שתף קטע נבחר
 

הבחירות הללו הן הזדמנות להפרדת דת ומדינה

אין שום דבר "טבעי" בשותפים הקואליציוניים של בנימין נתניהו, שעלולים להפוך אותנו לטורקיה. מועד ב' בבחירות 2019 הוא זמן לעשות מעשה

 

 (צילום: AFP, EPA) (צילום: AFP, EPA)
(צילום: AFP, EPA)

במשך כשלוש שנים מאז עלייתו של רג'פ טאיפ ארדואן לשלטון בטורקיה הזדמן לי לעבוד עם הממשל שלו, דבר שדרש ביקורים תכופים במדינה. מביקור לביקור ניתן היה לחוש בשינוי ההדרגתי שעוברת טורקיה, בין אם בריבוי הנשים שעטו רעלה על פניהן, בגידול העצום במספר בתי הספר הדתיים שאליהם נשלחו תלמידים לטובת טיפוח "נוער אדוק", ובהפיכת הדת לחלק בלתי נפרד מהתהליך הפוליטי. זו הייתה רק ההתחלה ומוקדם היה לצפות לאן זה יוביל – מדובר על המחצית הראשונה של העשור הקודם - אבל התהליך שיצא אז לדרך ממשיך להתבסס גם כיום, וביתר שאת.

 

 

גם אנחנו כאן בישראל איננו מחוסנים מכך. זה מתרחש אל מול עינינו, והמילה "הדתה" נשמעת לפרקים "קטנה" לנוכח ההתרחשויות, ההתבטאויות וההסכמים הקואליציוניים של העת האחרונה, ומתבררת כדומה יותר ויותר לאמה הרוחנית: הכפייה הדתית.

 

דווקא ציוץ ההבהרה שהזדרז ראש הממשלה בנימין נתניהו לפרסם בשבוע שעבר, ולפיו "מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה", שבא בתגובה לדברי החזון הפונדמנטליסטי של ח"כ בצלאל סמוטריץ' על חזרה למשפט העברי, הדאיג אותי עוד יותר. הוא הבהיר עד כמה בפועל אנו צועדים לשם, בעיניים פקוחות, היישר אל הציות לחוק האלוהי, נעדר בחירה אישית, הרחק מהמדינה היהודית והדמוקרטית שאליה פיללנו.

 

הכתובת אינה רק על הקיר. היא בכל המרחב הציבורי, באוטובוסים, ביחס לנשים ואף לילדות קטנות, בבתי הספר, בצבא, בגיור, בהוראות הכשרות, ביחס ללהט"בים, לזרים בתוכנו, ביחסינו עם התפוצות, בשבת שהיא גם שלי, חילונית שכמותי, רחמנא ליצלן. חזונו של סמוטריץ' כבר כאן והוא זוכה לגושפנקא פוליטית מהסיבות הלא נכונות והלא ראויות, בד בבד עם דרישותיהן המפליגות של המפלגות החרדיות.

 

מי שמסרב לקרוא לילד בשמו וחושב ש"אצלנו זה לא יקרה", כי אנחנו לא טורקיה ובטח לא איראן, ולא סעודיה ולא תימן, משלה ומטעה את עצמו ואת כולנו.

"שותפים טבעיים" קורא הליכוד לחברי המפלגות החרדיות שכלל אינן מכירות בציונות ושרבים מחבריהן וממצביעיהן פוטרים עצמם מחובות אזרחיות קיומיות כמו שירות צבאי או לאומי, או שותפות בכלכלת המדינה. הוא קורא כך גם לחברי הציונות הדתית שמתבררים יותר ויותר כמשיחיים ופונדמנטליסטים חשוכים. אלה יותר בעניין של הטלת איסורים התנהגותיים, אשר למותר והאסור במרחב הציבורי (בעיקר אסור, בעיקר לנשים), ואלה יותר בעניין הרשות השופטת שלטעמם צריכה להחליף מקומה עם משפט התורה ותכני מערכת החינוך שהאזרחות אינם חלק ממנה.

 

שותפים טבעיים? מה טבעי בכך? ומה איתנו, שאר אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל? האם אנו – שאיננו תומכי ותומכות מפלגות אלו, ועדיין מהווים את רוב רובה של החברה בישראל, שאיננו פחות יהודים מאלה שעשו את הדת קרדום לחפור בה - האם אנו איננו השותפים הטבעיים לאזרחות ציונית ולסדר יום אזרחי המכבד ומוקיר את ערכי דתנו ומורשתנו תחת אשר יכפה וירחיק אותנו ממנה וישסע בנו שסעים עמוקים יותר ויותר?

 

מהמקום המודאג הזה, מהחשש האמיתי לדמותה של מדינתנו, ומתוך כבוד ואהבה לתורת ישראל, לערכי תרבותנו ומסורתנו, יש לקרוא למפלגות הציוניות ושאינן משיחיות המתמודדות במועד ב' של בחירות 2019: קומו והתנערו. השמיעו קולכן חזק וברור. זה הזמן להצהיר על הפרדת דת ממדינה. אל תסתפקו בלצאת ידי חובה באמצעות סעיפים בודדים שגם ככה אתם לא באמת נלחמים עליהם, אל תתמקדו במה שנתפס פופולרי, אלא קומו והשמיעו עמדה ברורה, כוללת וחד-משמעית שתחזיר את השפיות אל התלם.

 

זוהי שעת כושר ממש כשם שזוהי שעת חירום, ומה שלא נעצור היום, יהיה קשה, אולי בלתי אפשרי אפילו, לפתור מחר, כשאצבעו של הילד המבקש לעצור את השיטפון כבר לא תעמוד בעוצמת הסחף. ואז אנה אנו באים?

 

  • רויטל פולג היא סופרת, דיפלומטית לשעבר במשרד החוץ וממייסדי מרכז פרס לשלום

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ענת גבע-שרון
רויטל פולג
צילום: ענת גבע-שרון
מומלצים