אומה עם פוסט-טראומה של מרגלים
רגע לפני הכניסה לארץ, נשלחים המרגלים לרחרח את השטח וחוזרים עם דו"ח מרעיש. פרשת המרגלים מציפה את הגלותיות הנטועה עמוק בנפש היהודית ההומייה. אנחנו כל כך רגילים לראות עצמנו כחגבים; כל כך רגילים לפרשנות שמבטאת את החרדות שלנו, עד שהיא הפכה לאזור הנוחות שלנו
שגריר ארה"ב בישראל, דייויד פרידמן, מתראיין לניו-יורק טיימס ומשחרר הצהרה דרמטית: לישראל הזכות להחיל ריבונותה על שטחים ביהודה ושומרון. שבוע לאחר מכן חונכת ישראל את "טראמפ הייטס", ישוב חדש בגולן על שם הנשיא האמריקני שהכיר באופן תקדימי בריבונות ישראל על הגולן, הנשיא מצייץ ומודה לפריימיניסטר נתניהו על המחווה האבירית. הדוד סם מרעיף עלינו מתנות כמו סנטה קלאוס נדיב במיוחד ששתה בליל קריסמס צ'ייסר אחד יותר מידי, אולם התקשורת הישראלית חמוצה ומזעיפת פנים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אנוכי נותן לבני ישראל", אומר אלוהים למשה. רגע לפני הכניסה לארץ, נשלחים המרגלים לרחרח את השטח. הם עוברים את הגבול עם דרכונים מזויפים, נוסעים במכוניות שכורות, מביאים מזכרות וחוזרים אל משה ועדת בני ישראל עם דו"ח מרעיש: שמעו חברים, זו אכן ארץ זבת חלב ודבש ותכלת, אך את יושביה היא אוכלת. "אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות. עמלק יושב בארץ הנגב, והאמורי בהר".
חגבים על ספת הפסיכולוג
מה שמרשים אותם במיוחד אלה המימדים הפיזיים של המקומיים: "נפילים בני ענק... אנשי מידות". לצאת איתם לדו-קרב על ליבה של הארץ האהובה נראה להם חוויה מפוקפקת, והם מסכמים את דבריהם באקורד סיום פסיכואנליטי דרמטי: "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם". כאן נדלקת לקורא נורה אדומה - רגע, מילא שאתם ראיתם את עצמכם כחגבים קטנים, אבל מניין לכם שגם הם ראו אתכם כך?
מה שמדבר מגרונם של המרגלים הוא הפחד, וזה לא מפתיע. כשאלוהים הוציא את בני ישראל ממצרים הוא ידע שלא מדובר בחבורת יוצאי סיירת צנחנים שבזמנם החופשי עושים ראפטינג בנהרות סוערים, לכן הוא לא הוליך אותם בדרך הקצרה - "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" - אלא שלח אותם לסיבוב ארוך במדבר.
הדרך הקצרה הייתה כרוכה בעימות אלים עם הפלישתים, והיה חשש ממשי לרפיון ידיים של העם שעד לפני רגע היה עם של עבדים. הפחד הקיומי העמוק נשאר צרוב בליבות בני ישראל והתבטא בדו"ח הפסימי של המרגלים, כפי שמתאר המלבי"ם, "שהמרגלים הוסיפו גם דברים אחרים דרך הסיפור".
פוסט-טראומה של גלות
פרשת המרגלים מציפה את הגלותיות הנטועה עמוק בנפש היהודית ההומייה. איך אומרת הקלישאה, "קל יותר להוציא את היהודי מהגלות מאשר להוציא את הגלותיות מהיהודי". אנחנו כל כך רגילים לראות את עצמנו כחגבים; כל כך רגילים לפרשנות שמבטאת את החרדות שלנו, עד שהיא הפכה לאזור הנוחות שלנו, וכשמציעים לנו לצאת ממנה - אנחנו לא מוצאים את הדלת.
המעצמה הגדולה בעולם משנה את הסיפור: מעבירה את השגרירות, מכירה בגולן, מכריזה על לגיטימיות סיפוח יו"ש ופותחת דלת לרווחה. היא מזמינה אותנו לשנות את הסיפור הפנימי, להפסיק לראות את עצמנו כחגבים, אבל זה לא עוזר.
פגם המרגלים טבוע בנו כמו פוסט-טראומה, והשיקוף של זה ניכר בחדשות. הדיווחים נדחקים לשולי הכרוניקה במקרה הטוב, או גוררים טורי דעה בוכיים במקרה הרע: אוי וויי, מה יקרה לנו עכשיו? האמריקנים מסבכים אותנו, תופסים צד, לא משמשים "מתווך הוגן" מול הפלסטינים.
אנחנו עומדים מול הזדמנות היסטורית אדירה, אבל היא כה רחוקה מאזורי הנוחות החגביים שלנו, שאנחנו מעדיפים להסתובב פה כמו תיירים, לצלם גלויות ומזכרות, רק לא לקפוץ למים. רק לא לנצל הזדמנות. רק לא להטביע חותם על ההיסטוריה.
להיות תיירים בארצנו
המרגלים היו ההשראה ללוגו של משרד התיירות. התייר המגיע לארץ רואה שני אנשים שצריכים לשאת אשכול ענבים גדול ויפה אחד. כמה עולים הענבים בסופר? את זה תגלה רק כשתכנס בעובי הקורה של הארץ הזאת. בשביל לקנות קילו ענבים היום בסופר צריך להביא המחאה בנקאית, ערבים, ושלושה תלושי משכורת.
קל לנו להיות תיירים בארץ אחרת כי זו ארץ אחרת. המרחק והבחירה מאפשרים לנו לא להתערבב. אבל מה קורה כשאנחנו נשארים עם עיניי התייר גם כשמדובר בארץ שלנו, בגורל שלנו? זה אולי חטא המרגלים, הבקשה להיות תייר גם בבית שלך.
הסתירה החזקה הזו נוכחת כבר בפסוק הראשון בפרשה: "ויתורו את ארץ כנען אשר אנוכי נותן לבני ישראל". מי שחי בתוך יומיום סיזיפי של ארץ, מקבל בעסקת החבילה גם את הסיפור העמוק שלה, את השייכות אליה, ושייכות כידוע היא מניע חזק מאוד.
חבר ששומע אתכם קמים בלילה פעם אחר פעם לתינוק שבוכה, לא מבין איך אפשר? והאמת, לא פעם בלילה גם אתם לא מבינים איך אפשר. אבל בסופו של לילה, חוץ מעיגולים שחורים מתחת לעיניים, קיבלתם משהו שהחבר לא קיבל: תינוק, אהבה, התמסרות, מחוייבות. מילה לא פופולרית עד שאפילו לחברת פלאפונים אנחנו לא רוצים להתחייב, ומוודאים שאפשר לצאת בכל רגע נתון.
שחררו את תודעת החגבים
אני לא יודעת אם יש לנו כלים להשוות בין טראמפ לדמויות היסטוריות כמו בלפור וכורש. מה שכן נכון, זה שמבחינה היסטורית שיבת ציון לדורותיה קיבלה אישורים מבחוץ. כורש, בלפור, ומשיבי ה"יס" ההיסטורי בסאלט לייק סיטי בכ"ט בנובמבר.
טראמפ מצטרף לשורה ארוכה של נותני אישורים, שדחפו אותנו לברר את הזהות שלנו. ואולי כולם באו להרגיע את החרדה הטבועה בנו, לשחרר את המשפט החקוק בנו מתחת לעור "ונהי בעיננו כחגבים". לגלות לנו שלא, כשהם מסתכלים עלינו אנחנו לא באמת חגבים קטנים כפי שאולי נדמה לנו.
לפנייה לכתב/ת 
