השמאל ייאלץ לחכות לימים אחרים

בזמן שכחול לבן מדשדשת, ומפלגת העבודה מחכה להיכנס להליך של פירוק והרכבה, גם בבחירות האלה לא ידובר על שלום, הסדר או סיום הכיבוש

אמנון אברמוביץ'פורסם: 18.06.19 , 11:34

בני גנץ יאיר לפיד משה יעלון גבי אשכנזי מפלגה כחול לבן בחירות סיור עוטף עזה (צילום: AFP)

כחול לבן. אופוזיציה בנעלי בית(צילום: AFP)

אביגדור ליברמן אמור להיות בבחירות הקרובות רפול של בחירות 1992. רפול קיבל אז שמונה מנדטים. הוא קסם לניצים חילונים, מתנגדי חרדים, כאלה שרצו יד קשה נגד הטרור, אקטיביות ביטחונית, ובמקביל התנגדו לכפייה דתית וסלדו מהפרזיטיות החרדית הממוסדת. ערב הבחירות הצהיר שפניו לקואליציה עם הליכוד או העבודה, מי מהן שתקבל את עמדותיו או עם שתיהן יחד. לאחר שהעבודה בראשות רבין ניצחה, החליט להישאר באופוזיציה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הליכוד מטיל את האשמה לבחירות החוזרות על ליברמן. האמת היא שלאחר 42 ימים שבהם ניסה להרכיב ממשלה, לא היה בידי נתניהו אף לא הסכם אחד עם אף מפלגה אחת. כל המפלגות ידעו שהן יכולות להרביץ מכה, כי לא גורל ממשלתו מונח על הכף ולא גורלו הפוליטי אלא גורלו האישי. כל מפלגה ידעה שתוכל לשלול ממנו הקמת ממשלה ולשלול את חירותו באותה עת. כל מפלגה ידעה שהיא יכולה להושיב אותו באופוזיציה ולאחר מכן בבית האסורים.

אל תתבלבלו ואל תלכו שולל אחר הרטוריקה. אל תקנו את הסחורה הישנה, המשומשת; הבחירות הבאות אינן מאבק בין ימין לשמאל, בין יונים לניצים, בין קפיטליסטים לסוציאל-דמוקרטים. הבחירות הבאות הן על החסינות. נקודה. לכן נתניהו עושה מאמץ עליון לאחד את הדתיים והחרדים, הלאומנים והסהרוריים, לגבש אותם לגבישים גדולים. הוא יודע שאצל מצביעי ליכוד רבים נסדק סדק, מבעבע שם בעבוע, אנשים הבינו שהוא מבקש את קולם עבורו ולא עבורם, לתכלית אישית ולא לאומית, לחמוק ממעשיהו ולא לעשות מעשים.

כחול לבן יכולה למצוא מציאות פה ושם בציבור הליכודי, אך היא נראית, לפי שעה, חסרת דחף אמיתי, מפלגה בנעלי בית. היא תעלה למגרש באותו הרכב, אולי תציב במקום החמישי את אורלי לוי-אבקסיס, שעל פי תוצאות הבחירות שווה בהחלט שני מנדטים.

מפלגת העבודה תעבור מתישהו תהליך של פירוק והרכבה. החלק הימני והניצי יחבור למפלגת מרכז, דוגמת קדימה או כחול לבן. החלק השמאלי והיוני יתאחד עם מרצ וייסד מפלגת שמאל מוצהרת ובוטחת בעצמה. אבל לא פתאום עכשיו ולא פתאום היום. הבחירות הבאות הן בחירות פתע, אין זמן להתחדשות פוליטית, לא פינוי-בינוי ולא תמ"א 38 מפלגתית.

בפריימריז האחרונים הגיע עמיר פרץ למקום השני אחרי אבי גבאי. היו שהזהירו שגבאי יביא את התוצאה הנמוכה בתולדותיה, אבל החבר'ה מיאנו להקשיב, הם רצו מכונית חדשה מהניילונים, עם אפס קילומטרים, וכמעט קיבלו אפס מנדטים. אחרי התאונה המצערת של גבאי, שכל בוחן תנועה פוליטית יכול היה לצפותה מראש – צריך עכשיו למהר ולבחור את פרץ. הוא לא יחולל מהפך, אף לא מיני-מהפך, אך הוא היחיד שמסוגל להעביר שניים-שלושה מנדטים מהליכוד.

העבודה מתאפיינת, בין השאר, בחוסר רספקט לעצמה ולראשיה. קחו לדוגמה את איציק שמולי, פרלמנטר חרוץ שפעל רבות למען אוכלוסיות מוחלשות, אבל כולו שש שנים בכנסת, לא ניהל בחייו אלא עוזר פרלמנטרי ודובר. כשהוא מתמודד על הראשות ועוד מתחייב להביא שינוי גם למפלגה וגם למדינה (!). נדמה לי שזה יומרני ביום טוב ומגלומני ביום רע.

או סתיו שפיר, שהיא פלפלית, שאפשר בהחלט לראותה בעוד עשור מנהיגה מפלגה. באשר לגילה המוקדם היא אומרת "אנשים צעירים ממני הקימו את המדינה". על הטענה להיעדר ניסיון ניהולי היא מתרעמת, "מה זאת אומרת לא ניהלתי כלום בחיי, ניהלתי את ועדת השקיפות". היא אכן יזמה את הקמת הוועדה לשקיפות והנגשת מידע ממשלתי לציבור ועמדה בראשה. אבל עדיין מדובר ברקורד אוורירי, אפילו חלול, מכדי לטעון לכתר.

השיח המדיני בבחירות הקרובות יתקיים באוקטבות נמוכות, בלחש, אם בכלל. לא על שלום ידובר בהן, לא על הסדר, גם לא על סיום או צמצום הכיבוש. התוצאה המיטבית יכולה להיות ממשלת ימין-מרכז. ממשלת כחול לבן עם ליכוד נטול ביבי. השמאל ייאלץ לחכות לימים אחרים.