הרגע שלי כשהדלקתי נרות שבת

בשיתוף מרכז מעל"ה

נרות שבת(צילום: קובי קלמנוביץ)

הדלקת הנרות הראשונה אחרי תהליך הגיור

לוסיה טליה דיאקובה, רק בת 19, הגיעה לישראל מקזחסטן לפני 5 שנים. "יש לי שורשים יהודיים, אבל לא היה לי קשר ליהדות בכלל במהלך השנים", היא מספרת. אחרי סיום התיכון, לוסיה קיבלה הזמנה לכנס של קורס המאפשר לבצע תהליך של גיור לפני תחילת השירות הצבאי. "זה מאוד עניין אותי, התחלתי בתהליך הגיור, ובמהלך הקורס התחלתי להתחבר ליהדות, לדת ולמסורת. כחלק מזה התחלתי להדליק נרות כל יום שישי".

לוסיה טליה דיאקובה. (צילום: האלבום המשפחתי)

לוסיה מספרת כי הנרות מסמלים "שאני מקבלת על עצמי שבת. זה חשוב לי". הדלקת הנרות המיוחדת ביותר בחייה, "היתה בפעם הראשונה שהדלקתי נרות בתור יהודייה אמיתית, בשבילי זה היה ממש מרגש ובלתי נשכח. כשהייתי בבית הדין והרבנים אמרו לי שעכשיו הצטרפתי לעם היהודי, התרגשתי והתחלתי לבכות, זה ריגש אותי. כשאני מדליקה נרות, אני יודעת שאני חלק בלתי נפרד מהעם שלי".

הדלקת נרות שהיא סימן לחיים חדשים ושמירה מלמעלה

עבור אביגיל בר שלום, בת 35, הדלקת נרות היא הרבה מעבר לקבלת השבת הנכנסת. "אני אמא ל-6 ילדים - יש לי 5 בנות בבית, ואת הבן היחיד שלי, הרביעי, איבדנו לפני כמעט 4 שנים בטרגדיה נוראית. באותו יום חרב עלינו עולמנו, אבל באותה שניה שזה קרה, הבנתי שיש לי ילדים שאמורים וצריכים להמשיך בחיים השמחים שהיו לנו. קיבלתי בליבי החלטה להמשיך הלאה בכל מקרה".

אביגיל מתארת כי "החלטנו למצוא את נקודות האור שיעזרו לנו לשמוח, עם כל הכאב שבדבר. היה לנו ילד מאוד שמח, וזה מה שהחלטנו לקחת ממנו הלאה".

אביגיל בר שלום מול נרות השבת. (צילום: האלבום המשפחתי)

המשפחה יצאה לחיים חדשים, ובכל הדלקת נרות, אביגיל מדליקה נר לכל ילד, וגם לבנה. "זה הזמן שבו אני מתחברת אליו, מתפללת שיתפלל בשבילנו, הוא כמו שגריר בשבילנו ובשביל עם ישראל. אני מרגישה שיש לי שליח למעלה בזמן הדלקת הנרות. זו נקודת זמן שנותנת לי הזדמנות לעצור ולהתחבר. הדלקת נרות היא זמן להתחדשות, רגעים להתפלל לקראת השבוע הבא".

אביגיל מספרת כי היא המליצה לכל מי שאיבד את היקר לו, בכל גיל, להדליק נרות שבת לאהוביהם שאיבדו. "נשים שהצעתי להן אומרות לי שזה עוזר להן. בסופו של דבר, אתה מחפש מה שנותן לך כוח להמשיך, וזה מה שמחזיק אותנו".

רגע מרגש של היסטוריה והדלקת נרות בקרקוב הרחוקה

שרה שרון, בת 68, משתפת על רגע מרגש במיוחד בבית כנסת בקרקוב, שחיבר בין היסטוריה משפחתית להדלקת נרות.

"יש לי זוג פמוטים שקיבלתי מחמותי לפני הרבה שנים. היא ילידת פולין, משפחתה גרה ממש מול הבונקר של מרדכי אנליביץ'. רוב המשפחה עלתה לפני תחילת המלחמה, ומי שנשאר באירופה, נספה בשואה. באחת השבתות, ראיתי את הפמוטים ואמרתי לה, 'סבתא בלה, כשתגיעי לגיל 120, אני רוצה את הפמוטים'. שבוע לאחר מכן, היא אמרה לי שהפמוטים מחכים בשבילי בחדר השני, יחד עם המשפט 'פולניה טובה נותנת דברים בידיים חמות' ".

הפמוטים בבית הכנסת בקרקוב, זהים לאלו של שרה שרון. (צילום: האלבום המשפחתי)

שרה אומרת כי היא לא מדליקה נרות בפמוטים, "מחשש שיהרסו בגלל השעווה, אבל הם עומדים במקום מרכזי בבית. אני לא אדם דתי, אבל אני מדליקה בכל יום שישי נרות, 15 נרות עבור בני משפחתי, לכל בן משפחה נר אחד. עם כל נכד חדש, אני מוסיפה נר. ה'מפגש' עם הפמוטים בקרקוב הפך את רגע הדלקת הנרות למשמעותי ומרגש עבורי."

מפיצה אור בקצוות העולם, לזכרה של בתה

חני פרידמן, בת 29, מדליקה בכל שבת נרות עם הילדות. "יש לי 4 בנות. רוזי, בתי השנייה נפטרה לפני 3 שנים. התחלתי להדליק איתה נרות בגיל שנתיים אחרי שלמדה לברך ורצתה להצטרף אלי ולבתי הבכורה. אני מאוד אוהבת את זמן הדלקת הנרות, זמן של אמא וילדות".

אחרי שרוזי נפטרה ביום שבת, באופן פתאומי, החליטה חני "לעשות משהו כדי להרגיש שרוזי איתי. אני ממשיכה להדליק את הפמוט שלה כל שבת. בנוסף, רצינו לעשות משהו לעילוי נשמתה. בגלל שרוזי אהבה מאוד את השבת ואלה היו רגעים יפים שלנו אתה, בחרנו לחפש פעולה הקשורה בנרות שבת".

מדליקים נרות עם הפמוט של לאורה ברחבי העולם. (צילום: האלבום המשפחתי)

חני ומשפחתה התייעצו עם בתי חב"ד והבינו שקיים ביקוש לחלוקת נרות עבור מטיילות ברחבי העולם. "הקמנו את פרויקט 'לאורה' ושלחנו לבתי חב"ד ברחבי העולם פמוט מעוצב ומתקפל, שמחולק למטיילות. יש בנרות שבת משהו שמחבר בין הנשים, אורות שמצטברים לאור אחד גדול". הפמוטים מחולקים, בין היתר, בבתי חב"ד בהודו, סין, איטליה, מקסיקו, נפאל, אוסטרליה, פנמה, ארגנטינה, בוליביה, קפריסין, ניו זילנד, סרי לנקה, רוסיה ואוגנדה. "אנחנו מודים מאוד לשליחי הרבי מלובביץ' שעוזרים לנו להפיץ את האור ואת זכרה של רוזי".

חני מספרת גם כי "לאחרונה פנתה אליי מנהלת של בית ספר תיכון, אחרי שקיבלה את הפמוט, והביעה רצון לחלק אותו לנערות לקראת המסע לפולין. בקשה זו ריגשה אותי במיוחד כי בתי שנפטרה נקראה לאה רוזה, על שם אמה של סבתי ניצולת השואה. אור נרות השבת ממשיך ועובר עם הדורות"