מה עושה נוסע נכה שצריך לשירותים בטיסה?

משתינים עליהם: טיסה היא לא חוויה נעימה לאף אחד. שעות של ישיבה צפופה ודחוקה כמו בקופסת סרדינים בה נאלצים לעשות דברים אינטימיים כמו לישון, לאכול וללכת לשירותים במרחק של סנטימטרים ספורים מחבורת זרים.

האינטרס של חברות התעופה ברור – כסף, וכמה שיותר ממנו. מה שגורם למבנה המטוס להיות מתוכנן בצורה כזו שבכל מקום שניתן לשים כיסא - יהיה כיסא.

נוסע עם מגבלות פיזיות? תישאר במושב כל הטיסה

ההתחשבות ברווחת הנוסעים בהקשר זה כמעט אפסית, יש שיאמרו מגוחכת, אבל עדיין מכבדת את צרכיהם הבסיסיים, של אנשים בריאים לפחות. נוסעים עם מוגבלויות פיזיות לעומת זאת, לא נהנים אפילו מהפריבילגיה הזו ומרגע עלייתם למטוס נשללות מהם רוב זכויותיהם הבסיסיות והם נאלצים להישאר מרותקים למושבם לשעות רבות עד להגעתם ליעד, מבלי שתהיה ביכולתם ללכת לשירותים אפילו. והכל, בחסות החוק.

איך טסים ככה? ליאור חביב עם בתו בצרפת

אין ספק שהמחדל הגדול ביותר בהקשר זה מתבטא בזמן השהייה שלהם על המטוס עצמו, שם הם הופכים לשבויים במושבם עד להגעתם ליעד, ובמרבית המקרים אף נמנעת מהם הזכות הבסיסית ללכת לשירותים.

למעשה, מכיוון שהמעברים במטוס כה צרים, לא ניתן להעביר בהם כיסאות גלגלים וכדי להגיע לשירותים יש צורך בשימוש, במה שנקרא כיסא מעבר. כיסא צר עם גלגלים, אותו כיסא שבעזרתו הוכנסו למטוס מלכתחילה. האבסורד הוא שבחלק גדול מהמטוסים הכיסא הזה בכלל לא נוכח במטוס במהלך הטיסה, דבר שמונע מאנשים התלויים בו יכולת התניידות מינימלית.

"מה אני אמור לעשות? להתכסות בשמיכה ולעשות פיפי בבקבוק?"

"בפעם האחרונה שטסתי לברלין הודעתי מראש לדיילי הקרקע שאני מוטרד מעניין השירותים, בכל זאת מדובר בטיסה של ארבע שעות", מספר גולן לקס ומוסיף כי "כבר במעמד הזמנת הכרטיסים הבטיחו לי שהכל יהיה בסדר ושיש במטוס כיסא מעבר שיאפשר לי להגיע לשם במידת הצורך".

"הבטיחו לי שיהיה בסדר". גולן לקס בפריז

לקס, בן 42, נפצע לפני כ-18 שנה בתאונת דרכים בניו זילנד ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים. "כשהגעתי למטוס הבנתי שלא רק שאין כיסא מעבר, הוא מעולם לא היה קיים במטוס זה. הגעתי למצב שאני יושב במטוס בטיסה של ארבע שעות ואין לי אופציה להגיע לשירותים, זה הזוי לחלוטין. מה אני אמור לעשות? לבקש מהדיילים שירימו אותי? לכסות את עצמי בשמיכה ולעשות פיפי בתוך בקבוק?

"בחזור, המטוס היה מאויש על ידי צוות של דיילות, והבנתי שאני בבלגן אמיתי – הן אלו שירימו אותי אם אצטרך ללכת לשירותים? זה פשוט לא אנושי! זה צורך בסיסי! למה לא מגיע לנו לקבל מענה לצורך הבסיסי הזה?

"בכל מטוס חייבת להיות האפשרות המינימלית להגיע ולהשתמש בשירותים. אני לא מצפה שחברות תעופה ידאגו לשירותים מרווחים וגדולים, אבל המינימום – ידיות, מעקה ושתהיה לי היכולת להגיע לשם. הטכנולוגיה קיימת, זה עניין של רצון.

הגיע הזמן שהם יתפתחו כמו כל שאר התעשייה. נגישות זה לתת לבן אדם את האפשרויות ואמצעים להיות עצמאי במידת האפשר. זה אומר שבן אדם שעצמאי ביום יום צריך לקבל את התנאים להיות עצמאי במטוס. אני לא מצליח להבין את זה", מסכם לקס.

"לפני הטיסה - נכנסים לסוג של צום"

"במהלך טיסות אני לא הולך לשירותים", מוסיף ליאור חביב, מרותק לכיסא גלגלים בעצמו. "אין לי את האופציה הזו, אני משתדל להתאפק. אפשר לייצר פיתרון טכנולוגי שייתן לנו את האופציה להגיע לשירותים, זה פשוט לא במודעות ואף אחד לא לוקח על אחריות".

ליאור חביב בבלגיה

ואם חשבתם שמידת ההומניות תעלה בין טיסה של ארבע שעות לטיסה של 11 שעות - אתם טועים. למעשה, גם במעט המטוסים שקיים כיסא מעבר זמין ופעיל שיכול להוביל נוסעים לתא השירותים, לאו דווקא יש שירותים נגישים שהם יכולים להיכנס אליהם.

"במטוסים טרנס-אטלנטיים טוענים שיש שירותים נגישים". מסביר יובל וגנר, מייסד ונשיא עמותת נגישות ישראל. "בפועל, אלו שירותים קצת יותר גדולים שאינם רלוונטיים עבור אנשים עם נכות קשה. בגלל שאני מפחד שאצטרך ללכת לשירותים במהלך הטיסה אני מכניס את עצמי לסוג של צום - לא אוכל או שותה לפני ותוך כדי הטיסה. זו חוויה נוראית שגורמת לי להימנע מטיסות ככל האפשר".

יובל וגנר בטיול בגרמניה(צילום: שון וגנר)

"מדובר גם בעניין בריאותי", מוסיף ליאור, "זה ידוע שהמושבים בטיסות מאוד לא נוחים, ואדם נכה שנאלץ לבלות בהם כל כך הרבה שעות ברצף, מבלי יכולת לזוז יכול בקלות לפתח פצעי לחץ".

כבר הגעתם ליעד? יופי. עכשיו תתפללו שגם הכסא שלכם הגיע

זה לא נגמר פה. אחרי שצמו במשך שעות כדי שחס וחלילה לא יצטרכו ללכת לשירותים, יאלצו נוסעים עם מוגבלות להתפלל שכיסא הגלגלים שלהם יגיע יחד איתם ליעד ושהוא עדיין שמיש, מסתבר שלעיתים תכופות גם זה לא קורה.

"ב-2011 טסנו למלדיביים, תמיד חלמתי להיות שם, וזו הייתה מתנת יום ההולדת שקבלתי לגיל 40 מבעלי", מספרת סיגל אבירם. "כשהגענו לסרי לנקה גילינו שלא מוצאים את כיסאות הגלגלים שלנו ושככל הנראה הם נשכחו בקונקשן שעשינו בעמאן.

"הובטח לנו שתוך יומיים הם יגיעו אלינו, בפועל, היינו שם 10 ימים בסיוט של החיים שלנו. הגענו למקום הכי יפה בעולם וכל היום התעסקנו בטלפונים ובמיילים בניסיון לאתר את הכיסאות האבודים שלנו".

סיגל אבירם, בעלה והבנות בפארק אפטלינג בהולנד

סיגל ובעלה, שניהם מרותקים לכיסא גלגלים מילדות רגילים להתמודד עם כשלי הנגישות של חברות התעופה בארץ ובעולם, אולם הסיפור הזה הצליח לזעזע אפילו אותם. "לא הפסקתי לבכות. אנחנו שני אנשים עצמאיים, וכל הטיול שילמנו לאנשים שידחפו אותנו ממקום למקום כי הביאו לנו כיסאות חלופיים שלא מאפשרים התניידות עצמאית.

סיגל במקסיקו עם בתה התינוקת

לא מתייאשים. בטיול בארה"ב

חוסר הנגישות בתיירות מתחיל עוד הרבה לפני הטיסה

הזוג אבירם לא לבד. בכיר באחת מחברות התעופה בארץ מספר לנו שהם מקבלים פניות רבות על כיסאות גלגלים שניזוקו במהלך הטיסה. האם באמת כל כך קשה להימנע ממקרים כאלו?

אולם המאבק הראשון מתחיל הרבה לפני העלייה למטוס, אפילו לפני ההגעה לשדה התעופה. למעשה, הפעם הראשונה שאנשים עם מוגבלות נאלצים להתמודד עם חוסר הנגישות של עולם התיירות היא בכלל בבית, בתהליך הזמנת הטיסה ובתי המלון.

בעוד מרבית האנשים יכולים לעשות סקר שוק, לעבור בין מבצעים, ולבחור את הדיל הטוב ביותר עבורם, אנשים עם מוגבלות נאלצים להתחיל תחקיר מתיש ומייגע שמטרתו לבחון מה מידת הנגישות שכל דיל מציע, פרט שרוב החברות מנסות להסתיר או לעמעם.

"אדם בריא שרוצה לטוס לחו"ל נכנס לאתר אינטרנט ורואה מלא דילים. כל העולם הזה חסום בפני אנשים נכים", מסביר גולן. "כשאני נכנס עכשיו לאתר ורואה איזה דיל מגניב, אין שום אזכור אם מדובר בדיל שיכול להתאים גם לאנשים עם מוגבלות. לדוגמה, האם המלון נגיש?

"הכי מפריע לי שחברות הנסיעה וחברות התעופה לא מתנהלות בשקיפות מולנו ולא נותנות לנו את האינפורמציה המלאה שתאפשר לנו להחליט אם הנסיעה הזאת מתאימה לנו, ואם אנחנו צריכים להיערך לה במיוחד.

"בתי בוכה ומסתכלת איך מעלים את הוריה על הידיים"

"אבל זה רק השלב הראשון מיני רבים, הלחץ ואי הוודאות ימשיכו ככל הנראה ללוות את גולן עד שינחת חזרה בביתו. בינתיים, כמו אנשים רבים עם מוגבלות הוא יצטרך לעבור לשלב המדאיג הבא, ולתהות אם ואיך יצליח בכלל להיכנס למטוס. "לפני חמש שנים טסנו עם ביתנו מחיפה לאילת וכשהגענו לשדה הבנו שאין בו אל-עלית שתעלה אותנו למטוס", מספרת סיגל.

"הסתכלנו על גרם המדרגות המאיים בכניסה למטוס בתמיהה - איך מצפים שנעלה לשם?! אף אחד לא נתן לנו פיתרון. כבר לקחו לנו את כיסאות הגלגלים וכל שאר הנוסעים ישבו במטוס וחיכו שנעלה. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו הורם על ידי שני אנשים, כשאנחנו יושבים על כיסא רגיל בלי קשירה או רצועה שתחזיק אותנו.

"זה היה כל כך מסוכן וכל כך חסר אחריות. הייתי בהיריון ופחדתי שיפילו אותי, אבל יותר מכל כאב לי לראות איך אדם זר מעלה את בתי בת ה-5 למטוס תוך כדי שהיא בוכה ומסתכלת בפחד איך מעלים את ההורים שלה".

הסיפור של סיגל מצטרף לסיפורים רבים נוספים המתארים את התלאות שעוברים אנשים עם מוגבלות בדרכם למטוס בשדות התעופה השונים. היינו מצפים שבשנת 2019 תהיה היערכות מספקת עבור אנשים אלו, אבל מסתבר שזה הרבה עניין של מזל.

איך דווקא תחום התעופה נשאר מאחור?

בין אם מדובר בכיסאות הגלגלים שניתנים להם על ידי חברות התעופה, ברגע שהם מפקידים את הכיסא שלהם בלית ברירה ובכך נאלצים לוותר על מידה מינימלית של עצמאות בשדה, עובדי שדה שמסרבים לעצור להם בשירותים בדרך לגייט או בקולנועיות לא נגישות שאמורות להסיע אותם. אין ספק ששדות התעופה לא ערוכים לתת את המענה הראוי והמכבד עבור אוכלוסייה זו.

יובל וגנר, מייסד ונשיא עמותת נגישות ישראל שפועלת בימים אלה לשיפור הנגישות בשדות התעופה והמטוסים, מסביר לנו שעל פי החוק אדם עם מוגבלות זכאי לשירותי תחבורה ציבורית נגישים ומתאימים לשימושו.

יובל וגנר, מייסד ונשיא עמותת נגישות ישראל (צילום: שון וגנר)

השירותים במטוס צריכים להיות גדולים מספיק שכיסא המעבר יוכל להיכנס אליהם ולתמרן בתוכם לפי הצורך, והם צריכים לאפשר פרטיות המקבילה לפרטיות המוענקת למשתמשים מהלכים. בכל המטוסים צריך להיות תא נגיש אחד לפחות, גם באלו המיועדים לטיסות קצרות יחסית".

"אני חושב שזה נושא שבמידה רבה התקבל כמשהו שלא ניתן לשנות אותו, ושצריך לקבל אותו כפי שהוא, אבל לא יכול להיות שאנחנו עדיין טסים בכזו רמה ירודה של נגישות. קיימת בעיית אכיפה רצינית בכל הנוגע לנגישות במטוסים, אבל הבעיה האמיתית היא שהתקנות שמוגדרות בארץ, באמריקה וגם באירופה לא סבירות.

"נוסעים עם מוגבלות קשה מהווים כ-5% מהאוכלוסייה. תחום הנגישות מאוד השתפר, איך זה יכול להיות שתחום המטוסים נשאר כל כך מאחור?".