מפלגת כחול לבן אינה עונה

השלומיאליות של מפלגת האופוזיציה הגדולה, שגולת הכותרת שלה הייתה ברפיסות מול מינוי מבקר המדינה, מזכירה בעיקר עלילה של סרט בורקס

עינב שיףפורסם: 06.06.19 , 15:06

מתוך "גבעת חלפון"

בבואו לסכם את חלקה של מפלגת כחול לבן בריצתו הכושלת לתפקיד מבקר המדינה, פנה אלוף (במיל’) גיורא רום לפנתאון של הקולנוע הישראלי ודלה מתוכו שתי מילים שאומרות הכול: גבעת חלפון. כך, בראיון לגלי צה"ל, תיאר אתמול (ד') הטייס לשעבר את השלומיאליות המביכה שאפיינה את המגע עם נציגי המפלגה, זו שמלכתחילה לא בדיוק התייחסה אליו כמועמד, מהטעם הפשוט: כל הגישה שלהם כלפי הנושא הייתה חתיכת סרט בורקס.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ובהחלט, היחידים שיכולים להיות מרוצים מהעבודה של הטוענת לתואר האלטרנטיבה לשלטון הם חובבי הקולנוע הישראלי. למשל, כשיאיר לפיד אומר "אין לנו רק סכין בין השיניים - יש לנו סכו"ם שלם", קשה שלא להרהר שמא מדובר במחווה אחת יותר מדי לסאטירה המבריקה של אפרים קישון.

ואולי השילוב בין קצינים בכירים לשעבר וחידלון אינסופי הם דרכה של כחול לבן לעבד את "אפס ביחסי אנוש", עם בני גנץ בתפקיד נלי תגר, כולל שחזור סצנת אקדח הסיכות תוך כדי הרהורי "עד מתי" נוגים. מתבקשת גם גרסה עדכנית ל"סוף העולם שמאלה", שלא תעסוק בקריקט אלא בספורט הרבה יותר פופולרי באגף הזה של המפה הפוליטית: הרס עצמי.

כשכחול לבן הוקמה, דף המסרים דאג להנמיך ציפיות: קודם אמרו שזה פרויקט שרק נולד ועל כן לא מסוגל להתחמק מחבלי לידה. אחרי הבחירות נטען שלאופוזיציה אין מה לעשות בזמן הקמת הממשלה. וכשפוזרה הכנסת רק כי בנימין נתניהו עשה "פו" על שולחן הקלפים, לא היה עם מי לרקום עסקאות ולגנוב סוסים.

ובסך הכול אין-קואליציה מסוכסכת, חשדנית ומשוסעת ניצחה בקרב על מבקר המדינה בשלווה של משחק גולף. ה"מנגנון" של יש עתיד, הנדוניה של המפלגה, שומר בעיקר על שאיפות הרוטציה חסרות התוחלת של לפיד. הראיונות של גבי אשכנזי נראים כמו הזנקה איטית לקראת ההסתערות הבלתי נמנעת על ראשות הרשימה. אפילו הפגנה מוצלחת ומרשימה הוכתמה על ידי בדלנות של שני ח"כים, שמתנהגים כאילו המטרה היא לצבור הזמנות לפאנלים בטלוויזיה.

מסיטואציה לסיטואציה, כחול לבן מתגלה לא כשלם הגדול מסך כל חלקיו אלא כערימת בדידים שלא מסוגלת לחבר שתי מסירות - או להחליט בכלל אם היא בקטע של כדורגל או כדורסל, בעוד הצד השני ממילא איבד עניין בהבדל.

לא פלא שהבחירות הבאות נתפסות יותר כאקט פורמלי שנכפה על האזרחים מאשר מאורע מכונן. מלבד תחושת הגועל והסדק באמון הבסיסי שבין הנבחרים לבוחריהם, נדמה שאיש לא משתעשע במחשבה שהשינוי אפשרי אחרי ש-35 מנדטים נשרפו על חבורה שמתיימרת "למרר" את חייה של ממשלת המעבר הפגיעה, אבל בעצם מתעקשת דווקא להעניק לה רגע של נחת (ואז עוד אחד ועוד אחד).

אם כבר, הבחירות מזכירות מפיק סרטים שהבין את הפוטנציאל המבדר של כחול לבן וממהר להרים המשכון. לו עדיין היה עמנו, ייתכן שאסי דיין אפילו היה סופג את ההשראה ומשתכנע ללכת על "גבעת חלפון 2". בכל זאת, לא כל יום מקבלים תסריט שכותב את עצמו.