"נחמהל'ה, רעייתי, אהובתי. תודה שהיית תמיד איתי"
בהספד מרגש בחלקת גדולי האומה נפרד הנשיא ריבלין מרעייתו. "הסתכלתי בתאריך המוכר כל כך, 5 ביוני. יום הולדת שמח, יום הולדת עצוב", פתח - והדגיש בסיום: "תודה שזכיתי להיות בן זוגה של רעיית נשיא המדינה". זהו ההספד במלואו
"נחמה. נחמה שלי. אימאל'ה שלנו. קמתי הבוקר, את יודעת שלא הצלחתי לישון. הסתכלתי בתאריך, המוכר כל כך, 5 ביוני. יום הולדת שמח. יום הולדת עצוב. לפני מספר שבועות, בבית החולים, כשעוד הצלחת לומר את מה שעל ליבך, וכבר התחלת לדאוג, ביקשת שאחזיר אותך הביתה. היום, נחמה, שבת הביתה. קרוב כל כך לבית שלנו, שכאן מעבר לגבעה. קרוב לעציצים שאותם טיפחת. קרוב לנוף. קרוב ליער - "מחסן התבלינים", כך קראת לו, כשאת מלקטת לך אזוב, קורנית ואפילו פטריות. קרוב, לשבילים ולדרכים בהם אהבנו והלכנו. נולדת בימים שאחרי המלחמה הגדולה, מלחמת העולם השנייה. הורייך, חלוצים מאוקראינה, ממקימי מושב חרות בתל מונד, שאיבדו את כל משפחתם בשואה הארורה, ראו בך את תקוותם, את נחמתם.
נפרדים מאשת הנשיא: "קראנו לה נחמל'ה, היא אף פעם לא השתנתה"
אמו של תורם הריאה לנחמה ריבלין: "עוד חלק מהלב שלי הלך"
טראמפ לנשיא ריבלין: "נחמה ייצגה את ישראל בחן, מלניה ואני נתגעגע"
רופאה של נחמה ריבלין: "היא ידעה שהיא עלולה למות"
"נחמה. כך הם קראו לך. היית ילדת הכפר, ילדת הטבע, מושבניקית, אשת אדמה. כששרנו בבית, 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', ידענו שאצלנו בבית רק את מאותו הכפר. עדרת, זיבלת, הישקת, חלבת בבוקר את הפרות, אספת ביצים מהלול, ויצאת ללמודים. אבא, מנחם שולמן, נפטר כשהיית רק בת חמש. ואימא, דרורה (קיילה), נשארה להחזיק במשק לבד, כשאת וורדה, ומאוחר יותר גם חיים גיסנו, עוזרים לה. "אמא שלי", כך אמרת, "עבדה קשה, ונלחמה כלביאה על הזכות להיות עובדת אדמה".
"כשהכרתי אותך, חשבתי לפעמים, שעשיתי לך עוול, שאולי אני עירוני מדי, ירושלמי. מהר מאד למדתי ממך, שאפשר לגלות את האדמה של ירושלים, לרכוב על סוסים, לעדור בטוריה, לגדל ירקות בעונה! רק בעונה וצמחי תבלין בגינה. באוניברסיטה בירושלים למדת חקלאות, ביולוגיה וזואולוגיה, ועבדת במכון הזואולוגי והביולוגי. אט אט, צמחו בך שורשים ירושלמים. היית ירושלמית יותר מירושלמים, וריבלינית יותר מרבלינים.
"הקוגל הירושלמי שלך, מתוק וחריף כאחד, היה יותר טוב מהקוגל של שערי חסד. ומאימא שלי, למדת את המתכון לברונז'ינס, חצילים חריפים, שהיו המאכל האהוב עלי. ואז יום אחד, אחרי שנים כילדת הטבע, כאשת מדעי הטבע, החלטת ללמוד אמנות. הנפש העשירה שלך, לא ידעה מנוח. עולם האמנות נפתח בפנייך. בכל ביקור בחו"ל, ידעת כבר לאן את רוצה ללכת, על איזה מוזיאון לא תוותרי, ואיזו יצירה את חייבת לראות. לפעמים ניסית גם למלט אותי, מהטקסים המשעממים, ומקבלות הפנים הרשמיות, ולגרור אותי למוזיאון הקרוב, "את זה אתה חייב לראות", כך אמרת, ולקחת והסברת.
"אף פעם לא רצית להיות באור הזרקורים, אבל הבנת שכאשת נשיא המדינה יש לך תפקיד, וקיבלת אותו על עצמך. ובכל זאת החלטת לעשות את המוטל עלייך לא כ'אשת נשיא המדינה', אלא מתוך החלטה לזרוע, להשקות ולגדל את מה שבאמת צריך טיפול כזה, מסור ויודע. ובחרת - לתמוך בילדי החינוך המיוחד. לעמוד תמיד לצדן של נשים, מבלי להיות פמיניסטית מופגנת. לטפח יוצרים ואמנים. ערבים ויהודים היו בעינייך קודם כל אנשים, ועם זאת לא הייתה ציונית ממך. ומתוך הבחירות שלך ועם המעשים שלך עלתה כפורחת גינת האוהבים והאוהבות שלך. כל הארץ אוהבים אוהבים.
"כמה אהבו אותך נחמה, כמה דאגו לשלומך ודרשו בשלומך וביקשו לך טוב וייחלו והתפללו להחלמתך בכל החודשים הללו. כמה ביקשו לחזק אותנו ולעטוף אותך. הסתכלתי אתמול נחמה בספרים שהשארת ליד המיטה, בחלקם סימנייה, באחרים מקלון של ארטיק. הלכת לישון לצד "לוליטה" של נבוקוב, ו"מלאך החדר" של אגי משעול. על המדף עמדו "בחזרה מעמק רפאים" של חיים באר, לצד "פשפש מתלבש" של אמי רובינגר, "תשרין" של איימן סיכסק, ו"אלף לבבות" של דן צלקה. וגם ספרו האחרון של עמוס, עמוס עוז אהובנו, ומקלון ארטיק מסמן שקראת הכול והגעת לפרק האחרון: "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו". אבל איזה רמזור יכול להתחלף בלעדייך?
"נחמה, בחודשים האחרונים שאלו אותי איזה אמא את, ועניתי, שאת אמא שבמשך ארבעה חודשים לא עזבו את מיטתה לרגע לא הילדים ולא בני הזוג שלהם. לרגע לא עזבו אותך לבד. כזו אימא היית, כזו סבתא. ריבי ותומר, ענת וגדי, רן ועינת, תודה שהייתם שם בשביל אימא. מתן, זיו, שי, קרני, מאיה, דניאלה ויהב, סבתא אהבה אתכם עד כלות, והיא תמשיך לאהוב אתכם, גם מלמעלה. תודה לכם לכולכם, שאתם המשפחה שלי. ותודה לכל האזרחים והאזרחיות שדרך העיניים שלכם והמילים שלכם והנוכחות שלכם זורח אלינו שוב ושוב אורה של נחמה שלנו, כמו אלף שמשות.
"ולך נחמה, רעייתי, אהובתי, אני מתקשה להאמין שאלו דברי פרידה. אני בטוח שעוד אחפש אותך בלילות, ובימים גם. תודה לך נחמל'ה, על האהבה, על הזוגיות, על המשפחה, על כך שהיית תמיד איתי, על היד התומכת והלב המקשיב, על ההומור - איזה הומור - ועל המחשבה החדה, ועל זה שזכיתי להיות בן זוגה של רעיית נשיא המדינה. הבאת לי באמת כבוד גדול. הייתי בן זוגה של רעיית נשיא המדינה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות, כל הנהרות בעולם, לא ישטפוה". נוחי בשלום על משכבך".
לפנייה לכתב/ת 
