אונס בגיל 9, נשיקה ראשונה בגיל 30
המנוול פגש בי בדרך מהספרייה. הוא לבש ג'ינס עם חגורה שאותה הצטוויתי להתיר בעיניים עצומות. מאז, למשך עשורים, המשכתי בצעדה נטולת טעם בצד החיים עצמם. חומר למחשבה על רקע הפרשה בבנימין
אחרי חגי תשרי ולפני חנוכה, תחושת סתיו הייתה באוויר, כי לבשתי כבר מכנס ג'ינס ארוך עם חולצה קצרה. צעדתי, כמדי יום אחר הצהרים, מהספרייה שאהבתי, הביתה, מרחק הליכה של כרבע שעה. העיניים כבר רצו בין שורות הספר ששאלתי מהספרנית שחיבבה אותי. כיתה ד', בת תשע וקצת. אין לי מושג אם זו הייתה דבורה עומר, שריתקה אותי בספר, או יגאל מוסינזון, עם חסמבה, ואולי איניד בלייטון, שהסעירה אותי באותם הימים עם השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, חבורת הבלשים והכלב ועוד סדרות נהדרות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
וככה, מרחפת לי בדמיון וצועדת הביתה, פנה אליי מישהו ליד המכולת של פרדי, ואמר: "ילדה, אני צריך עזרה בסחיבת סולם. תוכלי לבוא לעזור לי?". כנראה שבצער הרמתי ראש מדפי הספר והנהנתי בראש להסכמה. הלכתי אחריו, הספר איתי ביד, בטוחה שעוד כמה רגעים אצליח לחזור לגיבורים שריתקו אותי בין הדפים. הוא הוביל אותי לחצר פנימית, ליד הגן שלי בילדותי. לא שאלתי "איפה הסולם", חיכיתי שיראה לי. אבל הוא כבר שכח מהסולם. ביקש שאעצום את עיניי, ומאותו הרגע, חיי התהפכו עליי לשנים רבות.
אונס הילדה בת ה-7 מבנימין, שמזעזע את הארץ, והצפת מקרים אחרים של אלימות מינית במגזר החילוני, הדתי, החרדי, הערבי ובכלל, הביא אותי לראשונה בחיי לתאר בטקסט ובמילים איך מרגישה ילדה צעירה שחווה חוויה נוראה. עד כמה יכול אירוע אחד להשפיע על רגשות, על התבגרות מינית, חברתית, על מצבי רוח, תשוקה לחיים, בעצם על החיים עצמם.
זוהי גם קריאת השכמה לנו כחברה לפקוח עיניים, כדי להבחין סביב אצל ילדים ובוגרים בסימני מצוקה, וכאשר הם מתגלים, להושיט יד לעזרה, ולעודד פתיחת הפצעים המוגלתיים.
המצחיק הוא שכיום, כאישה בוגרת ומנוסה, מרחק שנות אור מהילדה הצעירה והתמימה ההיא, אני מודעת לכך שתמיד יש גרוע יותר. יש ילדות וילדים שמותקפים מינית לאורך זמן, אפילו שנים, יש מקרים שמלווים באלימות קשה, יש מקרים של יותר מתוקף אחד, וכמובן ישנם מקרים שבהם מעורבת דמות מהמשפחה, או מהסביבה הקרובה, אשר למרבה הצער לא נעלמת. לא הולכת לשום מקום. תמיד יש נורא וגרוע יותר.
אני כותבת בלי להזדהות. אמנם כבר החלמתי נפשית והבראתי, אבל אין לי צורך ברחמים, ובטח לא רצון לפגוע במשפחתי או בפרנסתי.
מהר מדי נשמעה הילדה שהייתי לטון הסמכותי ועצמתי את עיניי. שנים רבות ניסיתי להיזכר בפניו. אילו שפתיים היו לו שנישקו אותי, ומאחוריהן הסתתרה לשונו הדוחה, שנדחפה אליי לפה? מה היה גובהו? איך נשמע קולו? מה צבע שערו? הכול נמחק.
זכור לי רק שלבש ג'ינס, היה חגור בחגורה, שאותה הצטוויתי להתיר בעיניים עצומות, ואשר אחריה הונחיתי לפרום את כפתורי מכנסיו, וגם שלבש חולצה אדומה. איכשהו, כי רגע לפני שעצמתי עיניים, הבחנתי בחולצה אדומה.
גם היום, בפרספקטיבה של הזמן, נראה לי שעמדתי שם נצח על רגליי. נטולת נשימה, מבוהלת עד עמקי נשמתי, מצייתת באופן מלא להוראותיו. נזהרת לא לבכות, לא לצעוק, לא לפצות פה, אפילו שמלחיץ נורא, ומבהיל, וכואב ולא מוכר. התאפקתי ושתקתי, כי איים עליי שיהרוג אותי אם אזוז או אם אצעק לעזרה. הוא הרחיב את איומיו תוך שהוא נאנח (לימים הבנתי שהיו אלה גניחות עונג, אלא שמה הבנתי אז?), שאם ייאלץ להרוג אותי, יצטרך ללכת לביתי להרוג את הוריי.
באמת שהאמנתי לו אז שהוא יודע את כתובתי. מדהים. יותר משפחדתי עליי, פחדתי שיפגע בהוריי.
בתום הנצח הזה התלבש לו המנוול והודיע שאם אעז לפקוח עיניים לפני שאספור עד 200, יחזור לחנוק אותי וימשיך למסע הרג אצל הוריי. שוב האמנתי לו. כבר ידעתי שיש לי עסק עם מפלצת. נשארתי שם לבד. הכי לבד בעולם. ספרתי עד 200. שוב נצח, והדמעות הציפו את עיניי העצומות, וחנקו את גרוני.
כשפקחתי אותן, העולם נראה אחרת.
צעדתי הביתה רועדת. עד היום זוכרת את ההליכה האיטית. ניסיתי למהר ולא הצלחתי. כאב, הבהיל, הרגשתי שהרגליים תכף קורסות. הביטוי הספרותי הזה: "רגליים כושלות" – מתאר אותי אז, בת תשע וקצת, אחרי אירוע מצמית, ומבט מבוהל סוקר סביב, לוודא שאף אחד לא מזנק עליי - מבט שליווה אותי עוד שנים רבות. תחושת פחד, שהנה הוא המפלצת יחזור, או אחד מחבריו.
בבית נכנסתי לשירותים ובהמשך למקלחת. לא יודעת מה קרה לתחתונים, אבל כשיצאתי מהאמבטיה התלבשתי כרגיל ולא סיפרתי מה עבר עליי. עד אחרי גיל 30.
עם הזמן התמקצעתי במיומנויות ההדחקה. עשיתי כל מאמץ למחוק את האירוע מהזיכרון, בתחושה שאם אתעלם – יקרה נס, ויהיה תיקון לעבר. אבל זה כמובן לא קרה. טראומות, כך נראה, לא מתנדפות משולי הזיכרון. זה היה שם בתודעה, כל העת, מטריד בלילות וחוזר ומחניק בגרון.
בגלל הפחדים רציתי נורא להישאר ילדה. פחדתי מההתבגרות המינית, תהליך טבעי, שלא דיברו עליו בבית או בבית הספר. בתקופה של מסטיק, קרטיב, טלוויזיה שחור-לבן ומוכר עם סברס צועק בחוץ, אף אחד לא הנגיש מושגי יסוד הקשורים במעבר מילדות לבגרות.
וכך, העתיד נראה לי מאיים. איך? למשל, לא רציתי שיצמחו לי שדיים. חשבתי, לבורותי, שאם אלחץ עליהם מדי ערב במקלחת – הם יפסיקו לצמוח. התאכזבתי כשזה לא קרה. יותר ויותר הייתי לנערה בודדה ואומללה, בלי להסגיר בדל רמז ממה שאירע. תלמידה טובה, מדריכה בתנועת נוער, עם תחביבים וחיים רגילים לגמרי. אבל בפנים הנשמה הייתה כבויה.
בטח שפחדתי מאינטימיות. שנים פחדתי ממגע. ולמרות שבאופן טבעי רציתי בזוגיות, זיכיתי כל ניסיון להתקרב אליי ברתיעה ובהתחמקות.
אני מהטיפוסים שמתאהבים. התאהבתי שוב ושוב, אבל החרשתי, ושוב ושוב נשברתי. לפעמים אני תוהה אם יש בעולם עוד הרבה נשים, או גברים, שלבם התנפץ לרסיסים כל כך הרבה פעמים כמו הלב שלי.
בשנות ה-20 המוקדמות שתלתי סימני דרך, רמזתי רמיזות לחברה שחלקה איתי חדר במעונות באוניברסיטה. התפללתי בעומק לבי שתקרא את שיריי המרומזים, שתשאל מה עובר עליי, מה קורה איתי, אלא שכלום. הרמיזות לא הגיעו אליה, וההפסד היה כולו שלי.
ובכל זאת, היה לי מזל. החיים סימנו לפתע מפנה חיובי. בתחילת שנות ה-30 התאהבתי (שוב). הוא היה שרמנטי, חתיך, מבוקש, חכם ורגיש. השתוקקתי אליו. השתוקקתי לקשר האינטימי. כשהתחיל איתי - שמחתי. קיוויתי שהפעם זה יצליח. אבל אחרי נשיקה ארוכה ונהדרת (הראשונה בחיי! אחרי גיל 30!), הוא הביט בי בצער וקבע שעליי לגשת לטיפול. זה נאמר בקול רם.
בפעם הראשונה אי פעם מישהו הציע לי להיעזר בטיפול, וגרם לסדק אצלי בשריון שהתרגלתי לעטות. סדק שכבר לא יתאחה.
ולמרות הכול התמדתי בשתיקה. במקום להיעזר בטיפול התכנסתי פנימה. נבוכה ולחוצה. וככה יכלו חיי להמשיך להתנהל, כהחמצה, צעידה נטולת טעם בצד החיים עצמם, אלא שכעבור תקופה, אולי שנה, אולי שנתיים, כשהקשר ההוא כבר היה נחלת העבר, הכרתי בחור חדש ומקסים. החידוש היה שבפעם הראשונה בחיי נתקלתי במישהו שהוא כמוני, ראי שלי. גם הוא נראה מפוחד מקשר, פחד מאינטימיות, נרתע ממגע. הכרתי היטב את סימני המצוקה. הוא התרחק ממני במושב בקולנוע, נמנע ממבט ישיר, הסמיק, גמגם, נלחץ.
כמובן שגם הקשר הזה לא צלח, אבל בפעם ההיא ראיתי לראשונה את עצמי מהצד במבט רחום ומעכל. הבנתי שככה לא ניתן יותר להמשיך, ושעליי לגשת לעזרה מקצועית.
תהליך ההבראה היה מהיר. קשה להאמין עד כמה. מהרגע הראשון כשפרקתי את המטען שנשאתי בפנים שנים רבות, מיררתי בבכי, וקיבלתי כמענה חיבוק חם ומבט אוהב ומלטף – היה ברור לי כמה הפסדתי בחיים
יצאתי למסע שיקום מהיר, למדתי את יתרונות המקצוע הטיפולי "סרוגייט" ותוך כשנה עמדתי כבר תחת החופה. יש לנו זוגיות נהדרת. ילדים גדולים. חברות ואינטימיות נפלאה. הצלחתי להשלים חסכים של שנים. היום, ממרחק זמן, קשה להבין למה שתקתי, למה לא ביקשתי עזרה, איזה טעם יש בסבל הנובע מהסתרה?
כן, אני חלק מהסטטיסטיקה הנוראה של ילדים החווים תקיפות מיניות. לא תזהו אותי ברחוב. כמוני – כמוכם. אין עליי סימני דרך מיוחדים. לשמחתי, עיניי גם כבר לא בוחנות במתח סביב והגוף כבר לא דרוך להדוף תוקפים. באופן כללי, האמון שלי בבני האדם חזר. בספרות המקצועית יגדירו את מצבי כשיקום מלא.
עם עצמי התפייסתי מזמן על ששתקתי וסבלתי ככה, אבל הלב נכמר על אחרים. החלטתי לפרסם את הסיפור שלי כדי לעודד את מי שנפגעים לבקש עזרה. אין טעם בהסתרה. אין טעם להחמיץ. רוצו לקבל עזרה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
