איילת שקד – דתייה מטעמי כבוד
דווקא הציבור הדתי-לאומי, שבעבר לא נהנה מייצוג יתר של פוליטיקאיות נשים, קל וחומר חילוניות, מעריץ את שרת המשפטים המפוטרת. יש לזה הסבר
איילת שקד(צילום: מאיר אוחיון)
מסקר שפרסם "מקור ראשון" עולה כי 40% מהסרוגים רוצים שאיילת שקד תעמוד בראש מפלגה המאגדת את פלגי הציונות הדתית. אף לא אחד מהאישים שהוצעו בסקר התקרב למידת האהדה שבה זכתה שרת המשפטים המפוטרת. הלך הרוח הזה התבטא בדבריו של הרב עמיחי אליהו, הניצב במקום החמישי ברשימת "האיחוד הלאומי". הוא אמר שאם אמנם שקד מביאה קולות למחנה הדתי-לאומי, כדאי להעמידה בראש, אך אל לה לעסוק בדיני הכותל, גיור ושבת. כלומר, היא תורשה לעסוק בעניינים זוטרים כגון יציאה למלחמה או תקציב המדינה, אבל לא בציפורי הנפש.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אני מניח שהסתייגות זו מוסברת בהיותה אישה. בתגובה לדברים האלה, שנאמרו באחד מערוצי התקשורת המבטאים את הסרוגים, התריסו רבים ברשתות החברתיות כי אליהו הוא אמנם בנם ונכדם של גדולים (בנו של שמואל, רבה של צפת, ונכדו של הראשון לציון מרדכי אליהו) אבל אינו גדול בעצמו. אני מוצא שדווקא משום שאינו אישיות רבת-יוקרה יש חשיבות להמלצתו. אלמלא חש הרב הזוטר כי שקד היא חביבתה של קהילת הסרוגים, לא היה מעז להביע דעה זאת ברבים.
מעמדה של שקד בקרב הציבור הזה מעורר פליאה ויש לדרוש בו. תחילה אזכיר כי שותפה הבכיר לאורך הדרך, נפתלי בנט, אשר חזונו ומרצו עוררו את הזרם הדתי-לאומי מנמנומו, אינו נזכר כמנהיג אפשרי. אין מוחלים לו על פרישתו, ולעומת זאת חוננים את שותפתו הנאמנה. האין זה מוזר? לאישה החילונית מוחלים ולקצין הקומנדו הדתי נוטרים.
אוסיף כי מקום המדינה ועד היום כיהנו בכנסת כ-70 נציגים מטעמן של מפלגות הציונות הדתית ומתוכם רק שש נשים. מחציתן צורפו לרשימה הקצרה רק בשנים האחרונות, עם הקמת "הבית היהודי". שקד נמנית עם המחצית הזאת. הדרת נשים לא הוחתמה בגושפנקה רשמית, כפי שנוהגות בהן מפלגות החרדים, אבל גם הציבור הציוני-דתי הסתייג מנשים בפוליטיקה.
ויותר מהשתייכותה למגדר הלא-נכון, אמורה להכביד על מעמדה של שקד העובדה שהיא כלל לא דתייה ואינה מתבטאת בשפתם של בוגרי מוסדות החינוך של הזרם הדתי. נאומיה נעדרי להט משיחי, יבשים כחרסים וחפים מציטוטי חז"ל. היא אינה חובשת שביס או כובע לבד יצירתי, אינה אמאל'ה רחימאית שבראש דאגותיה המשפחה היהודית, אינה מגלגלת משלים מחצרות החסידים, אינה מחבקת ואינה מתחנפת. היא תבונית כמהנדסת תוכנה וצוננת כלהב סכין. מה מלמדת העובדה שאישה צעירה, חילונית במובהק, תושבת צפון תל אביב, היא מנהיגה פוליטית כה אהודה במחנה הסרוג?
אפשר להסביר זאת בשינוי מעמד האישה בקרב הציבור הדתי המודרני, שינוי מהיר במונחים היסטוריים המובל על ידי אוונגרד אמיץ של פמיניסטיות דתיות. אפשר לחלץ הסבר מעוד תופעה: הדמוגרפיה ורוח הזמן חוללו הסטה כה ברורה לכיוון האמונה הדתית, עד כי למפלגה דתית שוב אין צורך במנהיג דתי. די לה במנהיג (או מנהיגה) לאומני ושמרני שלא יפריע לתהליך המתרחש ממילא.
את ההסבר הזה משלים הזיהוי בין "לאומי", "דתי" ו"ימני". השילוש הזה הוא כה מובהק עד שהתודעה הציבורית מדלגת על המשמעות המושגית של ההגדרות השונות ותוחבת אותן לסל אחד. ברור ש"ימני" הוא לפחות מעט "דתי" וברור שבעתיים כי הוא "לאומי". לפיכך, פוליטיקאית שמרנית ולאומנית יכולה להיחשב לדתייה מטעמי כבוד (Honoris Causa), כמו הנדבנים העשירים שזוכים בתואר הזה על תרומותיהם לאוניברסיטאות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ירון לונדון
צילום: שרונה גיא
מומלצים
