יאללה בלגן: כך נראית אליפות אפריקה מבפנים
התרעות על הפגנות אלימות שלא קרו, איטיות בלתי נסבלת מצד המארגנים ותורים אינסופיים בכל מקום. רואי מעוז היה במשחק הפתיחה, הגשים חלום של עשור ונהנה מכל רגע. דיווח מיוחד מקהיר
נתחיל מהסוף. מצרים מנצחת 0:1 את זימבבואה במשחק הפתיחה של אליפות אפריקה 2019. משחק סבבה, אין תלונות. אבל המשחק עצמו היה מבחינתי רק קורטוב קטן מפתיחת הטורניר המרגש הזה.
אז בעצם נתחיל מהתחלה. וההתחלה, במקרה שלי, היא לפני 10 שנים. השנה היא 2009 ואני חייל משוחרר שעושה "טיול אחרי צבא" במערב אפריקה. לא ברור למה. ככה יצא. בינואר 2010 אנגולה מארחת את אליפות אפריקה ה-27. אני נמצא אלפי קילומטרים משם, במאלי ובורקינה-פאסו. אבל את המשחקים אני רואה ערב-ערב עם המקומיים בכלי מיני טלוויזיות מצ'וקמקות בכל מיני בתי קפה מאולתרים, דוכנים בשוק ולפעמים ממש על הכביש בטלוויזיה שאחד השכנים הוציא החוצה.
את חצאי הגמר ראיתי בואגאדוגו, בירת בורקינה-פאסו. מצרים וגאנה עלו. וזה הרגע שהחלטתי להגיע לאקרה, בירת גאנה, בשביל הסיכוי לחגוג עם האוהדים המקומיים את זכייתם של "הכוכבים השחורים" בגביע היבשתי. היו לי יומיים לעבור 1,000 קילומטרים אפריקניים, ולשמחתי הגעתי לאקרה שעה לפני שריקת הפתיחה.
לצערי, גאנה הפסידה למצרים. שלושה דברים התקבעו לי בנשמה באותו ערב – הבטחה לעצמי שיבוא יום ואראה את האליפות מתוך האצטדיונים, אהבה בלתי מסויגת לגאנה וטינה למצרים שלקחה לי ולגנאים את החלום. אבל מצרים לקחה, מצרים נתנה.
נסיך מצרים יש אחד
קמרון הייתה אמורה לארח את הטורניר ב-2019, אבל כמו שלא פעם קורה באפריקה, המארחת נפסלת מסיבה כזו או אחרת וצריך מארחת אחרת. כשמצרים נבחרה במקומה הבנתי שזה הרגע שלי. כי בסופו של דבר - יותר קרוב מזה אפריקה לא יכולה להגיע לתל אביב.
"שלב המוקדמות" האישי שלי כדי להגיע לטורניר לא היה פשוט. למעשה היה מדובר בדרך חתחתים אינטרנטית. האתר של חברת הכרטיסים האפריקנית קרס כמעט בכל שלב של הזמנת הכרטיסים וסליקת כרטיס האשראי. אני לא מגזים שאני אומר שנכנסתי לאתר הזה מאות פעמים. אבל זה קרה, ולפחות על הנייר השגתי כרטיסים. זאת אומרת, לצערי לא על הנייר בכלל, אלא בפרופיל שלי באתר שמסביר שאני צריך להגיע לאיזו נקודה בקהיר להוציא את הכרטיסים פיזית.
יום לפני המשחק עליתי על טיסה לקהיר של "אייר סיני", חברה פיקטיבית שקיימת כדי שהעולם הערבי "לא יידע" שאיג'יפטאייר (EgyptAir) טסה לישראל. משחק הפתיחה נקבע לשישי, אותו שישי שלגביו הזהירו כותרות העיתונים שתומכי מורסי, שמת השבוע, עלולים לארגן הפגנות אלימות בקהיר לאחר התפילה במסגדים. אבל ברחובות קהיר לא שמעו את שמו של מורסי המנוח, והאמת היא שגם לא את שמו של א-סיסי הנוכחי.
לרחוב המצרי יש מנהיג אחד: מוחמד סלאח. החיוך שלו מציץ אליך מכל שלט פרסומות, פחית שתייה או טי-שירט. בדוכן שמתחת למלון אפילו קניתי מסכה עם הפרצוף שלו.
אז עברנו את משוכת ההפגנות האלימות שלא התרחשו, אבל עדיין אין לי כרטיסים. הגעתי למה שאמור להיות סוג של אוהל אוהדים. הרעיון היה כנראה שיהיה מקום מוצל ונוח לקבל את הכרטיסים, רק שבפועל זו הייתה חממה שבה חיכיתי יחד עם האוהדים כשעתיים כדי שהמחשבים והמדפסות יתחילו לפעול. טיפות הזיעה נטפו והעצבים של האוהדים התחילו לעלות. אבל עברנו את פרעה, ואוהדי "הפרעונים" עברו גם את זה.
לקראת 12:00 קיבלנו כרטיסים. שאלתי את הפקידה מתי כדאי להגיע למשחק שמתחיל ב-22:00. היא לא כל כך ידעה אנגלית אבל אמרה "you go now". לא כל כך הבנתי אבל צעיר מקומי התגייס לעזרתה ועזרתי. השערים נסגרים ב-18:00 בערב, הוא הסביר, אבל התורים ארוכים מאוד וצריך כבר להגיע. וואלה, לא שיקר הבחור. שילוב קטלני של בדיקות ברמת כור גרעיני, תורים ברמת יורודיסני וביורוקרטיה מצרית ידוע לשמצה. אתה מוצא את עצמך עובר משער לשער, מתור לתור, גומע קילומטרים בשמש של הסהרה.
בדרך גם הספקתי להתראיין לטלוויזיה המקומית שהתלהבה מהתייר עם המסכה של סלאח. התבאסתי על עצמי שהזדהתי כאזרח אוסטרי (חצי שקר), אבל ההמלצות של המצרים עצמם היו שאני אספר שאני מישראל רק אחרי היכרות מעמיקה וכנראה שמיליוני צופים מצרים לא נופלים לקטגוריה הזו.
אגב, המסכה של סלאח לא נכנסה לאצטדיון, היא הוחרמה בבדיקה הביטחונית האחרונה. כנראה עכשיו היא אצל הבן של השוטר. איך מעבירים חצי יום בחום? עומדים בתור ובאצטדיון. שש שעות לפני שריקת הפתיחה, רוב 80,000 המקומות כבר מלאים. אז איך מעבירים חצי יום בהמתנה באצטדיון? תורים אינסופיים זו כמובן אופציה לא רעה. תורים לדוכני המזון שבחלקם כבר נגמרו המוצרים, או תורים לשירותים שנמצאים בכל מיני פינות אפלות של המתקן העצום הזה. בדרך כדאי להיזהר לא לדרוך על מישהו במעברים שאחת לכמה זמן התמלאו במתפללים שהשתטחו על הקרקע.
אבל הדרך הכי טובה להעביר את הזמן היא לקחת חלק, פסיבי או אקטיבי, בתצוגת עידוד מטורפת של 80 אלף מצרים שלא מפסיקים לשיר, לתופף ולקפוץ כאילו כבר זכו בגביע או לפחות הפילו איזה משטר או שניים השבוע.
אני אומר 80 אלף מצרים כי נציגות לזימבבואה כמעט ואין. לכאורה הכרטיסים שקניתי היו ליציע של אוהדי זימבבואה כי כבר לא היו מקומות ביציעים של המארחת, אבל אלפי המצרים שסביבי עשו כמוני. בנקודה הצהובה הקטנה בחלק התחתון של היציע היו במקרה הטוב 30 אוהדים של ה"לוחמים". אגב מיעוטים באצטדיונים, בקהל היו המון נשים, נערות וילדות, בכמויות שלא ראיתי במקומות אחרים בעולם. ולא רק בקהל – את הרמקולים לא הרעיד קול בס אגרסיבי, אלא קול עדין ומחויך – של אישה שהקפיצה והרימה את הקהל.
האווירה המטורפת באצטדיון בקהיר
טקס הפתיחה של האליפות היה נקודת מפנה בתחושה של: בלגן, אפריקה, 40 מעלות בצל. דבר ראשון, הערב ירד והבריזות החלו לנשב. והטקס עצמו היה מרהיב ברמה בינלאומית. אפילו מרגש לפרקים עם תצוגת אחדות כלל אפריקנית של זמרים מרחבי היבשת.
עם שריקת הפתיחה הייתי בטוח שכל האנרגיות של היום המטורף הזה הולכות להתפוצץ. אבל וואלה, המשחק היה, איך לומר, די רגיל. הרבה מצבים, מעט גולים. חוסר דיוק אופייני למשחקי פתיחה שכאלה. הקהל התלהב בהתקפות, שרק בוז בעבירות. אבל לא יותר מזה. אפילו רגע הגול של טרזגה לא הזכיר את העוצמות של שש השעות שקדמו למשחק. ואני לא מאשים אותם, חלק גדול מהאוהדים נתנו את הנשמה מהבוקר. או שפשוט המשחק האמיתי, כל הכאוס, הכיף והטירוף זה מה שקורה לפני שריקת הפתיחה.
אז מצרים ניצחה 0:1 קטן. אבל גם הלוחמים מזימבבואה לא פראיירים. לא פראיירים גם מחוץ למגרש, מסתבר. בזמן שאנחנו בילינו בהמתנה למשחק הם נשאו ונתנו עם ההתאחדות על מענקים כספיים ואיימו לא לעלות לשחק.
האוהדים במצרים דוחפים את הנבחרת שלהם בטירוף והשחקנים חייבים להם גביע במגרש הביתי. וגם א-סיסי ישמח. מצרים היא אמנם הנבחרת המעוטרת ביותר באפריקה, אבל מצרים "החדשה", של אחרי האביב הערבי, עדיין לא זכתה באליפות אפריקה. כדי לעשות את זה היא כנראה תצטרך לעבור נבחרות חזקות כמו סנגל, גאנה או מרוקו. אבל כנראה גם כמה וכמה נבחרות קטנות, אולי אפילו "קיקיוניות", שבאו לעשות לה בלגן. בלגן, כאמור, זה שם המשחק פה.
אני, בכל מקרה, סלחתי למצרים על אירועי העבר בינינו. ועכשיו אלך לקנות מסכה חדשה של סלאח.
לפנייה לכתב/ת 
