"צל של אמת"? יותר כמו צל של ספק
הסדרה "צל של אמת: רוצח כביש החוף" מרתקת, מותחת וסוחפת אך גם ממחזרת חומרים ולא מציעה משהו חדש פרט לכתב תביעה נגד החשוד שלה - ללא ראיות חותכות ואמת מבוססת. בהחלט מומלץ לצפות בה, אך יש לזכור כי בסופו של דבר מדובר בתוכנית טלוויזיה בלבד והנרטיב שהיא מציעה לא היה מתקבל באף בית משפט
מהי אמת? האם היא קיימת בכלל? ואם כן, איך לעזאזל אפשר להגיע אליה? השאלות הללו זימנו אינספור תהיות והרהורים הגותיים לאורך ההיסטוריה, מה שהכניס את האנושות לסבך בלתי ניתן להתרה במה שמכונה תורת ההכרה. מי שניסה, ואולי הצליח, לחלץ אותנו מהפלונטר הזה הוא הפילוסוף קארל פופר, ששינה את הגישה למדעים עם הצעה פשוטה ומבריקה: מכיוון שהמציאות כפי שהיא, אינה נגישה לנו, יש להתרכז בהפרכת תיאוריות לגביה, לנעוץ סיכה בבלונים שמתיימרים לתאר אותה. אולי לא נגיע לחקר האמת, אך נצמצם את כמות השקרים בנוגע אליה. אבל מה שטוב למדעים לא יכול להנחות בלשי משטרה במהלך חקירה, או שופטים בהכרעת הדין. וגם לא יוצרי "צל של אמת" שחוזרים לזירת הפשע כדי לספר לנו סיפור, לשכנע אותנו שמדובר באמת. כזו שאף אחד לא יכול להפריך.
ארי פינס, יותם גנדלמן ומיקה טימור, האנשים שמאחורי הסדרה, נדרשו בוודאי לתהיות הללו במהלך התחקיר וההפקה והמעבר מהשלב התיאורטי למעשי. אחרי ההצלחה של "צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?" מלפני שלוש שנים וההד התקשורתי שהיא עוררה כהמשך לפרשת רומן זדורוב ההולכת ומסתעפת, אפשר רק לדמיין את האתגר העצום שעמד בפניהם, והלחץ שבא איתו: ליצור מוצר טלוויזיוני שיעמוד ברף הגבוה של קודמו. על הרקע הזה, ותחת הצל שלו, צריך לבחון את המיני-סדרה החדשה "צל של אמת: רוצח כביש החוף" שארבעת פרקיה עלו אמש (שבת) ב-HOT8, והם מתיימרים לפתור את התעלומה סביב מספר מקרי אונס ורצח מסתוריים שקרו בישראל בשנות ה-70 וה-80.
יש לא מעט קווי דמיון בין "מי רצח את תאיר ראדה?" ל"רוצח כביש החוף". ממש כמו הרוצח הסדרתי שהם מחפשים בפרויקט הנוכחי, גם היוצרים חוזרים על אותם דפוסים - מהנחות המוצא שלהם, דרך גיבוש הנרטיב ועיצוב המסתורין ועד לפיצוח שלו. כמו במקרה של הרצח של ראדה שממשיך להסעיר את ישראל מ-2006 ועד היום, הם מצאו לעצמם תיק רצח אחר שלא פוענח (אחד מני רבים בהיסטוריית הפשיעה בארצנו), כזה שקיבע לעצמו מקום של כבוד במורשת הקרימינלית של ישראל: רצח החיילת רחל הלר מ-1974.
"רוצח מתהלך בינינו ויש לו חולשה לנשים": בחזרה לרציחות בכביש החוף
כמו בתיק ראדה, גם כאן הרשעה מפוקפקת מזינה את הסקרנות הקונספירטיבית שלנו. בעוד מקרה זדורוב עדיין נדון בארכאות שונות, עמוס ברנס שהואשם ברצח הלר, שוחרר מהכלא ונמצא חף מפשע בדיעבד. לא מן הנמנע שזכר הקורבנות משתמר בזכות השיח בנוגע למי שהואשמו באחריות למותם, ו"צל של אמת" מונעת מהמסתורין הזה, והזכרון הקולקטיבי שהוא נושא עמו. נקודת היציאה של הבמאים פינס וגנדלמן לנסיעה שלהם מתחילה מתיאור התופעה. "בשנות ה-70 וה-80 נאנסו ונרצחו נשים רבות לאורך כביש החוף" נכתב כבר בתחילת הפרק הראשון ומובהר שמקרים אלו לא פוענחו מעולם. את החקירה העצמאית שלהם הבמאים מצמצמים לחמישה תיקים בלבד - ובראשם רחל הלר, מה שמוביל אותנו באופן טבעי לברנס.
אבל הפרכת השקרים אינה מספקת מבחינת יוצרי "צל של אמת" בחתירה לאמת. סימון כשלים, העלאת ספקות וביקורת על המשטרה עשויים לתחזק כתבה לחדשות, לא סדרת דוקו-פשע מצליחה - ולשם כך הרי התכנסנו. ממש כמו ב"מי רצח את תאיר ראדה?", הפרקים הראשונים הם מיחזור של חומרים כבילד-אפ בדרך להצגת התיאוריה החלופית שלהם בנוגע לזהות הרוצח. זהו הרגע בו היוצרים פונים בכל הכוח לגיבוש נרטיב משלהם, הגרסה שלהם למה שהתרחש במציאות כשהם מכריזים על האסיר שלמה חליווה כרוצח הסדרתי המדובר. והם בטוחים, כל כך בטוחים שהם הגיעו לפיצוח. שהם יודעים את האמת. סימון כשלים, העלאת ספקות וביקורת על חקירתם שלהם מן הסתם נשארו בחוץ. רוצים להפריך את הסיפור? זה כבר עניין שלכם.
הבעיה היא שחליווה, המוכר כ"האנס הבכיין" בגין מקרי אונס רבים שביצע בשנות ה-70, הורשע ברצח אורלי דובי מ-1983 ועדיין מרצה עונש מאסר עולם בגין כך. הוא אף נחקר בזמנו ברצח לאונור בן לולו מ-1976, שיחזר והודה במעשה, אך לא הואשם בכך בגין כשלים משטרתיים דומים לאלו שהביאו לזיכויו של ברנס (הודאה שמתקבלת בכוח). ראיות קושרות אותו גם לרצח עירית יעקובי מ-1975. "צל של אמת" עושה שירות לציבור לקראת שחרורו הצפוי ב-2024 (גם בגיל 75 לא נשמח לראות את הברנש הנאלח מסתובב בינינו), אולם היא לא מחדשת. והיא גם לא מצליחה במטרה העיקרית שלה: לקשור אותו למקרי רצח המסתוריים הנוספים ובראשם זה של רחל הלר - "הג'קפוט" שהיוצרים מסתערים עליו בכל הכוח.
כדי לתמוך בגרסת האמת האלטרנטיבית שהם טווים עבורנו, ולמלא את הפערים והחורים בעלילה, הסיפור מוגש לנו ארוז היטב כמותחן מרתק. גם למחזר חומרים צריך לדעת והיוצרים של "צל של אמת" עושים עבודה נהדרת בכך והתוצאה היא תוכנית טלוויזיה מרתקת וסוחפת. התסריט של פינס וגנדלמן מהודק, והעריכה בהתאם - מצוינת. היא משלבת באופן אפקטיבי להפליא חומרי ארכיון וראיונות ראשים מדברים, עם חזיונות אפלוליים דיוויד לינץ' סטייל, ועיצוב מסוגנן ויעיל. פס הקול המצמרר של תום דרום ואסא רביב דוקר את עור התוף במקומות הנכונים והופך את הצופים לחדים ועירניים לקראת עוד טוויסט בעלילה, בדרך להשלמת הנרטיב ש"צל של אמת" מבקשת להציג בפנינו.
גם למשטרה ולבתי המשפט ולעורכי הדין יש נרטיבים משלהם, בשלל גרסאות - אלא שהם מובאים בדו"חות ותסקירים ותיקים עבי כרס. שעמום. "צל של אמת" ממש לא משעממת, אבל היא גם לא יותר נאמנה למציאות. או הוגנת. חוקרי ברנס מואשמים ב"בישול" השחזור המצולם של רצח הלר, אבל זה בדיוק מה שפינס וגנדלמן עושים כשהם עורכים את החומרים בהתאם לטענה המתומצתת שלהם. הסדרה היא כולה כתב תביעה נגד החשוד שלה, שלמה חליווה. בהיעדר ראיות חותכות, רוב הראיונות מוקדשים לבני המשפחה של הקורבנות שאי אפשר לא להזדהות עם כאבם, ומומחים שמשרטטים את הפרופיל של הרוצח הפסיכופט בהתאם למידותיו של הנאשם. עדי הגנה? חליווה הוא היחיד שמדבר בזכות עצמו בשיחת טלפון עם פינס מהכלא, ובהתחשב בניבולי הפה והאיומים שלו, עדיף לו פשוט לשתוק.
אבל גם יוצרי "צל של אמת" חוטאים למטרה המוצהרת שלהם כשהם כופים את הנרטיב שלהם בכוח, גם כשדברים לא מסתדרים. נשים רבות נרצחו לאורך כביש החוף בין סוף שנות ה-60 למחצית שנות ה-80, אבל רק חמישה מקרים מיוחסים לחליווה. מה עם המקרים האחרים? זה אומר שיתכן שיש רוצח סדרתי אחר שמסתובב חופשי, אולי כמה כאלה, אולי חקיינים. לרוע המזל חטיפה ואונס בטרמפים הייתה תופעה נפוצה באותם הימים בישראל. המקרים הללו לא הצטמצמו לכביש החוף. רצח ורד וינר המוזכר בסדרה אירע ב-1979 בקיבוץ משמר הנגב. בכלל, רוב מקרי הרצח המדוברים התרחשו ליד קיבוצים. אולי זה המכנה המשותף? אפשר לעשות הכל מהכל.
מקום נכבד מוקדש לדפוסי הפעולה של הרוצח שכפה את עצמו על קורבנותיו ללא שימוש בנשק, ואז חנק אותן באמצעות פריט לבוש. אבל בתיאור מקרי האונס בהם הורשע חליווה בעבר מסופר כיצד נהג להשתמש בסכין או ברובה כדי לאיים על הנשים שתקף. לפעמים דברים לא מסתדרים אבל היוצרים אינם נותנים עליהם את הדעת ומחליקים אותם כאילו היו חסרי חשיבות. כך למשל במקרים של סמית והלר אשר התרחשו כאשר חליווה ריצה עונש מאסר על אונס. ההסבר המאולץ שניתן לנו: אין בנמצא רישום של החופשות שלו מהכלא, אז מי יודע. מדובר בהסבר שלא היה מתקבל בשום בית משפט, אבל למה להרוס סיפור טוב.
אז מה פסק הדין לגבי "צל של אמת: רוצח כביש החוף"? מדובר בסדרת מתח מצוינת וסוחפת. אבל מרתקת ככל שתהיה, מדובר בסך הכל בתוכנית טלוויזיה, וצריך לזכור את זה. כמו המשטרה והפרקליטות, גם הפקות דוקו נמצאות תחת לחץ להביא תוצאות ובזמן. כמו השוטרים ועורכי הדין, גם היוצרים מכתיבים לנו גרסה משלהם לאמת - ללא ביקורת עצמית, בלי לקחת את מעשיהם בערבון מוגבל, ותוך התיימרות להיות משהו גדול יותר מהמסך הקטן שלכם. כל נרטיב מעשיר את השיח ויש לו מקום, אבל כדאי לכולנו לצפות ב"צל של אמת" עם צל של ספק. אפשר רק לאחל ליוצרים שההשפעה שלהם על סדר היום הציבורי תהיה חשובה ומשמעותית עד כדי כך שבעתיד מישהו ייזום תחקיר על תהליך יצירתה של הסדרה כדי להפריך את האמת שהיא ביקשה להנחיל לנו.
