ביקורת סרט - "המוסד": סוף-סוף קומדיה ישראלית מצחיקה
מטרתו היחידה של "המוסד", סרטו החדש של הבמאי אלון גור אריה, היא להצחיק. לשמחת הקהל ומבקר הקולנוע שלנו - הוא עושה זאת בהצלחה רבה, עם המון אהבה ותשוקה ולא מעט הברקות
"המוסד", הקומדיה שכתב וביים אלון גור-אריה, היא "האקדח מת מצחוק" בעברית. מי שההומור של יוצרי "טיסה נעימה", "סודי ביותר" וסדרת מהתלות השוטרים הנ"ל עדיין עובד לגביו – ייהנה מאוד גם מהסרט הזה.
גור-אריה, פריק של קומדיות, מרצה וכותב (בעבר גם ב-ynet) במשך שנים על מל ברוקס, מונטי פייטון, ג'רי לואיס, לורל והרדי, וכן, גם על האחים ג'רי ודיוויד צוקר שיצרו, יחד עם ג'ים אברמס, את סדרת הפרודיות המצליחה שבמידה רבה שינתה את פני הקומדיה האמריקנית. סרטיהם השיבו אל קדמת הבמה את ההומור החזותי של ימי הקומדיה האילמת, והתבססו על ליהוקם של שחקנים שלא היו מזוהים עם הז'אנר (לזלי נילסן, למשל) לתפקידים קומיים. אלמנט נוסף שייחד את הסרטים הללו היה ייצוגו הממשי של ביטוי מילולי – ב"המוסד", למשל, הביטוי הארכאי "חרא בלֶבּן" זוכה, ובכן, למימוש חזותי.
כיוון שלא צפיתי מזה שנים רבות בקלאסיקות של האחים צוקר, אני מתקשה לומר אם "האקדח מת מצחוק" בן 31 השנים (שהתבסס על סדרת הטלוויזיה Police Squad שצוקר, צוקר את אברמס ייצרו ב-1982), עדיין עובד היום. אין דבר עצוב יותר מקומדיות שמתיישנות, וכאשר הבדיחה הפרודית הופכת לממשות – נדמה שהתוקף שלה פג.
אין ספק ש"המוסד" הוא סרט שבא מאהבה לז'אנר הקומדיה בכלל ולסרטי האחים צוקר בפרט. אין גם ספק שגור-אריה הוא תלמיד מצטיין. הוא הוכיח זאת בסרטו "המוסד הסגור" מ-2007, שנמנה על קבוצה מצומצמת של סרטי פולחן ישראליים (הוא הוצג בהקרנות חצות בסינמטק תל-אביב במשך כעשור), ועלילתו מהווה בסיס לסרט הארוך השני שמביים גור-אריה אחרי סרט הילדים "מבצע ביצה" מ-2017. כיוון שהומור הוא יותר מכל עניין של טעם, אציין רק זאת - אותי "המוסד" הצחיק.
העלילה עוקבת אחר סוכן מוסד (צחי הלוי), שיחד עם קולגה מה-CIA (אפרת דור) יוצא לעצור ארגון טרור מסתורי המתכנן להביא להשמדת העולם באמצעות חבלה גלובלית בטלפונים סלולריים. כמו בסרט הקצר, גם כאן יגיעו הגיבורים אל מדינת סוג'יירה הבדיונית – הפעם במטרה לשחרר טייקון תקשורת אמריקני חטוף (ניצן זיצר), וימצאו עצמם מול אויב שזהותו האמיתית לא אמורה להפתיע את מי שכבר צפה בקדימון.
"המוסד" נהנה גם מתרומתו של דיוויד צוקר עצמו, שזוכה כאן לקרדיט יועץ אמנותי (והוא אף נצפה לרגע בסרט). זו, אפשר להניח, הסיבה שהבדיחות מזכירות, אולי אף יותר מדי, את ההומור החזותי שהנ"ל פיתח והתמחה בו. אכן, אם יש משהו מעט מטריד במהלך הצפייה בסרט, הרי זוהי התחושה שכבר צחקנו מתישהו בעבר מבדיחות דומות.
"המוסד" אינו מבקש לעשות דבר מלבד להצחיק. כבר נכתב פה בעבר על מצבה העגום של הקומדיה הישראלית (לאחרונה, אגב "אול אין" הבלתי מצחיק בעליל) – והנה מוכיח גור-אריה שעם כישרון, אהבה ומעט עזרה מידידים אפשר להצליח. יחד עם זאת, חסר בסרט אותו רכיב שאפשר להגדיר אותו כהומור ישראלי. לעיתים אף נדמה שהסרט נעשה מתוך כוונה ברורה לפנות לקהל זר, מעריצי האחים צוקר בעולם. זה אינו "גבעת חלפון" או "מבצע סבתא". גם לא "אפס ביחסי אנוש". כלומר, לא סרט שההומור בו נובע מתוך הקשר תרבותי מובחן וייחודי. לכן, אין ברירה אלא לשוב ולהצהיר – זהו "האקדח מת מצחוק 4 ו-3/4".
בעיקר ניכרת בסרט הזה תשוקה. גור-אריה באמת אוהב את הקומדיות שהוא מחווה להן, ו"המוסד" הוא סרט חדור התלהבות יצירתית שיש בה משהו סוחף. כמה מהאפקטים נראים זולים במתכוון – קריסת גשר המיתרים בירושלים, למשל – וזה משעשע בתור מה-שזה. אפקט קולנועי זול. הצפייה בסרט מעלה בעיקר תהיות מדוע האחים צוקר עצמם פרשו מסגנונם (דיוויד ביים את פרקים 3 ו-4 של "מת לצעוק", וסרטו האחרון של ג'רי כבמאי נעשה ב-2001). האם "המוסד" מבקש להצהיר שההומור שלהם עדיין רלוונטי? כאמור, התשובה לשאלה הזו תקבע אם תצחקו או לא.
