כשהחשוד ערבי פתאום אכפת להם מאונס

(צילום: shutterstock)

ו׳, קרובת משפחה רחוקה, הייתה בקושי בת 4 כשאברך בכולל סמוך למקום מגוריה ביצע בה מעשי סדום מחרידים. מ׳, חברת נפש, חוותה בילדותה התעללות מהנוראיות שניתן להעלות על הדעת מצד השכן, רב מוכר בשכונה שבה גדלה. המשותף לשני המקרים: הדת של התוקף הייתה לא רלוונטית, וגם הדת של אותן ילדות לא עניינה את החלאות שפגעו בהן. ועוד משהו: אף אחד לא התעניין או עשה עניין מהמעשים המחרידים. יותר מזה, בשני המקרים התוקפים זכו להגנה מהחברה ומהקהילה סביב, והנפגעות ספגו נידוי והשפלה.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

וזו השורה התחתונה: פגיעה מינית, במיוחד בילדים, היא דבר מחליא ובלתי נסלח. מחליא מעט פחות הוא השימוש בתקיפה מינית לצורך הסתה, פילוג ועשיית רווח פוליטי. זה לא משנה מי פגע בבת ה-7, הוא זכאי למוות. יהיה אשר יהיה. את הנזק וההשלכות היא תישא איתה כל חייה, ותזדקק להרבה מאוד סיוע, תמיכה וליווי מצד אותן אלו שעושות זאת בהתנדבות ותוך הקרבה, משך כל ימות השנה. החגיגה ברשתות החברתיות וההתלהמות כלפי הסיקור התקשורתי, מהוות פגיעה נוספת בה ובעשרות ומאות אלפי נפגעות, שעלולות לחוות מחדש את הטראומה.

בשנה האחרונה חקרתי לעומק את הנושא של טיפול וסיקור פרשות של עבריינות מין, והתוצאות היו מובהקות: לאופי הטיפול בפרשות הללו יש השלכות על החוסן ויכולת ההתמודדות של נפגעות. מי שבאמת אכפת לו מנפגעים ונפגעות, מי שבאמת רוצה להיאבק בתופעה הזאת, לא משתמש בה כדי לנגח אחרים או כדי לרומם את עצמו. הוא לא מגונן על התוקפים ודורך על הנפגעות כשנוח, והוא לא נזכר להשתולל כשזה משרת את האג'נדה.

• יהודה שוחט הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"