ספטמבר 2010.
איש מאזרחי ישראל לא היה מודע לרגע הדרמטי שסיים את אחד הדיונים שהתקיימו במתקן מטה המוסד.
היה זה פורום השרים לענייני ביטחון עם בכירי מערכת הביטחון: הרמטכ"ל אשכנזי, ראש אמ"ן ידלין, מפקד חיל האוויר נחושתן, ראש המוסד דגן, וראש השב"כ דיסקין.
אלה הם הימים שבין חגי תשרי. ממועד הישיבה הקודמת, שנערכה באוגוסט בלשכת ראש הממשלה, היו לא מעט ישיבות דומות שבהן המשיכו בכירי מערכת הביטחון להציג את האפשרויות לתקיפת אתרי הגרעין באיראן. אחד ממשתתפי הישיבה הבכירים ביותר, כפי שפורסם בכלי תקשורת אמריקאיים, תיאר את סדרת הישיבות התכופות כַּסמינר הרציני ביותר בנושא מאז הקמת ממשלת נתניהו השנייה. חלק מן הפגישות התקיימו בהתראה קצרה, מה שהעיד על רצינות העניין ועל אווירה של ערב הכרעה גורלית, כשברקע נשמעת כל הזמן עמדתו של שר הביטחון ברק, שהכניס מושג חדש ונתון חדש לדיונים: "מרחב החסינות" - פרק הזמן שיעבור עד שלא ניתן יהיה עוד לפגוע במתקן בפורדו - היעד העיקרי והקשה יותר לפגיעה. מרחב החסינות, חזר ברק שוב ושוב על עמדתו, עומד להיסגר, ובקרוב כבר לא ניתן יהיה לבצע את התקיפה. האיראנים ישלימו את כל מערכי ההגנה, כולל הבונקרים חסיני הפצצות המצויות ברשות ישראל. ולכן, אם לא עכשיו - לא תהיה הזדמנות נוספת.
8 צפייה בגלריה
אהוד ברק הבהיר שבקרוב כבר לא ניתן יהיה לבצע את התקיפה
אהוד ברק הבהיר שבקרוב כבר לא ניתן יהיה לבצע את התקיפה
אהוד ברק הבהיר שבקרוב כבר לא ניתן יהיה לבצע את התקיפה
(צילום: EPA)
אבל הישיבה באותו לילה היתה אמורה לדון בנושא אחר לחלוטין. השרים ואנשי הצבא ומערכת הביטחון כונסו לישיבה, כשעל סדר היום היה נושא מרכזי אחד: התעצמות החמאס ברקטות ארוכות טווח ואפשרות לסבב לחימה נוסף בדרום. אלו היו הימים שלפני סיום פיתוח "כיפת ברזל", ולצה"ל לא היתה תשובה לקסאמים ולפצצות המרגמה ששוגרו מן הרצועה.
דיון זה התקיים פחות מחודש לאחר הדיון הארוך, שבו עלו רעיונות ונבחנו דרכים לטיפול בתוכנית הגרעין האיראנית, אבל נושא איראן לא עלה כלל לדיון באותה ישיבה.
הדיון הסתיים. נשמעו דעות, הערכות, אפשרויות פעולה ברצועה, אבל לא התקבלו החלטות ספציפיות. השרים היו בדרכם החוצה. ראש הממשלה, כששר הביטחון לצדו, ביקש מהרמטכ"ל אשכנזי ומראש המוסד דגן להצטרף אליו. נתניהו פנה לאשכנזי: "הרמטכ"ל, אני מבקש שתעביר את הצבא לכוננות פ+30". משמעות הבקשה היתה ברורה: זו דרגת הכוננות הגבוהה ביותר בצבא; דריכת צה"ל לקראת פעולה קרובה באיראן.
אשכנזי הגיב מיד: "ראש הממשלה, זה לא היה נושא הדיון הלילה. לפורום השרים לענייני ביטחון אין סמכות סטטוטורית לקבל החלטה כזו. זה רק בסמכות הקבינט. אסור לדרוך את הצבא אם לא מבַצעים. צבא זה לא אקורדיון שאפשר לפתוח ולכווץ. אנחנו נבצע כל מה שהדרג המדיני יורה לנו - אבל לא בדרך לא חוקית".
שנים לאחר אותה הוראה דרמטית, אשכנזי חשף את סערת הרגשות שעברה עליו ואת הנימוקים הנוספים שאמר לראש הממשלה: "ההוראה שלך לדריכת הכוחות לנוהל פ+30, משמעותה להכניס חלק לא מבוטל של הצבא לכוננות עליונה. זה פוגע בהכנות יותר מאשר מועיל. גיוס מילואים גלוי ופעילות לא שגרתית עלולים להיחשף ולהוביל את הצד השני למסקנה שישראל עומדת לתקוף, וכך, בלי שהתכוונת לכך, ישראל תמצא עצמה במלחמה שהיא לא צפתה אותה".
גם ראש המוסד היה נסער ודיבר אל ראש הממשלה ואל שר הביטחון בסגנון תקיף, לא מוכר להם משנות עבודה משותפות: "מה שאתה אומר לרמטכ"ל זו הוראה לא חוקית. אין לך ולשר הביטחון סמכות להחליט לבד על דריכת הצבא ל פ+30. רק הקבינט יכול להחליט על הפצצה באיראן". גם ראש השב"כ, יובל דיסקין, שהצטרף לרביעייה, נשמע נסער: "מה שאתם מנסים לעשות כאן הלילה זו פעולה לא חוקית", הטיח בראש הממשלה ובשר הביטחון, "אין לכם כל סמכות לכך".
על מה שקרה באותן דקות אפשר לכתוב תסריט לסרט פעולה הוליוודי. אהוד ברק סיפר לימים שאשכנזי הודיע כי מבחינת תכנון, אמצעים, אימונים ומודיעין - תוכנית התקיפה התקדמה משמעותית בהשוואה למה שהיה שנה קודם לכן. אבל ברגע האמת, בתשובה לפקודת הדריכה של ראש הממשלה, אמר הרמטכ"ל, לגרסת ברק, כי ההכנות למבצע לא חצו עדיין את מבחן היכולת המבצעית.
8 צפייה בגלריה
נתניהו הנחה את אשכנזי להעביר את הצבא לרמת הכוננות הגבוהה ביותר
נתניהו הנחה את אשכנזי להעביר את הצבא לרמת הכוננות הגבוהה ביותר
נתניהו הנחה את אשכנזי להעביר את הצבא לרמת הכוננות הגבוהה ביותר
(צילום: גיל יוחנן )
"זה הוציא אותי מדעתי," כתב ברק באוטוביוגרפיה שלו My Country, My Life, שיצא לאור בארצות הברית, "כיבדתי את דעתם ואת התנגדותם של דן ובני (דן מרידור ובני בגין), ואת הבעת הדאגה מצד הרמטכ"ל על ההשלכות האסטרטגיות של תקיפה ישראלית, למרות עמדת אמ"ן שגישה זו היא חסרת יסוד. עם זאת, היתה בי תמיהה לשמוע את הרמטכ"ל אומר שלא חצינו את מבחן היכולת. אני, כרמטכ"ל לשעבר, חשבתי שהוא טועה, שזו טעות על בסיס מקצועי, לבוא ולומר שלא הגענו ליכולת המבצעית הדרושה".
רב אלוף אשכנזי, שמיעט לדבר על אירועי אותו לילה במטה המוסד, אמר לאחר שנים: "לא אמרתי באותו רגע שלצבא אין יכולת לבצע, רק הטלתי ספק אם הוראת ראש הממשלה לדריכת הכוחות, שמשמעותה כוננות של ימים אחדים בחלקים לא מבוטלים של הצבא, לא פוגעת בהכנות יותר משהיא מועילה. הצבעתי על הסיכונים הנובעים מגיוס מילואים גלוי ומפעילות לא שגרתית, שעלולה להיחשף על ידי האויב ולהוביל אותו למסקנה כי ישראל עומדת לתקוף. וכך, בלי כוונה, ישראל מוצאת עצמה במלחמה לא צפויה. הייתי שלם עם עצמי בכל הקשור ליכולת המבצעית של צה"ל והפעלת הזרוע הארוכה, אבל לא הייתי שלם עם הדרך שבה נתניהו החל לגלגל את מהלך התקיפה באיראן".
אשכנזי הופתע מפרסומים מאוחרים יותר, ביניהם מצדו של ברק, שייחסו לו אמירה כאילו לצבא אין יכולת ביצוע, ולכן הוא דוחה את הוראת ראש הממשלה לדריכת הכוחות. צה"ל, מתעקש הרמטכ"ל לשעבר, היה מוכן, אבל לא לפעולה שאין מאחוריה החלטת קבינט חוקית.
נתניהו נותר מופתע אם לא המום מתגובת שלושת ראשי מערכת הביטחון: ראש המטה הכללי, ראש המוסד וראש השב"כ. ברק ביקש לשוחח איתו בארבע עיניים, והשניים נכנסו לחדר צדדי. נתניהו היה נבוך, ברק נסער.
"מה עושים עכשיו?" שאל ראש הממשלה, וברק הציע לנתניהו שייתן פקודה מפורשת לרמטכ"ל לדרוך את הכוחות. אם הרמטכ"ל יתנגד, הציע ברק, "שנינו, אתה ראש הממשלה ואני שר הביטחון - ניקח אחריות. ואם הרמטכ"ל טוען כי אין לצבא יכולת, שידאג לכך שתהיה יכולת כזו בזמן הקרוב ביותר".
נתניהו לא קיבל את עצת ברק. הוא לא חזר אותו לילה על ההוראה לרמטכ"ל לדרוך את הכוחות לקראת תקיפה באיראן. שנים אחר כך העריך הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, שאותו לילה, יותר מכול רגע אחר בשנים שלפני ואחרי, תקיפה באיראן היתה על הסף. אפילו היה שֵם למבצע כזה: "היכל המלך שלמה"; שם שניתן על ידי המחשב הצה"לי.
האם האמריקאים ידעו מה מתכננים ראש הממשלה ושר הביטחון? נראה שכן, אם כי לא בטוח שידעו עד כמה ישראל היתה קרובה באותן שעות לכניסה לקראת תקיפה. ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית, אדמירל מייקל מאלן, ידיד קרוב של אשכנזי, ביקר בישראל לעתים תכופות. רוב ביקוריו באותה תקופה מתוחה היו סביב אפשרות תקיפה באיראן. אשכנזי לא ישכח את אותו יום שבו הגיע ללשכתו קצין מרינס עם טלפון מעורבל וקישר אותו עם מפקד הצבא האמריקאי. "גבי, השתגעתם, אתם עומדים להפתיע אותנו?" שאל/חקר רמטכ"ל צבא ארצות הברית.
8 צפייה בגלריה
''גבי השתגעתם, אתם עומדים להפתיע אותנו?''. אשכנזי ומאלן
''גבי השתגעתם, אתם עומדים להפתיע אותנו?''. אשכנזי ומאלן
''גבי השתגעתם, אתם עומדים להפתיע אותנו?''. אשכנזי ומאלן
(צילום: ap)
לימים נשאל ברק מה, להערכתו, היו תוצאות אותה תקיפה, אם אכן היתה מתבצעת באותו מועד. ברק דחה את ההערכות על זליגה למלחמה כוללת, גם עם איראן וגם עם חיזבאללה בצפון והחמאס בדרום, ועל עשרות אלפי הרוגים מהטילים הבליסטיים שינחתו במרכזי הערים וביעדים אסטרטגיים. ברק דיבר על 500 הרוגים במקרה הגרוע ביותר, ועל תגובה ישראלית קשה.
ומה היה קורה במתקנים שהותקפו? על פי הערכות גורמי ביטחון, לאתרים היו נגרמים נזקים כבדים. מלאכת השיקום היתה נמשכת בין שנתיים לשלוש שנים. בתקיפה עצמה, שעל פי פרסומים זרים היו אמורים להשתתף בה כמאה מטוסי חיל האוויר, ההערכה היא שבין עשרה ל 20 אחוזים מהמטוסים היו נפגעים. חלק מצוותי האוויר היו נופלים בשבי האיראני.
***
לאירועי אותו לילה במטה המוסד, ולעמדות הנחרצות של שלושת המפקדים הבכירים, אשכנזי, דגן ודיסקין, היתה השפעה מכרעת על יחסיו של אהוד ברק עם הרמטכ"ל ועם ראש המוסד. "השניים היו ממילא לקראת סיום הקדנציה שלהם", תיאר את האווירה הקשה אחד ממקורביו של הרמטכ"ל אשכנזי, "שאם לא כן, קרוב לוודאי שברק היה לוחץ על ראש הממשלה להדיחם עוד באותו לילה...".
הכעס של ברק הופנה בעיקר כלפי אשכנזי, שאמור היה לסיים את תפקידו בפברואר 2011. חמישה חודשים נותרו עד אז, ואי אפשר היה להסתיר עוד את הקרע הגלוי שבין שני האישים. המתח בין השניים, שהחל חודש קודם לכן, בעקבות חשיפת "מכתב גלנט", שהפך להיות "פרשת הרפז", והחשד, שהופרך בהמשך, לפיו לאשכנזי היה מידע מוקדם על הכנתו, הגיע עתה לשיאו. גם בשל היחסים האישיים העכורים וגם העובדה שאשכנזי "טִרפד" למעשה את מבצע חייו של שר הביטחון - התקיפה הגדולה באיראן. אנשים שמכירים היטב את ברק מעריכים כי הוא האמין שהמבצע המוצלח באיראן היה מזניק מחדש את הקריירה הפוליטית המקרטעת שלו.
והיתה, כמובן, צלע נוספת למשולש: ראש המוסד, מאיר דגן. שר הביטחון וראש המוסד היו חלוקים זה זמן על המשך הטיפול באיום הגרעיני, אבל עד לאותו לילה, המחלוקות המבצעיות לא גלשו לפסים אישיים. לפתע, אהוד ברק דיבר על כך שדגן הוא אולי לוחם קומנדו טוב, שהוביל את המוסד לכמה מבצעים יפים ברמת השטח, אבל בעידן הסייבר המוסד צריך "ראש" אחר. דגן, לעומת זאת, חשב שברק מניפולטיבי וגורר את נתניהו להרפתקה מסוכנת. בשיחות שישי בבוקר עם נתניהו, ברק דיבר על דגן כמי שמשפיע לרעה על הרמטכ"ל. המסר של שר הביטחון היה שדגן והמוסד מיצו עצמם, שה"ראש" חייב ללכת ושהמוסד חייב להתחדש.
דגן קיבל הוכחה למה שכינה "מניפולציות ברק", כאשר באחד מדיוני השביעייה, לאחר אותה ישיבה דרמטית בספטמבר, כאשר ראש הממשלה ושר הביטחון דיברו על חלון הזדמנויות חדש לתקיפה באיראן, ברק, שחזר מפגישות בוושינגטון, הביא עמו מידע שנחשב פורץ דרך. הוא דיווח לפורום הבכיר על הישג חסר תקדים שהשיג בשיחותיו בבירה האמריקאית: אור ירוק עמום משר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, להסכמה אמריקאית בשתיקה להתקפה ישראלית באיראן. דגן הכיר עמדה קודמת של פאנטה ובה שלילה מוחלטת של מבצע ישראלי, ודאי בלא תיאום מוקדם עם ארצות הברית.
8 צפייה בגלריה
דגן חשב שברק גורר את נתניהו להרפתקה מסוכנת
דגן חשב שברק גורר את נתניהו להרפתקה מסוכנת
דגן חשב שברק גורר את נתניהו להרפתקה מסוכנת
(צילום: רויטרס)
דגן יזם בדיקה אישית שלו על המידע שהביא ברק. פאנטה היה מופתע. "מעולם", טען, "לא נתנו לברק את הרושם שאנחנו מאשרים לכם לתקוף, או שנעצום עין אם תחליטו לפעול עצמאית". מזכיר ההגנה האמריקאי אף הפתיע את דגן ושלח אליו הקלטה של שיחתו עם אהוד ברק. דגן היה המום. פאנטה, בקולו, נשמע אומר: "אהוד, אני מתנגד לתקיפה שלכם באיראן". דגן ראה במידע שקיבל מפאנטה הוכחה לכך שאהוד ברק מנסה לגרור את נתניהו ואת שרי השביעייה לתמיכה במבצע באיראן באישור אמריקאי כביכול. הוא זכר היטב גם דיונים אחרים, במבצע אחר, השמדת הכור הסורי בספטמבר 2007, כשאהוד ברק, שזה עתה נכנס למשרד הביטחון במקומו של עמיר פרץ, ניסה בכל טיעון אפשרי להביא לדחיית מבצע חיל האוויר להשמדת הכור. דגן, שהבין וידע משהו על אינטריגות ומניפולציות, הרגיש כי אהוד ברק, יחד עם שרת החוץ ציפי לבני, פועלים להדחת אהוד אולמרט בנימוק כי ראש ממשלה אינו יכול להמשיך בתפקידו על רקע המחדלים שנחשפו בדוח וינוגרד, שחקר את מלחמת לבנון השנייה. דגן גם נחשף לכך שברק פתח ערוצי תקשורת מול ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, שהפעיל מצדו לחץ ציבורי מסיבי על אולמרט שיתפטר מתפקידו.
בספר הביוגרפי "מלחמות חיי", בהוצאת כנרת זמורה ביתן, התייחס ברק לאותן האשמות והסביר כי עם כניסתו למשרד הביטחון, ולאחר שנחשף להכנות לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה, הוא העריך כי ההכנות אינן מספיקות, שלישראל חסר ציוד רב, וכי לא בוצעה התאמה מבצעית מתבקשת כראוי בין הכוחות השונים, שאמורים היו להשתתף במבצע. זו הסיבה שלחץ, לדבריו, לדחות את המבצע עד לאחר תיקון הליקויים שמצא.
***
מטוסי חיל האוויר, שהיו בכוננות, לא המריאו באף אחד מלילות ספטמבר 2010 אל עבר אתר הגרעין שבפורדו. מבצע "היכל המלך שלמה" לא יצא לדרך. העמדה הנחרצת של שלושת ראשי מערכת הביטחון מנעה דיון נקודתי, שבסיומו אמורה היתה להתקבל החלטה. בראייה היסטורית, נתניהו וברק האמינו אז, וככל הנראה מאמינים גם היום, כי באותו לילה הוחמצה הזדמנות לפגוע קשות בתשתית תוכנית הגרעין האיראנית. דחייתה או ביטולה, לדעתם של השניים, הן בכייה לדורות. מולם הועלתה בעיקר שאלת חוקיות הפעולה. האם הפורום הזה יכול לקבל החלטה, שהמשמעות שלה עלולה להיות הפיכת כל מדינת ישראל לשדה קרב אחד: הערים, התשתיות, היעדים האסטרטגיים.
אחד ממשתתפי אותה ישיבה, אדם בעמדה בכירה ביותר, מאלה שתרמו להכנת התיק האיראני, מדבר לאחר שנים על לילה של טירוף מערכות. על אגו של
מנהיגים שרצו בכל מחיר, בתכתיב מנהיגותי ובלא סמכות של פורום ממשלתי בכיר - הקבינט - לסחוט אישור להחלטה גורלית, שעלולה היתה להשפיע על כל מערכות החיים במדינה.
נוסף לערעור על עצם חוקיות הפקודה לדרוך את הצבא, היה עוד נושא אחד חשוב שמשתתפי הישיבה קיוו לקבל עליו תשובה ברורה: האם ראש הממשלה ושר הביטחון תיאמו עם ארצות הברית את תוכנית התקיפה. מאיר דגן, בעל מהלכים משלו בגוף האמריקאי המקביל לו - הסי אַיי אֵיי ובפנטגון, משרד ההגנה האמריקאי - ידע את התשובה. אין כל תיאום עם האמריקאים. אין אור ירוק מהנשיא ומהממשל למבצע ישראלי, ולא פחות חשוב - אין תיאום נתיבי טיסה במרחב האווירי שבין ישראל לאיראן, העובר מעל מדינות עוינות. בהיעדר תיאום כזה והסכמה בשתיקה של ארצות הברית למבצע, קיים חשש כבד לגילוי מוקדם של הכוח האווירי, שנע לקראת תקיפת היעדים השונים.
לפי פרסומים זרים, בעיקר בשלושה ערוצי תקשורת נחשבים, הסי אן אן, ה"וול סטריט ג'ורנל" וה"סאנדיי טיימס", עמדו להשתתף במבצע למעלה ממאה מטוסי קרב ישראליים מסוג F15 ו-F16, נוסף למטוסי תדלוק אווירי ומסוקים בכוננות לחילוץ טייסים שייפגעו מעל המטרות או במהלך הטיסה חזרה הביתה. הנתיב האידיאלי הוא מעל שמי עיראק, שאותה עת היתה באחריות ביטחונית של ארצות הברית, על פי הסכם ההגנה בין הממשל האמריקאי לבין הממשלה המקומית.
ארצות הברית חזרה ופלשה צבאית לעיראק ב-2003, במלחמת המפרץ השנייה, בעיקר לאחר דוחות מודיעין - שהתגלו כלא נכונים - כי עיראק חזרה לפתח בחשאי נשק גרעיני ומחזיקה מאגרים גדולים של נשק כימי. רק לאחר שהאמריקאים השלימו את כיבוש המדינה כולה, התברר כי "האקדח המעשן", חידוש הפעילות הגרעינית בעיראק, לא נמצא מעולם, וספק רב אם היה קיים בכלל. באותה עת שכנתה של עיראק, איראן, החלה במרוץ הגרעיני שלה, וארצות הבית יכולה היתה, במהלך צבאי חסר סיכון אמיתי, לחסל את תשתית הגרעין באיראן עוד כשהיתה בשלבים ראשונים.
8 צפייה בגלריה
לפי פרסומים זרים, למעלה ממאה מטסי קרב ישראליים היו אמורים להשתתף במבצע
לפי פרסומים זרים, למעלה ממאה מטסי קרב ישראליים היו אמורים להשתתף במבצע
לפי פרסומים זרים, למעלה ממאה מטסי קרב ישראליים היו אמורים להשתתף במבצע
(צילום: AFP)
אבל הדבר לא נעשה. בעיראק נותרו כ-200 אלף חיילים אמריקאים, חלקם הגדול בבירה בגדאד, בעיר בצרה, בהגנה על שדות הנפט שבמרחב מוסול ובאתרים אחרים. הצבא העיראקי כמעט שלא היה גורם משמעותי בשלב הזה במדינה, והחיילים האמריקאים הפכו יעד לפיגועי טרור קשים מצד ארגוני גרילה מקומיים, רבים מהם ארגונים שיעים שנתמכו בידי משמרות המהפכה באיראן. עד דצמבר 2011, מועד עזיבת הכוחות האמריקאיים את עיראק, נהרגו בפעולות הטרור השונות כ 4,800 חיילים, רובם אמריקאים. השירות בעיראק, בדומה לשירות בווייטנאם, 40 שנה קודם לכן, הפך לטראומה בקרב חיילי המרינס האמריקאים, שנשלחו לשם בדרך כלל לשלושה סבבים של תעסוקה מבצעית, כשהסבב השלישי זכה לכינוי "סבב המוות". הנשיא אובמה היה זה שהתווה את פינוי הצבא בשלבים מעיראק, כאשר החייל האמריקאי האחרון תוכנן לעזוב ב-31 בדצמבר 2011.
עד לעזיבה סופית של הכוחות הלוחמים, האחריות הביטחונית הכוללת להגנת עיראק, ובכלל זה על המרחב האווירי שלה, היתה בידי צבא ארצות הברית: כוחות מרינס במשימות סיור ואבטחת המרחבים האסטרטגיים, נוכחות ימית של הצי, טייסות קרב, תובלה, מסוקים ומפציצים, סוללות טילי פטריוט להגנת שמי עיראק, ומערך מכ"ם, מהמתקדמים בעולם, שכיסה את המרחב האווירי של המדינה. מטוסים אמריקאיים פטרלו באוויר ביום ובלילה. לפיכך, אין כל סיכוי שהארמדה האווירית שהיתה נעה לכיוון איראן, מאה מטוסי קרב על פי פרסומים זרים, לא היתה מתגלית כבר בשלביו הראשונים של המהלך הצבאי.
ומה היה קורה אז? הרמטכ"ל אשכנזי וראש המוסד דגן, כמו גם בני גנץ ותמיר פרדו שהחליפו אותם בתפקיד כעבור זמן קצר, העריכו כי ללא תיאום מוקדם עם האמריקאים, המטוסים עלולים היו להיקלע לבעיה קשה בעת חציית המרחב האווירי של עיראק. בלא תיאום מוקדם, ברור שמערכות המכ"ם ותחנות ההתראה האמריקאיות שבעיראק יתעוררו לחיים ושהכוח הישראלי ייחשף עוד בטרם יגיע לגבול האיראני. ואז, ברגע שמרכיב ההפתעה ייעלם, סביר להניח כי האיראנים ו/או הרוסים יבחינו שמשהו קורה במערכות ההתרעה שבעיראק, מטוסי חיל האוויר ייתקלו במערך הגנה חזק, שכולל עשרות סוללות טילים ותותחי נ"מ מדגמים מתקדמים של התעשייה הצבאית הרוסית.
כיצד, אם כן, אפשר לבצע מהלך צבאי כל כך מורכב, שבו משתתפים כל כך הרבה כלי טיס, בלי לתאם מראש עם ארצות הברית? לא רק בשל הידידות ושיתוף הפעולה הביטחוני/צבאי בין שתי המדינות, אלא קודם כול כדי להימנע מהסתבכות בשמי עיראק, עוד בטרם נערכו המטוסים לתקיפה עצמה.
8 צפייה בגלריה
כרירכת הספר ''סופה'' בדרך לאיראן
כרירכת הספר ''סופה'' בדרך לאיראן
כרירכת הספר ''סופה'' בדרך לאיראן
(צילום: ידיעות ספרים)
איש מבכירי מערכת הביטחון לא עודכן על ידי נתניהו או ברק, שתחום זה היה באחריותם הבלעדית, כי התיאום המוקדם עם המקבילים האמריקאים - הנשיא, מזכיר ההגנה, ראש המטות המשולבים, ראש הסי אַיי אֵיי - הוא תנאי מוקדם וקריטי לתקיפה כזו. המכשול הגדול, עם פוטנציאל של סכנה ברמה של אסון לאומי ופגיעה קשה בתוצאות המבצע, היה קודם כול בעיראק, ורק אחר כך באיראן. זה היה החשש הגדול בקרב בכירי מערכת הביטחון בישראל, וזה גם היה הסיוט הגדול של האמריקאים: החשש שישראל תחליט לתקוף בלא כל תיאום מוקדם עמם - או בהתראה של כמה שעות בלבד. באחת השיחות שקיים שר הביטחון ברק עם מקבילו האמריקאי, ליאון פאנטה, על פי מקורות זרים, ברק נקב באפשרות שישראל תיתן לאמריקאים התראה של שעתיים בלבד. בוושינגטון ציפו כי התראה כזו תינתן שלושה שבועות, או לפחות שבועיים מראש, כדי שיוכלו לטפל ברגישות באפשרות שמטוסי חיל האוויר הישראלי יחלפו בשלום ובשקט בשמי המרחב האווירי בעיראק. שר הביטחון ברק, שניהל את השיחות בנושא, התנגד בכל תוקף להתראה ארוכה מחשש לזליגת מידע שיסכן את המבצע כולו.
***
התיאום המוקדם עם ארצות הברית היה, אם כן, נושא שלא נפתר, או לפחות לא דוּוח לבכירי מערכת הביטחון. ומה לגבי דברים נוספים? בכיר ישראלי, מן הדרג שמכונה "מקבלי החלטות" ומעצבי מדיניות הביטחון, תיאר את המרחב האיראני שבו פזורים אתרי הגרעין המרוחקים מאות קילומטרים זה מזה, כ"מפלצתי". מדינת ענק ששטחה גדול מזה של צרפת, גרמניה, ספרד ופורטוגל גם יחד. מבצע בסדר גודל שישראל תכננה הוא משימה למעצמת על, וספק אם מדינה בסדר גודל של ישראל, עם כל היכולות הצבאיות שלה, מסוגלת להתמודד איתו. וגם אם המבצע יצליח, הרי ברק עצמו העריך כי הדבר יביא לעיכוב של שלוש שנים לכל היותר בתוכנית הגרעין. "ומה יקרה בחלוף אותן שלוש שנים", מקשה אותו בכיר, "האם ישראל תחזור על אותו מבצע או דומה לו ותתקוף שנית את הגרעין האיראני?"
ספק אם לנתניהו ולברק היתה לכך תשובה.
וקיימת, כמובן, הנקודה האמריקאית. בכיר אמריקאי אמר בשיחה לעמיתו הישראלי: "בתוכנית שהיתה לכם לתקוף בקיץ 2010 ושנה אחר כך, בסתיו 2011, היה מרכיב גדול של הימור. נתניהו וברק הפגינו ביטחון יתר שהכול יעבור בשלום, אבל אין כל ודאות שלא הייתם גורמים למכ"ם בעיראק להשתולל ולחשוף אתכם לאיראנים, ואילו בסעודיה הייתם מסתכנים בהפלת השלטון המלוכני ובהריסת כל מערכת היחסים החשאית שבניתם שם. אם הייתם חולפים בשמי סעודיה, איראן ואיתה מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם היו יוצאים נגד כל מי שלדעתם היה שותף לקונספירציה עם ישראל. ארצות הברית, לפי הערכת מעצבי המדיניות בוושינגטון, היתה משלמת את מלוא המחיר על ההתקפה הישראלית.
כאשר הנשיא אובמה ושרי ההגנה האמריקאים, רוברט גייטס ואחריו ליאון פאנטה, שניהם ידידים גדולים של ישראל, דיברו על סכנה של מלחמה אזורית, שתפרוץ בתגובה להפצצה ישראלית של אתרי הגרעין, הם התכוונו למכלול כולו. איראן תגיב בוודאות בירי טילים ארוכי טווח מסוג שיהאב לעבר יעדים אסטרטגיים בישראל ותפעיל את מלוא עוצמת הטילים של הזרוע הצפונית שלה, חיזבאללה מלבנון, שכל שטחה של ישראל מכוסה על ידה. אבל לא רק ישראל תותקף. איראן תבקש לפגוע ביעדים אמריקאיים במפרץ ובנסיכויות המפרץ השכנות. כוחות ארצות הברית והצי שלה במפרץ יותקפו על ידי האיראנים. השלטון באיראן יחסום מיד את מצרי הורמוז במפרץ לשיט מכליות הנפט, מה שיגרום למשבר אנרגיה עולמי, בעיקר במדינות כמו יפן, סין וקוריאה, שתלויות בדלק ממדינות המפרץ, וכמותן חלק ממדינות אירופה.
8 צפייה בגלריה
מתקן להעשרה גרעינית בפורדו
מתקן להעשרה גרעינית בפורדו
מתקן להעשרה גרעינית בפורדו
(צילום: AP)
וכיצד תגיב רוסיה למה שייראה בעיניה כפרובוקציה אמריקאית ישראלית? בתסריט האימים הזה, לבכירי הממשל האמריקאי היה פרק המשך. "אתם הישראלים הייתם תוקפים את אתרי הגרעין, וביום שאחרי ובימים שאחרי, אנחנו היינו משלמים את המחיר בחיי חיילים אמריקאים על אדמת עיראק ומדינות אחרות במפרץ. היינו חוזרים לתקופת פיגועי התופת נגד בסיסים אמריקאיים ונגד חיילים אמריקאים, כפי שהיה לאורך שנים לאחר מלחמת המפרץ השנייה. כל מה שנרגע במאמץ חסר תקדים, שנמשך שמונה שנים, היה קורס ומתפרץ מחדש".
נתניהו וברק מעולם לא חשפו כיצד בדיוק התכוונו להתמודד עם מבצע תקיפה באיראן בלא תיאום מוקדם עם בעלת הברית הגדולה, ארצות הברית, מה שמעצים את תחושת ההימור שמאחורי תהליך קבלת ההחלטות בירושלים ובקומה ה-14 במגדל הקריה, לשכת שר הביטחון באותה עת.
***
המטוסים לא המריאו בספטמבר 2010, אבל גם בלי שהמבצע יֵצא לדרך, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו הישג לא קטן. גורמי מודיעין אמריקאיים נחשפו בשלב די מוקדם לאירועי אותו לילה במטה המוסד, ונשיא ארצות הברית הבין כי ישראל היתה אך כפסע מתקיפה באיראן, וכי נתניהו רציני בעניין ושזה בוער בעצמותיו.
קשה היה להתעלם מהמסר לאובמה: נכון שהפעם זה לא יצא לפועל, אבל אנחנו נחזור לתוכנית התקיפה באיראן, בלי התחייבות מראש לזמן התראה. הדרך שלך למנוע זאת, אדוני הנשיא, היא בהידוק החנק הכלכלי על איראן. סנקציות חונקות כדי שגם המשטר בטהרן יבין שהוא משחק באש.
הנשיא אובמה הבין את המסר. הסנקציות האמריקאיות והבינלאומיות החלו להכביד על כלכלת איראן. בנקים ברחבי העולם הקפיאו חשבונות של ממשלת איראן, חברות ענק גלובליות ביטלו הסכמים, וחרם על ייצוא נפט וגז איראני תפס תאוצה. הריאל, המטבע האיראני, צנח בחדות, ובערי שדה באיראן פרצו מהומות על רקע הידרדרות המצב הכלכלי. משמרות המהפכה נקראו לדכא אותן. מבחינת נתניהו, זה היה איתות חיובי, אבל לא היה בכך די מבחינתו. נתניהו לא האמין בלחץ כלכלי ובמאמצים דיפלומטיים בלבד. הוא חי במזרח התיכון, לא בוושינגטון הרחוקה, וצבר לא מעט ניסיון בדפוסי ההתנהגות של שליטי טהרן. הסנקציות, ככל שירבו, לא ימנעו את קריסת משטר האייתוללות, והעם האיראני לא יצליח להתמודד מול משמרות המהפכה שידכאו ביד קשה כל ניסיון למרד אזרחי. וצעדים דיפלומטיים? האיראנים הם אשפי ההטעיה וההסתרה. הם יחתמו על דבר אחד וימשיכו במקביל במאמצים לפתח נשק גרעיני. אולי עם הפסקה קלה, כדי להרגיע את אובמה, אבל זה ישוב ויעלה על השולחן בעוד חמש, עשר שנים, ואז זה כבר יהיה מאוחר מדי לפעולה צבאית.
8 צפייה בגלריה
הבין את המסר. ברק אובמה
הבין את המסר. ברק אובמה
הבין את המסר. ברק אובמה
(צילום: gettyimages)
נתניהו נותר איתן בדעתו: על נשיא ארצות הברית לתת את ההוראה המתאימה כדי שטילי טומהוק ישוגרו מנושאת המטוסים "אברהם לינקולן" שבמפרץ אל עבר מתקני הגרעין שבאיראן. ואם לא - שייתן לישראל לעשות את העבודה עם סיוע בציוד מתאים - פצצות חודרות בונקרים של טונה ויותר כל אחת ומכליות מעופפות לתדלוק אווירי. יחסיו עם הנשיא נותרו מתוחים, אבל נתניהו סימן לעצמו הישג לא קטן: הלחץ מהבית הלבן לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים פחת.
***
והיתה עוד נקודת אור שהגיעה מארצות הברית הרחוקה. בנובמבר 2010 התקיימו בחירות אמצע הקדנציה לשני בתי הקונגרס בארצות הברית, והרפובליקנים זכו ברוב בבית הנבחרים ובסנאט. עבור נתניהו, זו היתה מתנה נפלאה. היה זה כאילו סנטה קלאוס בחליפה אדומה וזקן לבן הקדים להגיע ואיתו מתנה אישית, ארוזה בנייר צלופן אדום וסרט קטיפה כחול, עם נצנצי זהב. עבור ראש ממשלת ישראל, היה זה אות מבשר טובות למה שנראה בעיניו כתחילת השקיעה של הנשיא אובמה. "נשיא לקדנציה אחת", כפי שתיאר אותו יועצו המדיני, רון דרמר. ואכן, כל האינדיקציות הצביעו על היחלשות הנשיא. חוסר יכולתו להוביל מהלכים מבית ומבחוץ, התמוטטות חזון האביב הערבי וקשייו ברפורמת הבריאות - ה"אובמה קר" - הצביעו על מגמה ברורה: אובמה לא ימשיך בבית הלבן לאחר בחירות 2012. הנציגים החדשים בקונגרס ובבית הנבחרים, רובם רפובליקנים, הם ידידים אישיים שלו, ידידי ישראל, ובעלי קו פוליטי שמרני. אובמה של נובמבר 2010 נחשב נשיא מוחלש שסמכויותיו קוצצו משמעותית.
***
עיתוי התקיפה באיראן נדחה, אבל עדיין לא ירד מהפרק. גם נתניהו וגם ברק המשיכו לתכנן מהלכים קדימה.
בתחילת פברואר 2011 פרשו שני המתנגדים הגדולים למבצע, הרמטכ"ל אשכנזי וראש המוסד דגן. בני גנץ נכנס ללשכת הרמטכ"ל, ותמיר פרדו, שהיה סגנו של דגן, ללשכת ראש המוסד.
בניגוד לברק, שמִפלס האיבה והחשדנות בינו לבין אשכנזי עלה מדי יום, נתניהו העריך את הרמטכ"ל היוצא, ולא ראה בו מי שניסה לחולל פוטש נגד ההנהגה, כפי ששר הביטחון פמפם באוזניו. נתניהו ידע איך נראה צה"ל בסיום מלחמת לבנון השנייה ואיזה צבא מותיר אשכנזי לגנץ עם סיום תפקידו כרמטכ"ל. נתניהו התאכזב אמנם מעמדתו של אשכנזי ומתגובתו להוראה להכניס את הצבא ל"פ+30", אבל שלא כברק, הוא לא הכריז מלחמה אישית על הרמטכ"ל. עם זאת, נתניהו היה מודאג מהפופולריות הרבה של אשכנזי בציבור, עוד בטרם נסדק מפרשת הרפז. נתניהו הוא אלוף העולם בזיהוי יריבים שעלולים לסכן אותו. נכון שבזכות חוק הצינון, אשכנזי לא יוכל אמנם להשתלב במערכת הפוליטית בשלוש השנים הבאות, אבל שלוש שנים עוברות מהר, ולנתניהו הרי היו תוכניות הרבה מעבר לשלוש השנים הבאות. לפיכך, הוא ידע לסמן את גבי אשכנזי כמי שצריך לפקוח עליו עין. סיכון פוטנציאלי. שמונה שנים לאחר מכן, כשאשכנזי הצטרף למפלגת הגנרלים "כחול לבן" בראשותו של בני גנץ, הוא כבר לא היווה איום משמעותי. שמונה השנים שחלפו מאז פשט את מדיו, עימעמו את הפופולריות הרבה שהיתה לו כרמטכ"ל.
ברק, אגב, לא הופיע אצל נתניהו כמי שצריך להיזהר מפניו בעתיד. הוא הכיר את אהוד לפני ולפנים. העריך את האנליטיות המבריקה שבו, אבל גם היה מודע ללקותו הרגשית. הוא, נתניהו, נישא על אהדת הרוב שבעם, מצביעי הליכוד והימין, ואילו ברק איבד את מי שהביאו אותו לניצחון הגדול בבחירות 1999. לברק, כך העריך נתניהו כבר במרס 2009, אין תקומה פוליטית, אבל הוא עדיין חייב אותו לצדו בהובלת המהלך לתקיפת אתרי הגרעין באיראן.
מתוך הספר "'סופה' בדרך לאיראן" מאת אילן כפיר ובעריכת דני דור, שרואה אור בימים אלה וזמין לרכישה באתר עברית.