הופעת האיחוד של הספייס גירלז: לחזור לשעתיים לכיתה ו' וליהנות מכל רגע
עם פלטפורמות, נצנצים ופרצי שירה מזדמנים, נראה כי כל מי שהגיעה להופעת האיחוד של הספייס גירלז פשוט רצתה להתבסס בנוסטלגיה. הגר בוחבוט נסעה ללונדון להגשים חלום ישן, וקיבלה בדיוק את מה שביקשה
"הגעתי כדי להרגיש בת 16 שוב", אמרה לי אחת הנוסעות בקרון עמוס במיוחד ברכבת התחתית של לונדון, בדרך לאיצטדיון וומבלי. הקמטוטים הקטנים סביב העיניים אמרו 40, אבל האנרגיות, הפייטים ופחיות המשקה האלכוהולי שהיא חלקה עם חברותיה למסע סיפרו סיפור אחר: עוד לפני שהספיקו לשמוע צליל כלשהו ממופע האיחוד של הספייס גירלז - הן חזרו לפחות 20 שנה אחורה בזמן. וגם אני.
אם מישהו היה מספר לי בגיל שמונה, שיבוא יום ואני אראה את הספייס גירלז על הבמה, ועוד בוומבלי בלונדון, הייתי שולחת אותו באופן בהול לאשפוז בכפייה. כמו הרבה ילדות ונערות אחרות, הייתי כרוכה אחר חמש המופלאות - שבלטו בקלות בתוך ים של בויבנדס בחליפות זהות. הקלטתי קליפים וקניתי אלבומים (כן, את כל השלושה), תליתי פוסטרים, צפיתי ברפטטיביות מרשימה בסרט הכושל Spice World והתחננתי למרצ'נדייס מהסוגים הכי מביכים שאפשר להעלות על הדעת. בעגה המקצועית אגב, קוראים לזה "להתפנגרל". ועדיין, גם בחלומות הכי פרועים שלי, לא העזתי לדמיין שאוכל לראות אותן על במה.
את האנרגיות בדרך להופעה, ברכבות ובשביל הכניסה לוומבלי, יוכלו להבין רק אוהדי כדורגל מסורים: קבוצות-קבוצות של חובבות (ומעט מאוד חובבי) ספייס גירלז, לבושות כמו חברות ההרכב, מאופרות בנצנצים, נועלות פלטפורמות, ומזייפות בפרצי שירה ספונטניים שאי אפשר להישאר אדיש אליהם. כולן פשוט שמחות להיות פה לקצת יותר משעתיים של התבוססות בנוסטלגיה.
אם לומר את האמת, ההפקה של המופע ידעה בדיוק מה לעשות עם כל האנרגיה הזאת. אף אחת הרי לא הגיעה לכאן כדי להתמוגג מהליריקה המורכבת או ליהנות ממצוינות ווקאלית. בהתאם, ההופעה כללה הרבה מאוד שטיקים - זיקוקים וקונפטי, וידאו ארט ורקדנים, פטפוטים והפוגות. 19 שירים בוצעו על הבמה, החל מ-Spice Up Your Life, דרך Viva Forever ועד Wannabe - הלהיט שסלל להן את הדרך. בין לבין הן היו קולניות, מתאמצות, החליפו משהו כמו שבע תלבושות ולא הפסיקו להתרפק אחת על השנייה ולדבר על "גירל פאוור". רציתן נוסטלגיה? קבלו אותה לתוך הפרצוף שלכן.
לאף אחת לא אכפת אם ג'ינג'ר זייפה קצת ב-Mama או אם הסאונד היה מעפן (בשביל הרקורד, לפחות בוומבלי הוא היה מצוין). כי הספייס גירלז הן גיל ההתבגרות הקצת אבוד של כולנו, הן הניינטיז בשיא תפארתם, הן הרגע הזה שבו את מסתכלת לחברה הכי טובה שלך בעיניים ושתיכן מבינות אחת את השנייה. אם הייתם אומרים לי שבגיל 32 אני אשלם סכום לא מבוטל כדי לחזור לשעתיים לכיתה ו', עם הפלטה בשיניים והמאמי אישיוז - הייתי אומרת "ברור, אבל רק בהופעה של הספייס גירלז".
