משבר הערכים והמוסר במזרח ירושלים
קריסת האחווה בין הפלסטינים בעיר באה לידי ביטוי בפשע, בזלזול בחינוך, באשפה שאנו מפזרים ברחוב, בהשחתת תחנות האוטובוס ובהפקעת מחירי הדירות. פרשן פלסטיני על מצבה העגום של החברה בעיר בהיעדר מנהיגות
הכותרת אולי פוגעת בירושלים ובתושביה הפלסטינים, אבל הדברים הבאים צריכים להיאמר בבירור: המארג החברתי והלאומי הפלסטיני בעיר מוחרב באופן שיטתי, מערכת המוסר והערכים קורסת, ולנו יש חלק מרכזי בכך. האינטרס הוא של הכיבוש הישראלי כמובן, אולם ישראל משתמשת לצורך זה במנגנונים ובארגונים שחברים בהם פלסטינים ירושלמים שהיא מטפחת כדמויות מפתח ומנהיגים חברתיים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אנשים נוקטים דרכי פעולה שבטיות וחמולתיות כדי לצבור לעצמם כוח, ולכך אי אפשר להתכחש. גופי פשע מאורגן פוגעים במשפחות בעיר ומשתלטים על רכושן ואדמותיהן, ואין פוצה פה ומצפצף. כאשר המשפחות פונות לאלה המכנים עצמם "בוררים" הן מגלות שחלקם רוצים לסחוט אותן או לשכנען להשלים עם המציאות. איני רוצה להכליל, אבל מדובר בתופעה רווחת. עשרות חלקות אדמה ובתים, אם לא מאות, כבר "נכבשו" באמצעות קביעת עובדות בשטח, הפחדות ואיומים.
תופעה נוספת ההולכת ומתפשטת היא השכרת מבנים, נכסים ואדמות לעיריית ירושלים ולמוסדותיה, וכך מתאפשרת חדירה של ישראל אלינו. מערכת החינוך עוברת "ישראליזציה". נכסים מושכרים לטובת פתיחה של מתנ"סים ובתי ספר שמלמדים על פי תוכנית הלימודים הישראלית ומגישים לבגרות. מבנים רבים מושכרים לבנקים, למוסדות אקדמיים ולבתי עסק ישראליים, וניכרת מגמה של השתלטות מסחרית על רחובותיה הראשיים של ירושלים.
התירוצים הם "הקלה על התושבים", אולם סבלם של התושבים נגרם מלכתחילה בשל היעדר תוכנית לאומית מקיפה למאבק בתוכניותיו של הכיבוש בתחום הזה. ויש גם מי שמפיק תועלת מהמצב, למשל מתיווך או מהשכרה, ומגן על דפוס ההתנהגות הזה ועל המעשים הללו.
הכיבוש הצליח לחדור אפילו לתוך מעוזינו הפנימיים והוא מעורב בחיינו עד לרמת הפרטים הקטנים ביותר, אפילו בבעיות משפחתיות או שבטיות. הוא ממנה ועדות ומקים מוסדות מטעמו כדי להתערב בסוגיות הללו, והודות לכך מנגנוניו מסוגלים לחדור ללב התא המשפחתי והחברה, "לצרוב" את תודעת הציבור ולהביאו לכדי השלמה עם הכיבוש ולנורמליזציה עמו. כך, באמצעות צעדיה כלפי הפלסטינים בירושלים, מצליחה ישראל להדיר את הציבור מכל מאבק לאומי.
באשר לבעלי הבתים בעיר, חלקם מעמידים להשכרה את נכסיהם בדמי שכירות בגובה משכורת חודשית או קרוב לכך, ודורשים תשלום מראש לשישה חודשים או לשנה, במזומן או בדולרים. יש אף שכותבים במודעות הפרסום שההשכרה מיועדת לזרים או למוסדות זרים בלבד. לאן נעלמו הדיבורים על אחדות, על שיתוף פעולה, על עזרה וערבות הדדית, על כך ש"כולנו בני מולדת אחת ודת אחת" ושאר הסיסמאות הנמלצות? לכל אלה אין ביטוי של ממש בשטח. האינטרס האישי של הפרט גובר על כל אינטרס אחר.
האחריות כלפי ממונו ורכושו של הציבור היא נושא כאוב אחר. רווחת בקרבנו תרבות תמוהה של הפגנת חוסר אחריות כלפי רכוש ציבורי. תחנות אוטובוס, למשל, נועדו להגן על הציבור מפגעי מזג האוויר בקיץ ובחורף, אבל קשה למצוא בהן כאלה שלא הושחתו במקרה הטוב או נעקרו ממקומן במקרה הגרוע. גם בתוך האוטובוסים עצמם אנשים משחיתים את המושבים.
דברים דומים ניכרים במכלי האשפה. תושבים שולחים את ילדיהם הקטנים להשליך את האשפה למכל, אבל אלה משליכים את האשפה ליד המכל ולא בתוכו, או גוררים את שקיות האשפה הכבדות לאורך הרחוב, וכשהן נקרעות הזוהמה מתפזרת לכל עבר. ילדים אחרים מציתים את מכלי האשפה לשם השעשוע, וכתוצאה מכך מופצים ריח נורא ועשן שחור וסמיך שמזיק לבני אדם, לבעלי חיים ולסביבה.
החוצפה של תלמידים כלפי מורים וה"הברזות" מהלימודים הן תופעות מוכרות. בסוף הסמסטר או בסיום שנת הלימודים אנו מגדילים לעשות ומבטאים את בורותנו ואת עוינותנו כלפי ההשכלה והחינוך באמצעות השחתה שיטתית של ספרים והשלכתם קרועים בצדי הכבישים והרחובות. נראה שלנו, עם הספר, אין כבוד לספר.
אנו משתמשים בנימוק הדתי באופן שרירותי כדי להצדיק את בורותנו, את הפרימיטיביות שלנו ואת השחתת תודעתנו ותרבותנו. אולם הנביא מוחמד הדגיש כי "הדת נמדדת ביחסים שבין אדם לחברו" והסביר שנשלח כדי להשלים את המוסר האנושי. מה שאנו רואים בימינו הוא קריסה מוחלטת של מערכת המוסר והערכים. יש מצוות שבין אדם למקום, אולם אדם יכול להתפלל ובה בעת להצדיק גנבת חשמל או מים. והרי הגנבה היא מעשה פסול עקרונית.
הראיה לקריסתה של המסגרת הרעיונית והתרבותית תימצא בכל שוטטות מקרית ברחוב סלאח א-דין בירושלים, בפרט ביום שבת. עשרות צעירים מסתובבים בחבורות, חסרי מעש, או נוסעים במכוניות שמתוכן בוקעת מוזיקה רועשת ובלתי מובנת, בעברית או בשפה זרה אחרת, ביטוי לנחיתותו של הנכבש מול הכובש. חלקם מציגים לראווה קעקועים על זרועותיהם ותספורות משונות. אחרים מסתובבים עם כלביהם ברחוב, לפי צו האופנה הרווחת. ובל נשכח את ההטרדות המיניות, את חשיפתן של צעירות וסטודנטיות לאמירות פוגעניות ומבזות ולעיתים אף להטרדות מיניות פיזיות, ואת תרבות הנהיגה במהירות מופרזת במכוניות או באופנועים.
אלה מקצת מהדברים שאנו מעוללים לעצמנו בהיעדרה של מנהיגות לאומית, חברתית ודתית. הרבה יותר ממה שהכיבוש מעולל לנו. עלינו להפסיק לנהוג כיען הטומן ראשו בחול. החברה הפלסטינית בירושלים שרויה במשבר עמוק. עלינו להכיר בבעיה כדי שנוכל לטפל בה ולהציע לה פתרונות. גילויי הידידות, הסובלנות ושיתוף הפעולה על פני השטח הם אשליה שאינה משקפת את המציאות בפועל.
- ראסם עבידאת הוא פובליציסט ופרשן פוליטי פלסטיני ירושלמי. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-קודס", יומון פלסטיני ערבי היוצא לאור בירושלים. גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: און דגן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
