די לחמיצות, תנו ליהנות מ"שבט אחים ואחיות"

מודה, גם אני כזה – מרדן, לא מסוגל ללכת בתלם. שיר חדש מצליח לסחוף ולרגש את כולם? רק אצלי, ודווקא אז, הציניות תתעורר. עשרות זמרים מובילים כובשים יחד את הפלייליסט ומאחדים לרגע את העם? איכס, איזה דביקי. "כאן זה בית כאן זה לב?", "כל חבר שלי כמו אח?", יאללה יאללה. אבל כשעמיתי אסף רוזן חילל בפרהסיה את קדושת "שבט אחים ואחיות", וטען כי מדובר ב"להיט של מדינה בהכחשה", אמרתי: עד כאן.

"שבט אחים ואחיות"

"יצאת חמוץ" - הזדעקתי וכתבתי לו אתמול, ממש כמו הייתי ביבי. דורון מדלי, עידן רייכל והחברים מגלגלצ אולי עוד יכולים לספוג את העלבון, אבל מה עם ילדיי, שלא מפסיקים כבר חודשיים לפזם, לרקוד, לנשום ולחלום את הלהיט התורן? אבא שלהם, בסופו של דבר, מעדיף את "אבותינו שורשים ואנחנו הפרחים" בלופ אינסופי כל החופש הגדול על פני סליים וסליים וסליים.

הטור שהרגיז את קובי נחשוני: "שבט אחים ואחיות" הוא להיט של מדינה בהכחשה

"'שבט אחים ואחיות' הוא שיר מחאה נגד האמת", נכתב בטור בתלונה על כך שהפזמונאי מדלי לא טורח להזכיר את הדברים השליליים כשהוא מתאר את הסיפור של ישראל. "במקום שבו מעמידים פנים שאין בעיות - לעולם לא יהיו פתרונות", הוסיף הכותב, תוהה האם אפשר לספר את הסיפור של המדינה מבלי להזכיר את העובדה שאנחנו חיים על החרב. על כך אענה בשאלה רטורית משלי: גם בהמנון הלאומי היית רוצה לתת ביטוי למצוקת החנייה בתל אביב ולגובה הארנונה בירושלים, שמבאסים יום-יום את החיים שלנו כאן? "המנון מסיבות הסיום של גני ישראל", כפי שכונה בטור המדובר, הוא שיר אהבה למדינה, ובשירי אהבה לא חייבים להקדיש בית שלם, ואפילו לא משפט, לקשיים בזוגיות ולשחיקה בחיי הנישואין – גם אם הם חלק אינטגרלי מהעניין.

"שבט אחים ואחיות", שבו משתתפים 31 זמרים וזמרות, הוקלט לקראת יום העצמאות וברוח החגים וימי הזיכרון הלאומיים, וכשיש לך יום-הולדת אתה חוגג מה שטוב. נכון, יש את עודף המשקל, את מצב חשבון הבנק ואת הבעיות בחניכיים, שגדלים בשנה יחד איתך ונמצאים כאן כדי להישאר. לא תברח מהם, לא תוכל להתכחש או להדחיק – אבל הם יצטרכו לחכות בסבלנות יום אחד. אגב, גם ההתנהגות של הילדים בבית לא משהו, וזה מבאס, אבל בחייאת, עכשיו תנו לשמוח - ויש על מה. אני בחופש. דברו איתי מחר. הכל יטופל.

מתוך הקליפ

וכמו באישי - כך בלאומי: 364 ימים בשנה אנחנו סובלים יופי. יש מספיק לכולם, בלי עין הרע: הקיטוב בעם, המצב הביטחוני, יוקר המחייה, ההדחה של הפועל ירושלים בחצי הגמר ומה לא. מי כמונו, העיתונאים, יודעים להתעסק ברע וברוע יום-יום, שעה-שעה, בחוסר פרופורציה משווע ועל גבול האובססיה. נו, לא מגיע לנו יום אחד של חופש, ה' באייר של עצמאות, נחת רוח מעצמנו, תקווה וקצת פחות חמיצות? טקס המשואות מתמקד גם הוא בחיובי ומזכיר לנו אחת לשנה את הטוב הנשכח, ובכל זאת אין חשש שמישהו בקהל יתבלבל ויחשוב שהכל כאן בסדר. צפיתי השנה. לא הסתנוורתי ולא השתכרתי.

אז גם את, הגננת אורית - אשמח אם תשאירי את הכיבוש והפקקים מחוץ לליינאפ של מסיבת הסיום. אין צורך להעמיס על הילדים ברגע הקסום הזה את כל הצרות שלנו, כיחידים וכחברה. אם את שואלת אותי, "שבט אחים ואחיות" סתם דביקי (יאללה יאללה, קובי, אתה הרי מפזם אותו כבר חודשיים בלופ כמו משוגע), אבל זה עניין של טעם. תנוח דעתך: הוא לא יהפוך אותך למכחישה או מדחיקה.

לא אוותר על הפריבילגיה להמריא פעם בשנה מעל לקשיים היומיומיים ולהעיף מבט אופטימי-משהו להמשך הדרך. זהו המעט ההכרחי לשמירה על השפיות של כולנו. אל דאגה, אחרי מסיבת הסיום בגן של תמר אני מבטיח לחזור במלוא חמיצותי וציניותי.