ביקורת סרט - "השמן והרזה": הצמד המפורסם זוכה לטיפול אוהב
השחקנים סטיב קוגן וג'ון ס. ריילי עושים עבודה נהדרת, משכנעת ומרגשת בגילום הצמד המפורסם לורל והארדי. זהו סרט יפה על האנשים מאחורי הדמויות המוכרות ועל החברות המורכבת בין השניים
"השמן והרזה" (Stan & Ollie) הוא סרט ביוגרפי העוסק בשלהי הקריירה של הקומיקאים האהובים סטן לורל ואוליבר הארדי. הצמד, המוכר בבריטניה וארה"ב כ"לורל והארדי", זכה לכינויים שונים בארצות העולם - רובם ווריאציות על מידות גופם - ושמו העברי של הסרט הוא הכינוי הישראלי מימים עברו. לפני שתומכים נלהבים של תרבות ה-PC יחוו התקף זעם קדוש, יש להזכיר את המובן מאליו: הומור של צמד הפכים המתבסס על שונות פיזית היה קיים לפני לורל (בעל הגובה והמשקל הממוצעים) והארדי (1.85 מ', כ-130 קילו) וממשיך להתקיים גם אחריהם. הצלחתם כצמד נובעת מיכולת הקהל לראותם כשני טיפוסים שונים, בגופם ובאופיים, שפועלים בסוג של הרמוניה זוגית דווקא כשהם מתקוטטים או זורעים הרס בסביבתם. מתוך הקונפליקט המתמשך נובע, באופן אבסורדי, הדבר המלכד אותם.
הבעיה בשם העברי אינה בהתייחסות למשקל הגוף אלא בחטא למהות הרגשית של השם והסרט "סטן ואולי". ההתמקדות בשמות הפרטיים והפחות מוכרים של הקומיקאים ממסגרת את ההתבוננות בצד האינטימי של חייהם כזוג שמאחורי הצמד. זוג במובן של קשר עמוק וארוך שנים, הנושא בקרבו גם מתחים, התחשבנויות, כעסים – אבל זוהי גם זוגיות ששרדה את מבחן הזמן, האמביציות והקריירה, ושמונעת, בסופו של דבר, מאהבה הדדית. מעלותיו של הסרט הן הבימוי המאופק (ג'ון ס. בירד), והתסריט הנבון של ג'ף פופ ("פילומינה"), אבל הוא בעיקר נשען על העבודה הנהדרת של סטיב קוגן (סטן לורל) וג'ון ס. ריילי (אוליבר הארדי) – המשכנעים בגילום הדמויות ויחסיהם לפני ומאחורי הקלעים.
סטן לורל, בוגר בימות המיוזיק הול הבריטי, השתלב בקומדיה האילמת האמריקנית החל מ-1917 כניסיון נוסף לעצב קומיקאי בצלמו של צ'פלין. אוליבר ("בייב") הארדי, גדל במדינת ג'ורג'יה בארה"ב, והחל לשחק בדרמות וקומדיות החל מ-1914. שניהם נמנו על השחקנים באולפני הקומדיה של האל רואץ', אבל הופיעו לראשונה כצמד בדצמבר 1927 בסרט הקצר "לשים מכנסיים על פיליפ". חודשיים לאחר הבכורה של "זמר הג'אז" שבישר את מהפיכת הקולנוע המדבר.
בדמדומי הקולנוע האילם לורל והארדי עשו את מיטב סרטיהם הקצרים, והחל מ-1931 הם גם החלו להופיע בפיצ'רים. תקופת השיא של הצלחתם נמשכה עד 1937, כאשר רוב הקומיקאים של הקולנוע האילם כבר נעלמו, והם המשיכו להופיע בסרטים עד אמצע שנות ה-40. זו לא הייתה הקומדיה הפיזית המתוחכמת ביותר, אבל לא היה שני להם בדיאלוג הפיזי הזוגי שעליו התבסס ההומור. נעימת הפתיחה הידועה כ"מוזיקת הקוקייה" הפכה להתניה פבלובית המכינה את הצופים לסלפסטיק שמיד יגיע.
רגעי הסלפסטיק הזכורים ביותר מסרטיהם הקצרים כוללים קרב של 3000 עוגות קצפת (The Battle of the Century, 1927), מאבק בעצימות גוברת כנגד בעל בית שלו הם מנסים למכור עץ אשוח לחג המולד (Big Business, 1929), דרדור פסנתר במורד שביל מדרגות תלול (Music Box , 1932), והתעללות בחוסר תשומת לב של לורל בהארדי בזמן שהאחרון מאושפז עם רגל שבורה בבית חולים (County Hospital, 1932). חלק מרגעים אלו זוכים לרפרור ב"סטן ואולי", לעיתים ברגעים מרומזים ב"עולם הממשי", ולעיתים בהופעות אותן הם מבצעים לפני קהל. הסרט מוצא דרכים אינטליגנטיות ואף מרגשות לחשוב על הקשר בין החיים והיחסים הפרטיים והפרסונה הקומית המשותפת.
"סטן ואולי" נפתח בסיקוונס שוט מרשים שבו אנו נעים משיחה בחדר ההלבשה העוסקת בחייהם הפרטיים, דרך צעידה ברחובות האולפן הכוללת מפגשים קצרים עם אנשי צוות, ועד בימת הצילומים בה מצולמת סצנת ריקוד משותפת ומפורסמת מ-"Way Out West" (1937). כדרכם של סיקוונס-שוטים מוצלחים, בעיקר אם הם פותחים את הסרט, יש כאן ביטוי ישיר ועקיף ליסודות הדרמטיים והרעיוניים המרכזיים.
הקטע ממחיש את המתח המתמיד בין הפרסונה המוכרת לציבור למי שהם. בשונה מהפרסונה הקומית שלהם, שבה הארדי הוא בדרך כלל היוזם ולורל הוא הנגרר, במציאות סטן היה הכותב והבמאי בפועל של סרטיהם ואוליבר הפאסיבי והנינוח יותר. סטן רוצה לשמר את העצמאות היצירתית ולהבטיח להם תגמול הולם, ואוליבר מעדיף להימנע מעימותים עם האל רואץ' (דני יוסטון). רגע לפני צילום הריקוד סטן נכנס לעימות ישיר עם רואץ', עימות שיוביל להפסקת העבודה שלו באולפן עד 1939. בתקופה זו אוליבר ממשיך לעבוד באולפן בלעדיו ועבור סטן היה זה עלבון שהוא לא שכח גם כשחזרו לעבוד ביחד.
לאחר פתיחה זו, העלילה קופצת ל-1953, שלב שונה בתכלית בקריירה שלהם. סטן כבר בן 63, ואוליבר 61 (ובבריאות מעורערת). הם לא הופיעו בסרטים מאז 1945 ומצבם הכלכלי לא טוב. הם נשכחו לטובת צמדים קומיים חדשים (בראשם "אבוט וקוסטלו") והם בתחילתו של סיבוב הופעות באולמות המיוזיק הול בבריטניה ואירלנד. משתכנים במלונות זולים, מופיעים באולמות קטנים, ומקווים שיצליחו להתניע מחדש את מה שאבד. הסיבוב אולי יסתיים באולמות גדולים יותר בלונדון, ואולי בעקבותיו יתממש הפרויקט הקולנועי שסטן הבטיח לאוליבר, אבל הפער בין היותם דמויות הידועות בכל רחבי העולם ועליבות מצבם נוגעת ללב.
האמרגן הנכלולי ברנרד דלפונט (רופוס ג'ונס) לא באמת משקיע בהם, אך כאשר ההופעות מתחילות למשוך יותר ויותר צופים הוא משנה את התנהגותו. לסיבוב ההופעות מצטרפות גם שתי הנשים - אידה לורל (נינה אריאנדה), אשתו החסונה הדעתנית והחריפה של סטן, ולוסיל הארדי (שירלי הנדרסון) קטנת הממדים המגוננת על בעלה. יחד הן מספקות צמד קומי משלים ומהופך לבעליהם – כפי שמעירה דמותו של דלפונט לאחר התגוששות מילולית בין השתיים – שני צמדים במחיר של אחד.
ההצלחה מחממת הלב של המופעים לא פותרת את הבעיות אלא מציפה אותן מחדש. הבריאות של הארדי, מידת הקרבה בין סטן ואוליבר כשאינם מופיעים, וההתחשבנויות על העבר. הסרט עוסק באקורד הסיום של הקריירה המפוארת של "לורל והארדי", ודווקא באמצעות ההיבטים הלא פשוטים של תקופה זו מצליח לעסוק במהות המחברת את שני האנשים והקומיקאים לצמד כה אהוב.
