ביקורת סרט - "תל אביב על האש": קומדיה על הכיבוש שעושה נעים
זו הייתה יכולה להיות סאטירה מבריקה, אבל הסרט "תל אביב על האש" עושה בעיקר נעים בלב במקום לדקור. במרכזו תסריטאי פלסטיני שנעזר בשירותיו של קצין יהודי במחסום כדי לכתוב טלנובלה
כשצפיתי לראשונה ב"תל-אביב על האש", בפסטיבל הסרטים החיפאי שנערך אשתקד (שם גם זכה בפרס הסרט המצטיין), חשבתי שמדובר בסאטירה חביבה בהחלט, שבקלות הייתה יכולה לשמש בסיס לסיטקום מקומי. צפייה חוזרת בסרט, שעלה זה עתה לאקרנים, לוותה כבר בתחושת חמיצות מסוימת. הסרט עדיין חינני, אבל זוהי "קומדיית כיבוש" שלוקה בחנופה לציבור היהודי-ישראלי וברדידות רעיונית. הסרט גם ממחזר את הסיטואציה הקומית שבמרכזו, כך שבערך במחציתו הוא מתחיל לחזור על עצמו.
אחרי הכול, אין דבר מחניף יותר לצופה היהודי-ישראלי מאשר סרט של במאי פלסטיני המתאר את המציאות במחסומים כאילו מדובר היה במערכון של אפרים קישון. אם ישנו משהו מייאש בסאטירה, הרי זה רצונה למצוא חן בעיני מי שחיציה מופנים כלפיו. אין זה נכון, וגם בלתי אפשרי, שמבקר הנמנה על הצד הכובש יכתיב ליוצר פלסטיני, ולו באופן תיאורטי, אל עבר מי וכיצד לנסח את ביקורתו – אבל הוא בהחלט יכול לדווח על אי הנחת שאוחזת בו כאשר נדמה שמטרתה של הסאטירה שבאה מצד הנכבש היא לגרום לו, המדכא, לחוש טוב עם עצמו. "תל-אביב על האש", במילים אחרות, הוא סרט שחיציו קהים (לחובבי הטריוויה: זוהי הקופרודוקציה הפלסטינית-ישראלית-לוקסמבורגית הראשונה, וסצינות הפנים אף צולמו בדוכסות).
יניב ביטון: "לא דמיינתי שפליטים מעיראק יגלמו חיילי צה"ל"
גיבורו של "תל-אביב על האש" הוא צעיר (קייס נאשף) העובד על הסט של אופרת סבון פלסטינית שהסרט קרוי על שמה המתרחשת ערב מלחמת ששת הימים, ובמרכזה רומן בין מרגלת פלסטינית וקצין צה"ל בכיר. מפגש עם מפקד מחסום (יניב ביטון) מביא לשיתוף פעולה בין השניים שאין לכאורה מופרך ומשעשע ממנו: הקצין הישראלי, שאשתו ומשפחתו מכורות לסדרה, עוזר לצעיר הפלסטיני לכתוב סצינות שמקדמות אותו לעמדת תסריטאי, ואילו הוא מצדו מספק לקצין חומוס אסלי מהשטחים והבטחה לחתום את הסדרה בסוף רומנטי ולא טרגי.
על פניו, זהו טוויסט מקורי על מנטרת הדו-קיום ישראלי-פלסטיני. סרטו של סאמח זועבי ("איש ללא סלולרי" מ-2010) מעתיק את יחסי הכוח של הכיבוש לעולם הפיקטיבי של אופרות הסבון. נציג הכיבוש הישראלי מצליח להשיג שליטה בטקסט הטלוויזיוני דרך ניכוסו של הפלסטיני התלוי בו למטרת קידומו. הוא, הכובש, זה שכותב את הנרטיב של הפנטזיה הרומנטית הפלסטינית, ומנציח את תלותו של הנכבש בו.
זה היה יכול להיות מעניין, אלמלא הסרט נותר תקוע בסיטואציה הזו, ולא מצליח לפתח ולפתל אותה בדרכים מעניינות. יש משהו בדמותו של סאלם, הוא אותו תסריטאי פלסטיני (נאשף זכה על תפקידו בפרס השחקן המצטיין במסגרת "אוריזונטי", השנייה בחשיבותה בפסטיבל ונציה), שמזכיר את גיבורי הסרטים הצ'כיים של שנות ה-60. מעין "אנטי-גיבור" שפועל לכאורה בשולי המציאות הפוליטית, ומבקש בסך הכול לשרוד את היומיום המדכא.
יתר על כן: הסרט מציג דימוי מרוכך למדיי של מציאות המחסומים בשטחים (כן, לרגע נכנס אחד החיילים עם נער פלסטיני למשרדו של המפקד, אך זה שקוע בעניינים יצירתיים יותר). כאשר צפיתי בסרט לראשונה, נימקתי את אי הנוחות בכך שמדובר בפנטזיה של דו-קיום המאפשרת לכאורה התעלמות והסתרה של המציאות הפוליטית הממשית. אבל צפייה חוזרת מגלה שזוהי דרכו של הסרט לשאת חן בעיני הקהל הישראלי, זה שאף יתענג על כפל המשמעות הגלום בכותרת "תל-אביב על האש". אפוקליפטית אמנם, אך גם מרגיעה בזכות הקונוטציה של חומוס-צ'יפס-סלט הנלווית אליה.
חלקיו היותר מוצלחים של הסרט קשורים באופרת הסבון שגיבוריה, כאמור, הם קצין צה"לי בכיר (יוסוף סווייד המצוין) וסוכנת פלסטינית (לובנה אזאבל). ליהוקו השנון של סווייד לתפקיד של פלסטיני-בתפקיד-ישראלי הוא בבחינת הערה מבריקה על נטייתם של יוצרים מקומיים לשבץ את השחקן הטוב הזה לרוב כ"ערבי מחמד". בעיניי, בסצינות המתארות את צילומי הסדרה הטלוויזיונית מצוי הערך הפוליטי-ביקורתי האמיתי של "תל-אביב על האש". העובדה שכל זה קורה ערב מלחמת ששת הימים אף היא בעלת ערך מוסף.
יהיה נחמד אם "תל-אביב על האש" יהפוך ללהיט מקומי. בכל זאת, נוכח הדרתה של השפה הערבית בחוק הלאום, והשיח הגזעני והמדיר שמגיע מצד חברי הכנסת (היהודים) שלנו – היענותו של הקהל הישראלי לסרט תהיה לא פחות מהצהרה פוליטית-אמנותית משמעותית. בנוסף, סרטו של זועבי לא מקשה על ההזדהות עמו, ודאי מצד צופים הנמנים על השמאל הליברלי הציוני. אחרי הכול, זהו Feel-good movie על הכיבוש.
