היום שבו גיליתי במקרה שאבא שלי חולה

אני, הדס, בת להורה חולה. זה חלק מהזהות שלי אבל עד לא לפני כמה שנים אפילו לא הכרתי את החלק הזה בי. מאז שהייתי בת תשע אבא שלי היה "חולה", "נכה" ו"חלש" אבל אף פעם לא אמרו את זה בקול.

בדיעבד אני מאמינה שזה היה ניסיון לשמור עליי ועל אחיי (שאגב אינני יודעת איך הם קיבלו את זה) אבל את היום שבו בת הכיתה שלי הפסיקה את משחק התופסת ליד הצרכניה בישוב שבו גדלתי ואמרה לי "אבא שלך חולה", לא אשכח לעולם.

לא שוכחת איך כעסתי עליה וצעקתי - "את משקרת, זה לא נכון, אבא שלי גיבור וחזק הכי בעולם", ומיד בכיתי ורצתי משם, הסתגרתי בבית וקיוותי שהכל שקר. בעצם, גם נבהלתי מאוד ובראשי אמרתי "ומה אם היא אמרה את האמת? הם שיקרו לי?" העולם נראה מאוד לא בטוח באותו יום שלישי בכיתה ג'.

"כעסתי ולא הבנתי"(צילום: shutterstock)

בכלל לא קישרתי את זה שאבא ואמא לא נמצאים הרבה בבית למחלה. כל הזמן הייתי אצל סבא וסבתא או אצל חברות ולא הבנתי שהם כולם "סידור" בשבילי, חשבתי שחברתי כל כך נעימה שרוצים להיות איתי.

אבא לא יכול ואמא משתדלת

אבא שלי חלה בארבעה סוגי סרטן בחייו, ובשל סיבוכי הטיפולים הוא חווה פגיעות משניות ועבר טיפולים מורכבים ורבים שנים ארוכות, למעשה, עד היום. זה נהיה חלק מהשגרה שאבא "לא יכול" ו"אמא משתדלת". לא יכולים להגיע למסיבת הסיום, לא נחגוג לך בת-מצווה כי עכשיו אבא חלש ועוד. כעסתי, נעלבתי ולא הבנתי.

רק כשהפכתי לאמא התחלתי להבין כמה שונה הייתה ילדותי, להעריך את מה שכן היה בה. כאשר התחלתי לטפל בילדים ובמשפחות מורכבות חזרה אליי ילדותי וקיבלה עוגני נחת נוספים. מניחה שהמוסיקה שליוותה אותי כל חיי הייתה לי מפלט ומקום להעצמה. כלומר, בכל זאת היו שם המון דברים טובים שהצליחו להצמיח בי מבוגר שלו, מתפקד ובטוח בעולם.

הדס שמואל. ילדות שונה(צילום: אלבום פרטי)

ילדים מושפעים מתגובות המבוגרים

משפחה היא מפעל משוכלל, מערכת מורכבת. כל שינוי בתוך המערכת משפיע ונוגע בתחומי היום יום השונים ובקשרי הגומלין בינהם. כשהורה חולה, חלילה, במחלה פיזית או נפשית הוא מתפקד באופן טבעי באופן פחות "יעיל" משום שעליו לשמור על כוחותיו להתמודד עם קשייו.

ילדים יכולים להתמודד עם שינויים משמעותיים החל מלידה של אח נוסף, מעבר דירה או בית ספר, גירושין, מחלה, מוות חלילה ועוד. ילדים שונים מגיבים באופן שונה ונפרד למצבי משבר. מדוע? מפני שאנחנו שונים ביכולות הבסיסיות שלנו, בתמיכה שיש לנו מהסביבה, באופי שלנו וכמובן בניסיון העבר האישי שלנו בהתמודדות מול טראומה או קושי גדול. כך למשל לא כל חייל שהיה במלחמה יצא ממנה עם פוסט טראומה.

כתבות נוספות - בפייסבוק הורים של ynet

בנוסף, ילדים מושפעים מאוד מתגובות המבוגרים המשמעותיים להם ולכן מבוגר שמראה חוסן ומשדר שהכל "בסדר" יתקשה לגייס את האמפתיה של ילדו, מצב שעלול לעורר קושי אצל שני הצדדים בהתמודדות עם תפקוד יום יומי.

למשל הילד בן השש רוצה לשחק עם אמו ששוכבת על הספה. היא חלשה היום, בדיוק סיימה סדרת טיפולים והיא עונה לו "עוד מעט" בקול חלש. הילד, שלא יודע מה מצב אמו, יכול באותו רגע לחוות ממנה דחייה, לחוש כעס או עלבון ובסוף לייצר התנגדות שתראה כמו בעיית התנהגות שתוביל כמעגל-קסמים למשפט "מה אתה עושה לי" אליו הילד יגיב בבוז, בהתרחקות, בהתעלמות והאם תחוש תסכול. כך או אחרת, במקום קרבה יבחרו להתרחק האם ובנה זה מזה.

הסבירו לילדים מה צפוי, עד כמה שאפשר(צילום: shutterstock)

הילד מרגיש אשם

כאשר ילד לא מבין מדוע ההורה שלו "לא מסוגל" או "לא יכול" הוא עלול להרגיש אשם ואולי לחשוב שאילו הוא רק יהיה בסדר יותר ויתנהג באופן מותאם יותר ההורה יצליח. כאן נוצרת סכנה של ילד מרצה מדי שתופיע כהתנגדות בעוצמה גבוהה בבגרותו וילד שמוותר על צרכיו ומחשבותיו החופשיות בטווח המידי.

כאשר ילד אינו מבין את תפקוד ההורה הוא עלול להימצא במלכוד: מצד אחד כעס על ההורה שלא זמין מצד שני חוסר אונים ותחושה שאיננו יודע איך לעזור או למה זה קרה. ילד שחש כך עלול לפתח סימפטומים שיעוררו בהורה דאגה מרובה למצבו או עלול לוותר על הקשר עם ההורה ולבחור "להסתדר לבד". זהו מצב של חוסר אמון בעולם, של גיוס כוחות מעל ליכולתו באופן לא מותאם ומעייף שעלול לגרום לתשישות שתתבטא בתפקוד פחות טוב בחיי היום יום.

קראו עוד:

"גיל ההתבגרות מעצבן מאוד"

כשהילדים לא מקשיבים לכם

החרם הזה הוא עליי

איך לעזור לילדים להורה המתמודד עם מחלה?

1. תגובות שונות: קחו בחשבון שילדים מגיבים לשינויים באופנים שונים, כתוצאה משוני ביכולות הבסיסיות שלהם, בתמיכה שיש מהסביבה, באופי וכמובן אם יש ניסיון עבר בהתמודדות מול טראומה או קושי גדול. כך למשל לא כל חייל שהיה במלחמה יצא ממנה עם פוסט טראומה.

2. אי וודאות: ילדים מושפעים מאוד מתגובות המבוגרים המשמעותיים להם, כך שאם תספרו או לא תספרו הם ירגישו שמשהו קורה. לא לשמור בסוד, נטל הסוד עלול להכביד על הילד במישורים רבים לכן יש חשיבות גדולה גם לשיתוף הסביבה המטפלת בילד על שינוי במצב כך שיוכלו לתמוך בו. ככל שאי הוודאות גדו,לה כך החרדה גדלה ויתכנו הפרעות בתפקוד.

3. ספרו לילדים על המחלה בהתאם לרמתם ולגילם: הסבירו להם מה המשמעות מבחינתם, מה בעולם שלהם משתנה ומה נשאר קבוע. בגילאים הצעירים החשיבה היא מאגית: טוב או רע, חזק או חלש.

לילדים מבלבל מאוד איך ההורה החזק חלש לפעמים, ולהפך - דברו על זה. על מה שבשליטתכם ומה שאיננו וכן הכילו את החרדה שיתכן שתופיע ויצרו בשגרה עוגנים(פעולות קבועות, דמויות קבועות).

4. צרכים רגשיים: ילד שמרגיש דחוי או לא רצוי וצרכיו הרגשיים לא נענים עלול להתבגר טרם זמנו, לא לסמוך על מבוגרים ולא לשתף ברגשותיו. כאשר הילד יהיה במצוקה הוא לא יפנה לעזרה ומצוקתו תגדל או עלולה להפתר בדרך לא מותאמת.

5. תגובה מובילה לתגובה: עדיף שתהיה הכנה למצב ואי הבטחה מה שאינו ניתן לקיים. הימנעו מניסיון ליפות את המצב.

6. צפי להמשך: ישנן מחלות כרוניות ויש מחלות שיש להן צפי לסיום. כאשר המחלה היא שגרת חיים רצוי להערך לסדר יום חדש ולשתף בשינוי המצב הבלתי הפיך. כאשר יש צפי לשיקום רצוי לקיים לו הכנה. גם אמא שחוזרת אחרי ניתוח קיסרי, למשל, יש להערך לחזרתה בשל מוגבלות בתנועותיה בימים שלאחר הלידה.

7. עזרה: אם אינכם פנויים לטפל בילדכם, גייסו עזרה מהקרובים או עזרה בתשלום על מנת לתמוך בילד אך למעשה בכם כמשפחה על מנת להתמודד עם המשבר או השינוי בדרך המיטיבה תוך התחשבות בנסיבות. כמו כן, כדי לשקול טיפול משפחתי לשם תמיכה בכל בני המשפחה.

8. הבעת רגשות: מומלץ לאפשר לילד מקום להבעת הרגשות - ציור, נגינה, פיסול, עיסוק בספורט. כל אלה ועוד הם מרחבים לעיבוד יצירתי במקום שהמילים לא נגישות בו.

החיים דינמיים ולא תמיד קלים. על מנת לעבור משברים יש להתכונן אליהם במידת האפשר ולתמוך בהם בהמשך.

הכותבת היא מטפלת באמצעות מוסיקה (MA), מומחית בהתפתחות ילדים (B.ED חינוך מיוחד) ומנהלת את קבוצת הפייסבוק"התפתחות רגשית - ייעוץ מקצועי להורים"