ביקורת סרט: "לייט נייט" - מתאים יותר לטלוויזיה
אחרי סדרות מצליחות שחשפו בהומור את מאחורי הקלעים של תוכניות האירוח הליליות מגיע "לייט נייט" - סרט בינוני ולא מאוד מצחיק. אם הכוונה הייתה להפריך את ההנחה שנשים-כותבות לא מצחיקות כמו גברים - יש כאן בעיה
בהומור שייעודו המרכזי הוא קידום אג'נדה יש יסוד שמרני גם אם האג'נדה, לכשעצמה, נועזת וחדשנית. השמרנות היא תוצר לוואי של גבולות ברורים ויציבים – על מה מותר לצחוק, ועל מה אסור, או, לפחות, אסור לצחוק בדרך שתערער את העמדות שהיוצרים/ות מנסים לקדם. לאחר סיום הצפייה ב"לייט נייט" (Late Night) מאוד ברור מה יש לתסריטאית-שחקנית-מפיקה מינדי קלינג ולבמאית נישה גאנאטרה לומר על האופן בו נשים נבחנות ונשפטות בעולם של יצירת קומדיה טלוויזיונית.
לא ניתן לפספס את ההתקוממות שלהן כנגד ההנחה שנשים לא מצחיקות כמו גברים. הן מציגות את האופן בו גם תסריטאית זוטרה וגם מגישת תוכנית אירוח לילית חשופות לאלמנטים מיזוגיניים. כמו כן, יש לסרט רעיון מאוד ברור אודות האופן בו ניתן לתקן את המצב: קיצוץ מהותי במספר הגברים הלבנים שכותבים בדיחות, למען גיוון גזעי וג'נדריאלי. כי הומור, עם כל הכבוד רבותי, הוא לא הדבר החשוב ביותר. לפחות לא לפי "לייט נייט" שהוא, בפרמטר המיושן של "כמה הסרט מצחיק?", לא יותר ממוצר בינוני.
העלילה מתרחשת מאחורי הקלעים של תוכנית אירוח לילית, ומציגה את המכניזם של יצירתה. הלחץ של כתיבת בדיחות למונולוג יומי, אתגר הניווט בין טעם הקהל והשורה התחתונה של התאגיד והניסיון לעשות משהו שיהיה גם רלוונטי וגם בעל ערך. ב"מופע של לארי סנדרס", סדרת הטלוויזיה הנהדרת של גארי שנדלינג (1992-8), הייתה חשיפה נטולת רחמים של מאבקי האגו וחולשות האנוש מאחורי הקלעים של תוכנית אירוח. "רוק 30" (2013-2006) הציג בחינה שנונה של העמדת תוכנית בסגנון SNL. יוצרת הסדרה טינה פיי השכילה לנסח עמדות פמיניסטיות מבלי לאבד את ההומור העצמי. שתי הסדרות מציעות רף של כתיבה והומור ש"לייט נייט" רחוק מלהשתוות לו.
האזכור של סדרות טלוויזיה נראה מתאים במיוחד לדיון ב"לייט נייט" בגלל שבמהלך הצפייה בו נדמה שזה היה המדיום המתאים עבורו. כלל לא בטוח שזו הייתה הופכת להיות סדרה מצטיינת, אבל לפחות היה סיכוי לטפל בריבוי עלילות המשנה החצי אפויות, ולעצב באופן מתקבל על הדעת את הסתירות באישיות של כל אחת משתי הדמויות הנשיות. ונכון, אפשר לטעון שהסרט מגלם את נקמת "מבחן בכדל" (הבודק ייצוג נשי שלא בהקשר למין הגברי), בהיותו מעצב דמויות גברים שטוחות כרקע לתהליכים שעוברות שתי הדמויות הנשיות המרכזיות, אבל מותר היה לצפות ליותר מכך.
עוד ביקורות קולנוע:
קתרין ניוברי (אמה תומפסון) היא אייקון טלוויזיוני. בריטית שהפכה לפני 27 שנים למנחה הראשונה של תוכנית אירוח לילית. אך כעת הטעם האליטיסטי שלה גורם לאיבוד צופים צעירים. היא מעדיפה לארח אנשים דוגמת (כותבת הביוגרפיות ההיסטוריות) דוריס קרנס גודווין, ולא כוכבים הוליוודיים נערצים. היא נזהרת מלהכניס תכנים פוליטיים, ועוד יותר מכך, מלבטא את דעותיה האישיות בשידור. בגלל מגמת הירידה העקבית ברייטינג, המנהלת חדשה של הרשת שבה היא משדרת (איימי ראיין), מבהירה לה שבתום עונת השידור הנוכחית היא עומדת להיות מוחלפת.
ניוברי מנהלת את הצוות שלה מרחוק, ואינה מהססת להיות מנהלת קשוחה הרודה בעובדיה ובמיוחד בכותבים של התוכנית. נשים, לעומת זאת, אף פעם לא הצליחו לספק את דרישותיה ולצלוח את תקופת הניסיון שניתנה להן ככותבות. חדר הכותבים נותר הומוגני: כל יושביו הם גברים-ילדים עם שלל דפיקויות שנהנים להיכנס האחד בשני. במקרה הטוב הם מצליחים לחלוב מפגמים אלו פאנצ'-ליינים עבור הטאלנט הנשי. לקלינג, מי שבעצמה הובאה לתת הזרקה נשיות (ואולי גם צבע) לחדר הכותבים של סדרת "המשרד", יש כוונה מאוד ברורה להראות שתוצר החיבור בין ניוברי לצוות הכותבים-גברים-לבנים איבד את הרלוונטיות שלו.
זמן קצר לאחר שההטיה האנטי-נשית של ניובורי מוזכרת בפניה ע"י כותב שאותו היא מפטרת, נכנסת מולי פאטל (קלינג) לריאיון עבודה. במקצועה היא מפקחת יעילות במפעל כימי בפנסילבניה, אבל בערבים היא מנסה להתקדם כסטנדאפיסטית חובבת. אין לה ניסיון מקצועי רלוונטי, ואין דבר שהיא אומרת שעושה רושם שיש כאן גדולה קומית, אבל ניוברי שוכרת אותה מכיוון שהיא צריכה להוכיח לעצמה שהיא לא נוטה לפסילה מגמתית של נשים.
נקודת מוצא זו מובילה למספר קווים עלילתיים. הנוכחים בחדר הכותבים מפגינים דרגות שונות של עויינות כלפי החייזר הנשי-אתני. בקוטב הלא מזמין נמצא תום (רייד סקוט מ"וייפ") התסריטאי הבכיר שכותב את המונולוגים של ניוברי, ובקוטב המפשיר שמתפתח לפוטנציאל רומנטי נמצא צ'ארלי (יו דנסי).
גם חייה הפרטיים של ניוברי נכנסים לעלילה, בעיקר יחסיה עם בעלה וולטר (ג'ון לית'גו) הנמצא בשלבים הראשונים של מחלת הפרקינסון. ישנו גם דניאל טננט (אייק ברנהולץ) קומיקאי מיזוגן עם הומור קולג'ים, שעשוי להיות המחליף של ניוברי. כל אלו עלילות משנה המשמשות כרקע למה שאמור להיות הסיפור המרכזי – מערכת היחסים בין ניוברי ומולי שמתחילה מרודנות אדנותית ומתפתחת להערכה. דינאמיקה נוסח "השטן לובשת פראדה".
כניסתה של מולי אכן מביאה איתה משב רוח רענן המשנה בהדרגה את אופי התוכנית. אבל כל זה נעשה מבלי שהסרט יחרוג מאזור הנוחות הקצת מנומנם של ההומור המוצג, לטובת ניסוח חד ופרוע יותר של הסיטואציות הקדחתניות שיכולות להתרחש מאחורי הקלעים. במיוחד אם מולי הייתה מפגינה הומור שמהווה אלטרנטיבה משכנעת להומור המקרטע של "הבנים", "לייט נייט" היה קצת פחות פנטזיה על הצלחתה של העדפה מתקנת, וקצת יותר קומדיה נשכנית. הסרט לא רק היה מצחיק יותר, אלא גם השינוי שחל בעקבות כניסת הגיבורה היה מקבל תוקף רב יותר. במצבו הנוכחי "לייט נייט" הוא סקיצה של סדרת טלוויזיה, או סרט שבהחלט ניתן לחכות ולראות על המסך הקטן.
