שזכית בפרס אקו"ם'. האמת? לא יכולתי לענות לו. התרגשתי".
קורן גם מתייחס לסוגיה המגדרית שעלתה בנוגע לפרס אקו"ם השנה והעובדה שמעט מאוד נשים זכו בפרס בכלל והשנה בפרט. "בנישה שלי, של כתיבת מילים, לפניי זכו בפרס אקו"ם שמרית אור, תלמה אליגון, סמדר שיר, חנה גולדברג, חוה אלברשטיין, נעמי שמר, צרויה להב וחמוטל בן זאב. עוד כמה כותבות יש חוץ מאלה שזכו כבר? עוד שתיים? הן יקבלו. גם אני אקבל. גם אני חיכיתי הרבה שנים. זה בסדר גמור. למה להפגין ולעשות רעש על כל דבר".
