"שפילפוגל, שפילפוגל": פותח את קופת השרצים של הברנז'ה

"שפילפוגל, שפילפוגל". עוד לפני שמתפתים לפענח את השם העסיסי של הספר, ולפני שמתחילים לדמיין את הקשר שהמחבר, מתן חרמוני, מבקש להמחיז בין עברית ויידיש; בין סודותיה המלוכלכים והשמחים של מחלקה אוניברסיטאית אחת לספרות עברית, לבין מסורת תיאטרון פורים-שפיל, לבין פארסות ומחזות שמתענגים על המופרך, המוגזם, הסוטה למהדרין מחוקי הטעם הטוב; עוד לפני כל אלו, אפשר לשמוע בשם הספר מנגינה של משחק, של שיר ילדים גס. את הקריצה מתוך קומדיית סקס מיושנת. ברל'ה, ברל'ה, צא החוצה.

בחלקים מסוימים של הסיפור הזה, חרמוני מושיב את דמות המספר שלו בעמדה כמעט ילדותית, משתוממת, תמימה - בניגוד לסוג אחר של ילדותיות שמאפיינת את דמות המספר שהוא מפתח בספריו, והתבלטה בדמות גיבור ספרו השני, "ארבע ארצות". כאן הוא מתמקד בזעפו ובעלבונו של נער בן 40 ומשהו, שבגיל העמידה לומד לקחת בקלות את תפקידו כלוזר, כפרח קיר, בזירה האקדמית, האינטלקטואלית, הממסדית. מי שלוטש עיניים אל חיי השררה והכיבודים ממרחק בלתי עביר. מי שאומנם יודע, כמו שמעיד המספר, היכן מרוחה החמאה. אבל מעולם לא למד לגשת אל הפרוסה הזאת, לעקוף ולשמן את שומרי הסף, המקורבים לצלחת, לטעום את השמנת בקצה הלשון.

את השיעור המסובך הזה חרמוני בונה כדיאלוג בין גבר כושל לאישה מלומדת. אישה טרייה, אפשר לומר. בשיאו של "המשתה" מאת אפלטון, סוקרטס, מורה המורים, פילוסוף הפילוסופים - מתאר את עצמו מקבל שיעור מאיר עיניים מפיה של כוהנת של אלת האהבה. התיש המלומד לומד בזכותה של הכוהנת, דיוטימה שמה, מהי בעצם תשוקה. מה קושר בין תאוות הגוף לאהבת החוכמה. המורה המרכזית ב'שפילפוגל' היא תלמידה בעצמה. החונכת המינית והקרייריסטית של המספר צריכה ללמוד במהירות איך להתנהל כאישה במערכת אקדמית לחוצה ושמרנית. כאילו רק אתמול הפכה לאישה. מה שבפירוש קרה: "בוקר אחד התעורר הד"ר יהושע רדלר וגילה שהוא אישה". באותו יום פנטסטי, מחליט ראש המחלקה לעכב את פרסום הספר של ד"ר רדלר.

נדלג על אוסף ההקשרים הספרותיים. על המחווה הפשוטה והקלילה הזאת למסורת מגוונת של סיפורי גלגול פנטסטיים, על הרצאה בנושא הדיבוק וחיבתם של סופרי עברית ויידיש לדבר בשם האישה, או לשתול בגרונה קול גברי. בהתאם, יותר מאשר שינוי המין הפתאומי, שינוי הגוף והשם הפרטי ללא התראה - ד"ר רדלר מודאגת מהעובדה שהקידום האקדמי שלה נמצא בסכנה.

בהשלמה לגילויי הנשיות של ד"ר רדלר, חרמוני מאפשר לעצמו לשלב לאורך הספר בין שתי ההנאות המרכזיות של הזכר האינטלקטואלי. להפגין את שנינותו ואת ידענותו - ולהקטין את הגדולים, החזקים, החכמים ממנו. השטיק המגדרי, הפנטזיה או הסיוט בהפיכה מגבר לאישה - משקפים, מעל הכל, את הדימוי העצמי של הסופר, איש הרוח, האקדמאי - כאישה. מי שאינה מתוגמלת על עבודתה. מי שהשכלתה והמיומנות המקצועית שלה לכאורה חסרות ערך בשוק הסחורות המוטרף של זמננו. אבל יותר מכל, אחרי שחרור הקיטור והמרירות הפנימית, נראה לי שהספר הזה לומד לקבל, בין היתר, באהבה ובחיבה יחסית את המערכת על פגמיה. שהוא חותר להבנה שהאלימות וגילוי העריות המקצועיים הם חלק חשוב במנגנון שמייצר את העונג הספרותי, והם שקושרים כותבות וקוראים, מורות ותלמידים.

מתן חרמוני(צילום: אלון סיגוי)

על פניו, מוקד המשיכה של הספר קשור ליכולת לפתוח את קופת השרצים, לאפשר לקורא הברנז'אי להסתכל על עצמו ועל סביבתו באופן תוקפני ומזדהה כאחד. חרמוני נע בין האגרסיבי והמבזה לבין רגעים עדינים ומלודיים יותר, שמייצרים אינטימיות זמנית בין הדמויות. וגם בין המספר וקוראיו. בעיניי, החלק הנחמד באמת בספר הוא הניסיון לייצר מין קאמה סוטרה יהודית, אקדמית, שלאט-לאט מתרגלת לקבל את הגוף הרופס, הלא-אתלטי, לראות את חינו ואת קסמיו. המעבר המתמשך, הלא-מושלם, בין שיעור במלאכת הליקוק הקרייריסטי - למגע לשון אמיתי.

אבל רוב הזמן, מעל התוכן הרך והפגיע יותר של הספר, והרצון לסלוח ולהיסלח שמהדהדים לאורכו - מול אהובות, מול אמהות, מול ציפיות כוזבות - מתנהל קרקס של סגנונות ספרותיים. קטלוג של קריקטורות שמתהלכות בינינו ואנחנו ביניהן. מה שאומר שהספר הלא-ארוך הזה מתאים לקריאה מהירה מאוד, או לקריאה מקוטעת יותר. לזלילה או לכרסום נקודתי. לי היה חסר סיגור מסוים לספר, סצנה מרכזית אחת לקראת סופו שתרכז את כל הדמויות השונות, שתקשר את פיתולי העלילות והמעשיות, ותאפשר לדמויות להתייצב יחד מול הקהל כאנסמבל, כמקהלת קולות. חרמוני בבירור מעדיף כיוון אחר, מבחינה רגשית ודרמטית. ועוד יותר מזה, חשוב לו לדבוק במבנה הספרותי של פסיפס - אוסף אנקדוטות, שמועות, מסמכים. ואולי גם זה ביטוי לסגולה הפדגוגית של הספר: הנכונות לקבל מורכבות, עומס וחיתוכים לא חלקים בין איברי הסיפור; הוויתור על הרצון בסיום מפואר - או ענוג - שיגיח מבין הסדינים; וגילוי החן המפתיע של כמה שערות סוררות בבוהן כף רגלה של מורתך-אהובתך.

"שפילפוגל, שפילפוגל", מתן חרמוני, כתר, 207 עמודים