ביקורת סרט - "חסד מופלא": התעלות דתית ואמנותית
הסרט הדוקומנטרי על אריתה פרנקלין מתמקד בשני לילות בהם הזמרת שרה בכנסייה. זהו. אין פרטים מיותרים על הביוגרפיה שלה או סיפור "מאחורי קלעים" מייגע, רק דיווה אחת מופלאה שעומדת על במה ונותנת שואו שלא מהעולם הזה. כמה פשוט, ככה מושלם
במשך שני לילות בינואר 1972, אריתה פרנקלין נשאה דרשה מוזיקלית שרוממה את שומעיה לספירות רוחניות. הדרשה נישאה בכנסייה הצנועה של המיסיון הבפטיסטי ניו טמפל, בשכונת וואטס בלוס אנג'לס. לפרנקלין טרם מלאו שלושים, ומאחוריה כבר היו למעלה מ-20 אלבומים ושלל זכיות בפרסי גראמי. היא הייתה בשיא כוחה האמנותי, אבל גם ברגע בחייה בו הייתה צריכה להוכיח לאחרים, וככול הנראה גם לעצמה, שלא איבדה קשר לשורשיה המוזיקליים והדתיים. הדרשה שהיא נשאה הייתה של שירי גוספל, שהוקלטו לאלבום כפול ששבר את שיאי המכירות לסוג מוזיקה זה. האלבום נושא את שמו של אחד משירי הגוספל הידועים והוא גם שמו של הסרט – "חסד מופלא" (Amazing Grace). צופים בבית הקולנוע מוזמנים ליטול חלק בחוויה של התעלות דתית ואמנותית שמעט מאוד הופעות יכולות להתחרות בה.
במשך 46 שנים נמנע ממעריציה של פרנקלין לראות את ההופעה. על הצילום הופקד הבימאי סידני פולאק – שבאותה עת נחשב לבעל מקצוע מנוסה ומשמעותי (סרטו מ-1969 "הם יורים גם בסוסים", זכה ב-9 מועמדויות לאוסקר, בכללן לפרס הבימוי). לכן די מדהים לגלות את המחדל המקצועי שהוביל לגניזת חומרי הגלם בכספות של אולפני האחים וורנר. הצילומים נעשו בכמה מצלמות 16 מ"מ שפעלו בו זמנית. בכל אותה עת לא נעשה שימוש ב"קלאפר" - אותו לוח שההקשה בו בתחילת כל שוט מייצרת נקודת סינכרון בין קול ותמונה לשימוש העורך. מחדל זה הפך את העריכה של חומרי הגלם הרבים למשימה כה מורכבת עד שלבסוף היא ננטשה. ב-2007 המפיק אלן אליוט קנה את חומרי הגלם, ויחד עם העורך ג'ף בוצ'אנן השלימו את העריכה ועריכת הסאונד עד 2011. אך בכך לא הסתיימו התלאות.
אריתה פרנקלין תבעה את אליוט על שימוש ללא הרשאה בדמותה, ובכך מנעה בפועל את הקרנת הסרט. לאחר שאליוט ניסה ב-2015 להגניב אותו להקרנות במספר פסטיבלים, היא תבעה שנית. יש סברות שונות על המניעים של פרנקלין, אבל בסופו של הדבר התוצאה הייתה זהה – לא ניתן היה לצפות בתיעוד שלה בשיאה. רק לאחר שנפטרה באוגוסט 2018 השתנה המצב. משפחתה האבלה ראתה את הסרט והביעה הסכמה נלהבת להקרנתו.
ייחודו של "חסד מופלא" הוא קודם כל במה שאין בו. לא פרטים ביוגרפיים על חייה המוקדמים של פרנקלין לפני ואחרי הפריצה המוזיקלית שלה. אין התייחסות לרגע המסוים בקריירה שלה בו מתרחשת ההופעה או התייחסות בדיעבד לחשיבות אלבום המופע בקריירה שלה. אין פרטים על התקופה הטעונה והמתחים החברתיים הפוליטיים בין הלבנים והשחורים בלוס אנג'לס, ובתוך הפלגים השונים של הקהילה השחורה. הסרט אפילו מוותר על הבלחות של "מאחורי הקלעים" כנהוג בלא מעט סרטי הופעות. הסרט מתחיל בהקדמה קצרה שבה היא מוצגת ע"י הכומר וזמר הגוספל החשוב ד"ר ג'יימס קליבלנד (בעצמו זוכה בפרסי גראמי) אשר מלווה אותה בנגינה על פסנתר לאורך ההופעה. לאחר מכן, הרוב המוחלט של דקות הסרט מתמקדות בזמרת הגדולה כשהיא מבצעת שרשרת שירים. כמה פשוט, ככה מושלם ועל זמני.
הבחירה לצלם בכנסייה מעבירה את המתרחש ממישור של הופעה לחוויה כוללת של גוספל כנסייתי. לפני תחילת ההופעה הכומר קליבלנד מעודד את הקהל ליטול חלק אקטיבי ורועש בשירים, ו"לא לפחד לתת לרוח (הקודש) לחלוף מבעדכם". התגובות אותן הוא מבקש מהקהל מהוות מרכיב הכרחי בדיאלוג בין זמרי הגוספל וקהל המאמינים, כאשר כל צד מגיב ומדרבן את השני, עד מימוש האידיאל של התעלות רוחנית באמצעות המוזיקה. אחרי צפייה בסרט, וחווית האנרגיה המפעימה של דיאלוג זה, המחשבה על שירת גוספל ללא קולות הקהל נדמית כבלתי מתקבלת על הדעת.
פרנקלין מביאה איתה כריזמה של דיווה, ויחד עם זאת הופעתה צנועה בדרך בה היא משרתת את השירים ואת המעמד בכנסייה. חלק לא מבוטל ממשך ההופעה המצלמה צופה בה בקרבה אינטימית, ולוכדת את הזיעה הניגרת בעודה נמצאת במצב של ריכוז עילאי. בין השירים היא בקושי מוציאה מילה מפיה.
עוד ביקורות סרטים:
במהלך ההופעה משתלטת על הקהל בכנסייה התעלות אקסטטית. קריאות לאורך כל השירים, גופם של אנשים בכנסייה מזנק מישיבה לעמידה נרגשת, ומשם לתנועות גוף וריקוד, המגיבות ישירות לשירה ולקצב. ברגע אחד אף נראית אישה החווה ריגוש כה רב עד שאנשים נאלצים לרסן את תנועות גופה. כל זאת בעוד פרנקלין ממשיכה לשיר. יכולותיה הקוליות הן כה מדהימות עד שהשפעתן אינה מוגבלת רק לקהל בכנסייה. היא מלווה ע"י "מקהלת הקהילה של קליפורניה הדרומית", בניצוחו של אלכסנדר המילטון. חברי המקהלה הם מבצעים ובה בעת גם הם חלק מהקהל, וכאשר רוח הקודש משתלטת על גופם גם הם עוברים לפאזה אקסטטית.
במעבר ליום השני ניתן לנחש כי השמועות על ליל אמש מגדילות את מספר הנוכחים בכנסייה. בקהל נראים יותר אנשים לבנים, ושניים מהם מוכרים במיוחד: מיק ג'אגר וצ'ארלי ווטס. שניהם יושבים, כאחד האדם, בשורות האחוריות של הכנסייה, כשבמהלך הערב ג'אגר משפר עמדות לשורות הקדמיות. בנוסף, הערב השני מארח את אביה של אריתה, הכומר הבפטיסטי סי.ל. פרנקלין, ולצדו זמרת הגוספל החשובה קלרה וורד (שאיתה היה לאב קשר רומנטי בתקופה זו). לא ג'אגר, לא וורד, ולא אף אחד מהנוכחים לא מצטרף או מלווה את השירה של אריתה. הבמה כולה שלה, ונדמה שכל הנוכחים, כבודם במקומם מונח, מכירים בפנומן מולו הם ניצבים.
פרנקלין האב היה כומר נערץ, ומי שהיה האמרגן הראשון של בתו המתבגרת כשזו ליוותה אותו בדרשותיו. במהלך הפסקה ברצף השירים הוא מדבר על בתו ועל השירה שלה, וזו עומדת ומקשיבה, וההתרגשות ניכרת על פניה. האב, דמות מורכבת ובעייתית למדי מבחינה מוסרית, שמוטב לא לדעת על חלק ממעשיו. וכמותו כך גם האחרים - מי האנשים בכנסייה, עד כמה הם מפורסמים, מה עשו בעברם, באיזו מידה חייהם מוסריים, ועד כמה "רוח הקודש" נוכחת בחייהם. כל זה לא באמת חשוב בשעה של חסד מופלא שבמהלכה אריתה פרנקלין מרוממת אותם, ואותנו, למפגש עם רוח זו.
