מה עושה אמא לשלישייה כשהמעלית מקולקלת?

עוד לפני שהבנות נולדו, חיפשנו עגלה מתאימה. יש את השלב הזה שהולכים לחנויות ועושים סיבוב עם העגלות, מבצעים סקר שוק של מחירים, דגמים, חברות, צבעים וגאדג'טים של העגלות השונות.

מהר מאוד הבנו שהאפשרויות שלנו הן עגלת רכבת (כלומר, שלושה כיסאות בטור) עם הגה, לבין כלום. לא הייתה שום אופציה אחרת. בסך הכל זה הפך את ההתלבטות להרבה יותר קצרה. הזמנו את העגלה מחו"ל כי אף חנות לא מחזיקה במלאי עגלת שלישיה לדוגמה.

לטור הקודם - לגדל שלישייה: "ויתרנו על הריהוט בסלון"

בגלל אורכה של העגלה, אין לה מצב של אמבטיות, כלומר - שכיבה מלאה. מכיוון שבחודשים הראשונים צריך להשכיב את התינוקות, חיפשנו פיתרון זמני. החלטנו ללכת על עגלול, בסך הכל זה נחמד מאוד - אם לא לוקחים בחשבון את העובדה הוא לא נכנס בדלת סטנדרטית של שום בית, וגם לא מותאם למדרכות בישראל, לפחות באזור מגורי.

העגלול לא מותאם למדרכות בישראל(צילום: אלבום פרטי)

אחרי כמה חודשים הן גדלו מספיק בשביל לנסוע בעגלה. להסתובב ברחובות היה בכלל לא פשוט, ההגה שלה התברר כשימושי בהחלט. פשוט אי אפשר היה לתמרן בלעדיו. מעבר לזה - אנשים עצרו אותנו כל הזמן.

השילוב בין העגלה הארוכה, אמא שנראית מרוטה מעייפות עם עיגולים שחורים בעיניים כמו של דביבון ממוצע והרעש שעושות שלוש ילדות שבוכות בו זמנית (כן, בכי זה מדבק. שינה - ממש לא) גרם לאנשים לצאת מגדרם, לטוב ולרע.

קראו עוד:

4 מיומנויות של ילדים שמצליחים חברתית

החרם הזה הוא עליי

השחיינית הצעירה שלא מוותרת

לא תמיד התאים לי שיצלמו אותנו. מכירים את זה שאתם באירוע ובדיוק כשאתם תוקעים ביס ענק, הצלם עושה לכם קלוזאפ על הפנים ובא לכם לקבור את עצמכם? אז כזה. כשלא רציתי שיצלמו אותן כשהייתי מטיילת איתן ברחובות, הסתובבתי עם מראה קטנה. כשמישהו היה מנסה לצלם, וניתן היה לשים לב מאוד בקלות מתי זה קורה, פשוט הייתי שולפת את המראה ומסנוורת אותו.

מראה בשלוף(צילום: אלבום פרטי)

כל יציאה מהבית מחושבת ומתוכננת

אם ידענו מראש שאנחנו מגיעים למקום שלא מותאם מבחינת המעלית, היינו מתניידים עם שלושה סלקלים. אגב, כל הורה יודע, שלמרות השם סלקל, מדובר במשהו ממש לא קל. בוקר אחד הייתי חייבת להגיע איתן לבדיקה אצל הרופא (מכירים את זה שאתם מנסים להשיג תור לרופא בשעה שנוחה לכם, וממש קשה? אז דמיינו איך זה שצריך להזמין שלושה תורים רצופים).

אני גרה בקומה 11, וגיליתי ששתי המעליות בבניין מקולקלות. ירדתי איתן ברגל, עם שלושה סלקלים. איך עושים את זה? תופסים שני סלקלים, יורדים חצי קומה. מניחים את הסלקלים. עולים בריצה בחזרה, לוקחים את הסלקל הנוסף ויורדים גם איתו. ככה, כפול 11 קומות. קליל, לא?

סלקלים בכלל לא קלים(צילום: אלבום פרטי)

כשהבנות גדלו קצת, חיפשנו פיתרון נוח להתנייד איתן ללא העגלה. למרות שהיה לה הגה מגניב, ויכולת איכסון של ארון ממוצע, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהיא לא נכנסה לאף רכב (אלא נקשרה חיצונית במתקן אופניים כפול).

העגלה יכלה להיכנס רק במעליות ארוכות (יש לזה יתרונות - אני מכירה את המיקום המדויק של כל מעליות המשא בקניון ליד הבית שלי) זה הפך כל יציאה מהבית למחושבת מאוד, וממש לא ספונטנית.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet 

החלטנו לקנות טיולון תאומים, ומנשא. כך אוכל להסתובב איתן בקלות (יחסית). אני זוכרת שבאתי לאסוף אותן מהגן יום אחד, שתיים היו בטיולון ואחת עלי במנשא. אלו שבטיולון זרקו לסירוגין את הגרביים ואני ניסיתי להתכופף ולהרים את שובל הגרביים מבלי להפיל את זו שהייתה עליי במנשא, שבדיוק בדקה אם הריסים שלי אכילים.

העגלה הגדולה נשארה כזיכרון רחוק(צילום: אלבום פרטי)

עכשיו הן כבר גדולות, העגלה נשארה רק זיכרון רחוק, ממש כמו לילה עם שבע שעות שינה רצופות. לקח לי הרבה מאוד זמן למכור אותה.

בסך הכל הייתי צריכה לחפש הורים לשלישיה, שמתגוררים בקומת קרקע, או לחלופין יש להם מעלית ארוכה בבניין, ושיש להם רכב שניתן להלביש עליו מתקן אופניים.

מיד אחרי שמכרתי אותה, הבנתי. זהו, באופן רשמי אין לי תינוקות. הילדות שלי גדלו. זה מוזר אבל מילאה אותי תחושה אדירה של ריקנות. נפער בי בור, ממש כאילו הוציאו לי איבר. ואז זה היכה בי. הריקנות הזו בבטן אומרת רק דבר אחד - אני צריכה בירה.

הכותבת היא אמא לשלישייה, עוסקת בשיווק דיגיטלי, מומחית בהוצאת הקשה מהלחם ומאסטרית בדקלום "לשבור את הקרח" בעברית ובאנגלית