"הרחוב הוא מקום קשוח": וידויים של פסל חי
מה פסל חי עושה כשיש לו אפצ'י, או כשילד קטן מתעקש לנהל איתו שיחה? על מה הם חושבים כל הזמן והאם אפשר להתפרנס מזה? "זו הופעה לכל דבר, אתה לא עומד ובוהה בחלל", מסבירה פסלית רחוב מנוסה שחשפה את סודות המקצוע ואת צדדיו האנושיים: "ברחוב אני פוגשת את כולם"
"איך קוראים לך?"
*שתיקה*
"אני, קוראים לי עידו. אבל מי את?"
*שתיקה*
"איך אני אדע מי את? איך נוכל להיות חברים אם לא תדברי איתי?"
גילו היה לא יותר משש שנים. ילד קטן, עומד ליד פסל גדול ברחוב. מנסה לנהל שיחה. הפסל עונה לילד - בקריצה, בניע יד, אך ללא מילים. שנים אחר כך, כשהפסל יתראיין ל-ynet, הוא ייזכר בחיוך בילד ההוא, ואיך התעקש כל כך להכיר חבר חדש.
אודליה ליברמן עומדת זקופה באמצע הרחוב, מתמזגת עם הנוף, ציפורים מתלבטות אם לתפוס מנוחה על כתפה, איש מבוגר חוסה בצילה מפני חום מהביל של סוף יוני. אבל היא לא פסל, ולא בדיוק אדם. היא פסל-חי. אמנית שמחליפה דמויות כמעט בקצב התחלפות עוברי האורח.
כולם פוגשים בפסלים הזזים מתישהו – איש ברונזה, מלאך, ילדה על סוס, ואפילו אננס אנושי – הם ניצבים זקופים, מבצעים תנועות מינימליסטיות, איתנים מול מזג האוויר, זבוב סורר, או אפצ'י שמאיים להתפרץ. יש שבראותם מסיטים מבט במבוכה, יש שיוצרים קשר עין, ויש גם את אלו החצופים שנוגעים. "יש אנשים שלא שומרים על גבולות", מספרת ליברמן (32), "ואני לא מדברת על ילדים שטבעי שירצו לגעת, אבל בנאדם שבא להציק כדי להראות שאני לא פסל, נוגע או מושך, זה כבר משהו אחר. כשמבוגר עושה את זה, זו חציית גבול ונורא מעצבן. איזו מן דוגמה אתם נותנים לילדים שלכם? וזה קורה הרבה, אם כי עם השנים הולך ומתמעט. הרחוב הוא מקום קשוח".
"להיות מתאמנת אמנותית, למשל, זה הרבה יותר קשה", היא טוענת כשאני שואלת אותה איך (לעזאזל) אפשר לעמוד ללא ניע במשך כל כך הרבה זמן. כי איך לומר, זה לא מקצוע להיפראקטיביים, וצריך הרבה אורך רוח בשביל להיות פסל-חי מוצלח. ליברמן יוצאת להגנת המקצוע: "אני צריכה לשים משהו על דיוקו. זה לא שפסלים חיים עומדים קפואים במשך שעות ולא זזים. זה כאילו ככה, אבל זו הופעה לכל דבר. אתה לא עומד ובוהה בחלל. כן יש לזה פן מדיטטיבי, אבל אתה כל הזמן מייצר אינטראקציה, מינורית וממוקדת. זו יכולה להיות רק קריצה, או שריר קטן בשפה שעולה למעלה, ובום תפסת את הבנאדם, הוא קלט, מתקרב, בוחן. נוצרים יחסים. מה שכיף בזה הוא שאתה לא נשאב לשגרה. כל אירוע הוא סיפור חדש, אתה לא יודע את מי תפגוש".
הרחוב הומה והתנועה סואנת, אנשים מלהגים על ענייני יומיום, וליברמן עומדת איתנה. דוממת יחידה בתוך תמונה נעה. דווקא בכך טמונה עוצמתה הגדולה של האמנות הזו: "ככה אתה תופס פוקוס, דווקא בשקט. זה בדיוק הצד השני של הפרפורמר שמשתולל ומאוד פעיל", היא אומרת.
"בכל אמנות רחוב העניין הוא לייצר מעגל של אנשים, אתה מייצר לעצמך במה וקהל. אני יודעת שמבחוץ זה נראה כאילו הפסלים החיים סתם עומדים ברחוב עד שמישהו עובר. אבל זה הרבה מעבר לזה. זו אינטראקציה בלתי אמצעית, זה לא שאני נמצאת באור והקהל בחושך, הכל מאוד חי".
השווית את הפעולה הזו למדיטציה. רשימת הקניות במכולת לא עוברת לך בראש? על מה את חושבת בתוך הפסל?
"אני לגמרי מרוכזת ברחוב, זה לא שאני מפליגה עם המחשבות. כשאת מייצרת אינטראקציה עם אנשים או שאת דרוכה או מחפשת קהל. יש כאלה שמפליגים עם המחשבות, אני יותר דרוכה".
גם אילו הייתה רוצה לנדוד במחשבות, נראה שאין לליברמן רגע דל בעודה נעתרת לבקשות רבות לצילומי סלפי. "אם אני בפסטיבל זה יכול להגיע גם למאות אנשים שמבקשים להצטלם איתי", היא אומרת, "באירוע רחוב סטנדרטי בערך 50 בכל פעם".
הקהל הישראלי נדיב? את מצליחה להתפרנס מזה?
"הקהל הישראלי מבין עניין. יש אירועים שיותר ויש שפחות, אבל הוא לגמרי מבין את הקונספט של לשים כסף כדי להפעיל את הפסל, או לשים כסף בכובע פשוט כדי לפרגן לאמן רחוב. זו לא תרומה אלא אומנות לקהל הרחב, ואנשים שמים, מעריכים ומתלהבים. אני כן מתפרנסת מזה. זה העיסוק המרכזי שלי. אני גם מעצבת לעצמי הכל, אחראית לתלבושות ולאיפור, One woman show.
כבר 11 שנה שהיא בעסקי הפסלים החיים. כשהייתה נערה נחשפה לראשונה לאמנות רחוב, ועם השנים למדה ליצנות, תיאטרון ועיצוב, וכך סללה את דרכה לאמנות הרחוב. אבל אל תטעו לחשוב שקלים הם חייו של פסל-חי. לעתים האויב הגדול ביותר של ליברמן הוא דווקא גופה - אפצ'י שמאיים לפקוע, שמש שמסנוורת וגורמת לדמע, או חלילה גירוד באיבר כלשהו, כולם, רחמנא לצלן, עלולים להפתיע אותה בכל רגע, והיא מוצאת דרכים יצירתיות להתמודד איתם: "אם יש לי אפצ'י אני לוקחת את זה לתוך הדמות, מגדילה את זה ומבהילה מישהו עם האפצ'י - גורמת למישהו להתייחס אליי על ידי הפעולה הזו, שהיא אומנם בלתי רצונית אבל אני מנכסת אותה לפרפורמנס; אם השמש פוגעת בעיניים ומתחילים לדמוע אז מעפעפים (או 'מרסרסים' כפי שהיא מגדירה זאת) - עושים מזה דרמה; ואם מגרד גם מוצאים איזושהי פעולה. זה משהו פשוט ואלתורי, לוקחים את החיים ומכניסים אותם לפנטזיה".
ויש גם מי שעבורם הפסל החי הוא הרבה מעבר לרגע חולף ברחוב. כזו למשל הייתה האישה שעצרה לדבר עם ליברמן במשך 20 דקות, שיחה בין מילים לעיניים: "היא הרצתה לי על העולם, אמרה שהיא מאחלת לי שיהיה לי ככה וככה", מספרת ליברמן. "אבל זה לא היה דיבור חול, אלא דיבור על השקפת עולם. ואני לא מדברת, רק מסמנת לה עם העיניים, הידיים, הכל בג'סטות מאוד קטנות, והיא מספרת לי ומברכת אותי כאילו אני מונומנט קדוש או משהו, שאדם יכול לגשת אליו ולפרוק. אנשים התחילו להתקבץ מסביב. והיא רואה שאני לא עונה לה מילולית, אבל זה לא היה משנה".
באותו מקרה המתואר למעלה, שבו ניגש אליה ילד ודרש לשאול לשמה, היא נזכרת בחיוך: "זה היה קסום. הרבה פעמים ילדים ניגשים אלי ורוצים לייצר אינטראקציה, שואלים 'איך קוראים לך?', אבל הוא ממש ניהל דיאלוג, שבעצם היה מונולוג כי לא השתתפתי בו מילולית. זה היה כמו חלק ממחזה. אנשים התקהלו מסביבנו, צילמו והתחילו לצחוק, ובדרך כלל ילדים נבוכים מהתקהלות, אבל הוא נעמד בלי בושה".
יש אנשים שנרתעים ממך?
"הרוב בסופו של דבר נדלקים מזה, עוצרים, רוצים להצטלם על הסבתא ועם הילד, אבל ברור, יש את המובכים. זה עניין שלהם, שהם נמנעים, הולכים, בכל זאת קשר עין זה משהו אישי, זה קצת כמו להתפרץ לדלת פתוחה. יש כאלה שישר מסיטים מבט".
מבוגרים נבוכים יותר בקלות מילדים?
"על מבוגרים זה עובד לא פחות מילדים, הם מתלהבים קודם כל מההפתעה, כי ברגע שאתה סטטי ברחוב, אם לא נותנים את מלוא תשומת הלב לא תמיד יבינו שזה בנאדם או שזה בכלל מיצג אמנות. זה נראה כמו התפאורה של הרחוב. אז ברגע שנוצר קשר עין יש הפתעה. זה מאוד אישי, שאתה מסתכל על בנאדם יש לתוך העיניים, דווקא עליו מכל הרחוב. נוצרת אינטימיות לרגע, משהו שלא קורה בתיאטרון או במופעים גדולים. זה אומנם מיצג של רגע קטן - בנאדם שאתה לא מכיר, שזה בכלל מפתיע שהוא בנאדם, מסתכל עליך - אבל זו כאילו פנטזיה שנכנסת לחיים באמצע היום".
ויש גם לא מעט זוגות עיניים שהולכות עם ליברמן עד היום, מזכירות לה למה דווקא הרחוב הוא המקום שזקוק לה יותר מכל: "ברחוב אני פוגשת את כולם, גם אנשים קשיי יום או מבוגרים, וכשאת מעלה חיוך על פני מישהו ש...", היא מהססת, "מישהו שאת רואה שהחיים היו קשוחים אליו, זה מרגש. היה קבצן שישב והסתכל עליי ועל ההופעה שלי, ובסוף שם לי כסף. הייתי בהלם. אחר כך את חושבת - וואלה, כנראה נגעתי במישהו שקוף לגמרי. ברחוב את רואה את כל המנעד האנושי שקיים בארץ. בסופו של דבר זו אותה נוסחה: לכל בני האדם יש אותם מיתרים שאפשר לגעת בהם. וברגע שנוצר קשר אנושי אישי זה מרגש ונוגע, לא משנה אם אתה איש חשוב, או שאתה שקוף לחלוטין".
אודליה ליברמן תשתתף בפסטיבל רחובות הבינלאומי ה-10 לפסלים חיים, שיתקיים ב-2-4 ביולי, ברחובות.
