כך תאזנו בין העבודה לחופש של הילדים
הילדים יצאו לחופש וההורים כרגיל עדיין בעבודה. מה עושים עם שיחות טלפון בסגנון "אמא, הוא מציק לי" ואיך בכל זאת אפשר לשלב בין ההתחייבויות במשרד לבין הצורך של הילדים ליהנות ולעשות דברים?
תאמו ציפיות
הם מצפים שנהיה זמינים ונדאג לאטרקציות ובילויים על בסיס יומי, אנחנו מצפים שהם יבינו שאנחנו עדיין בשגרת יום אינטנסיבית של יציאה לעבודה. הם מתאכזבים, אנחנו מתקוממים על הציפייה ומתייסרים על האכזבה, ועוגמת הנפש של שני הצדדים ידועה מראש. הדרך היחידה להימנע מהתסכול, או לכל הפחות לצמצם אותו, היא לתאם ציפיות מראש.
להסביר שהזמינות והפניות שלנו עדיין נמוכה, שאנחנו סומכים עליהם שיעסיקו את עצמם גם לבד, שהבילויים בשלב הזה יתרכזו בעיקר בסופי שבוע ולתכנן תוכניות לזמן שבו גם אנחנו נצא לחופשה. עזרו להם לתכנן - לו"ז חברים/משחקי קופסה/יצירה/ספרים - הם ינמיכו ציפיות, אנחנו ננמיך ייסורים וזה כבר יותר טוב.
עזרה מסבתא וסבא
סביר להניח שנסתייע, מי יותר, מי פחות, אבל קחו בחשבון שעזרה אינטנסיבית פולשת גם לחינוך. נכון, זה מקומם שסבתא וסבא מחליטים מה מותר ואסור, ומשנים לפעמים את מסגרת הגבולות והחוקים שהגדרנו, ואי השקט שלנו יכול להוביל למחלוקות.
הסירו דאגה, הילדים לא מתבלבלים, הם יודעים שסבא וסבתא מפנקים יותר, ובבית שלהם מותר אחרת. ולכן, תניחו, סכמו מראש על הדברים העקרוניים, צמצמו ביקורת ליד הילדים והרבו בפרגון, כי עשייתם לא מובנת מאליה, הם מתכוונים לטוב ועושים מאהבה.
קראו עוד:
מה החלום של המתבגרים? זו התשובה הנפוצה
מריבות אחים
עניין מתיש לכשעצמו, אבל כנראה מתיש במיוחד כשאתם בעבודה והם מפעילים אתכם בשלט רחוק מהבית. "הוא לקח/חטף/הרביץ/הציק/החביא/קילל/צעק/אמר לי". אינסוף שיחות ביום, ואתם מנסים לפתור את המחלוקת בעודכם בעבודה.
טבעי שאחים רבים וטבעי שהם רבים יותר בחופש, וכל עוד אין עניין של אלימות קשה, אתם צריכים להתערב פחות - הסבירו שאתם סומכים עליהם, שיסתדרו לבד ושאתם לא זמינים בזמן שאתם בעבודה. זה המשפט שתאמרו גם בשיחת הטלפון, וכשתגיעו הביתה תחמיאו כי הסתדרו יפה. כשהם ילמדו שאין ערך לשיחת הטלפון - הם יתקשרו פחות. הבונוס הוא, שככל הנראה, הם גם פחות יריבו.
האצלת סמכויות
מקומם להגיע הביתה ולראות "סדום ועמורה". נכון, הם בחופש, אבל אנחנו בעבודה, ואין הצדקה לסלון שנראה כמו חדר שינה עם ערימת שמיכות וכריות, ולמטבח עם כיור שעולה על גדותיו, למרות שאנחנו מוכנים להישבע שכשיצאנו מהבית לא הייתה בו אפילו צלחת. אנחנו מתעצבנים, מתקוממים ולוקח לנו אחר צהריים שלם להירגע.
אגב, הם לא עושים "דווקא", זה קורה כי הם מרגישים בחופשה. הדרך האופטימלית לגרום להם לקחת אחריות היא להחליף את שיחות הביקורת והנזיפה בשיתוף כנה על מה אנחנו מבקשים ומה חשוב לנו. להתייעץ, לבקש את עזרתם, לומר שאנחנו סומכים ולעודד כל הזמן מגמות שיפור עד שהשינוי יגיע.
תהיו בבית
"תחתכו מוקדם" לפעמים, נחמד להגיע הביתה מעט יותר מוקדם. נכון, עבודה זו עבודה, וכל שגרת עבודה ואילוציה, אבל העבודה אף פעם לא נגמרת, והיציאה המוקדמת מצדיקה את המאמץ. זה נכון אגב גם לעיתות שגרה. נסו להפוך את היציאה המוקדמת לעוגן קבוע ביומן, כי אז היציאה המוקדמת הופכת להרגל ונשמרת.
וכשאתם נכנסים הביתה, תשאירו את העבודה במשרד, תניחו למחשב ולסלולרי, לפחות לרגעים בהם אתם ביחד. עזבו רגע את הבלאגן, חכו עם הביקורת, תנו חיבוק ונשיקה, עשו קפה וקחו אתנחתא. אתם עדיין עובדים, אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים לקחת לעצמכם רגעים של חופש עם הילדים במהלך היום.
שירי בכר היא מנחת הורים ומרצה
לפנייה לכתב/ת 
