כיפה סרוגה מתחת לאחוז החסימה
כל מפלגה בציונות הדתית טוענת שיש לה 100-70 אלף מצביעים, אף שבאפריל קיבלו כולן 159 אלף קולות בלבד. הפיצולים עלולים להשאיר את כולן בחוץ
בחירות 2019 מועד ב' תופסות את מחנה הימין האידיאולוגי, זה שמימין לליכוד ובניכוי ליברמן, במצב קשה מאוד. הרבה גופים פוליטיים, עומס כבד של אידיאולוגיה ואגו, ומעט מדי אלקטורט שיודע ומסוגל להכיל את כל העומס הזה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
במחוזות הללו פועלים היום בין חמישה לשישה גורמים פוליטיים. שלושת הגופים הראשונים הם אלו שהרכיבו את "איחוד מפלגות הימין": הבית היהודי בראשות רפי פרץ, שעוד חיה את ימי הזוהר ומשוכנעת שהיא המפלגה המרכזית באזור; האיחוד הלאומי בראשות בצלאל סמוטריץ', ועוצמה יהודית שכרגע עומד בראשה איתמר בן-גביר. אם תשאלו כל אחד מראשיהן הוא יטען שמפלגתו שווה בין 70 ל-100 אלף מצביעים, אך למרות זאת, באופן ממש מוזר, שלושתן ביחד קיבלו בבחירות האחרונות 159 אלף קולות בלבד.
באגף השני של המחנה הלא גדול הזה נמצאות זהות בראשות משה פייגלין (שכוללת גם את עם-שלם בראשותו של חיים אמסלם), הימין החדש בראשותו של נפתלי בנט, ואת איילת שקד שבשלב זה לא ברור אם היא חלק מהימין החדש או שהיא מתכוונת לעמוד בראש גוף פוליטי נפרד.
כל המערך הפוליטי הענף והמסועף הזה מתמודד, ככל הנראה, על לבו של גוף מצביעים ששווה במקרה המאוד אופטימי כ-12 מנדטים, ואם להיות ריאליים יותר, 11-10 מנדטים. זה משאיר מעט מאוד בשר לחלק בין כל הגורמים השונים, אפילו כשאנחנו מדברים על הכנסת, ובוודאי אם מדברים על תפקידים לחלוקה בקואליציה עתידית. הרי מי שהיו שרי חינוך, תחבורה או משפטים לא יסתפקו בתפקיד של סגן שר החוץ או השר לענייני הנגב והגליל, כשכמובן גם לשותפים שעוד לא טעמו את טעם הישיבה על כורסאות עור הצבי יהיו דרישות משלהם.
משחק הכיסאות הזה מסתבך עוד יותר כשמנסים להבין איך כל המערך הזה מסתדר ברשימות. ריצה ברשימה אחת היא כנראה בלתי אפשרית, בעיקר משום שיש בפאזל הזה לא מעט חלקים שמבריחים מצביעים זה לזה. חלק ממצביעי בנט, למשל, לא יצביעו לרשימה שבה בן-גביר יהיה חבר, וחלק ממצביעי האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית לא יהיו מוכנים להצביע לרשימה שבה פייגלין חבר.
בנוסף, נראה שיהיה בלתי אפשרי לסדר רשימה כזו, שבה יש לפחות ארבעה טוענים לכתר ההנהגה. האפשרות השנייה, וזו שכנראה תקרה, היא שתי רשימות: איחוד מפלגות הימין, והימין החדש-פייגלין.
לכאורה זו חלוקה מתבקשת: רשימה דתית-שמרנית לצד רשימה ימנית-ליברלית. אלא שהחלוקה הנחמדה בתיאוריה סובלת מכך שגם בין חבריה ישנם פערים לא קטנים. חמורה יותר היא העובדה שבשל ציבור המצביעים המצומצם ריצה בשני ראשים משמעה שתי רשימות שינועו סביב אחוז החסימה. יש סיכוי ששתיהן יעברו בקושי, יש סיכוי שאחת מהן תישאר מתחת לאחוז החסימה, ויש גם סיכוי – קטן אמנם, אבל קיים – ששתיהן תיוותרנה מתחת לאחוז החסימה.
אז מה הפתרון? כרגע קשה לדעת. מה שבטוח הוא שכולם חייבים להוריד קצת את האגו. אם כולם ימשיכו להיות מנהיגים, אף אחד לא יהיה מנהיג.
- שלמה פיוטרקובסקי הוא עיתונאי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
