חשבון נופש

(דפנה גלפז / /קלאב מד / getty image)

עד כתיבת שורות אלה (במזגן, אפוף סיגריות, על ריטלין) קריירת העיתונות הקצרה שלי כללה בעיקר משימות מז'אנר ה"תתעלל בעצמך ותכתוב על זה משהו". לאבד את השפיות ממנת יתר של מיץ גת, להימחץ למוות בהילולה במירון, להיות טבעוני לשבוע. רציתי קצת כיף. חודשים אני מתחנן שישלחו אותי לאיזה מלון בוטיק לכתבת יח"צ ומקבל בתגובה הצעות לנסוע לסופ"ש במלון כוכב אחד בטבריה.

אבל בשעה טובה הגיעה הגאולה. בתחילת יוני נסעתי יחד עם תשע עיתונאיות ישראליות ועוד מאות עיתונאים מרחבי העולם למשימת הכתיבה המפנקת ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: לשהות בשני קלאב מדים באי מאוריציוס הטרופי־אקזוטי־קסום והרחוק לאללה (6,213 קילומטר בדיוק מביתי שעל יד התחנה המרכזית תל אביב).

זאת הייתה חופשת ה"הכל כלול" הראשונה בחיי (למעט תשעת החודשים ברחם אמי)(1). במהלך השהייה באי למדתי להעמיס מקסימום מזון לתוך מינימום צלחות ולקצר את מספר הגיחות מהשולחן לבופה עד לכדי אמנות. בלי כוונה התנסיתי בדיאטת פליאו הידועה גם כדיאטת האדם הקדמון. במשך חמישה ימים אכלתי רק ביצי עין, ביצים עלומות, בייקון מטוגן, לבבות דקל (2), לבבות ארטישוק, אספרגוס, סלט תאילנדי, סלט תרד ופרמזן, טרטר טונה אדומה ואבוקדו, טרטר סלמון, טרטר דג לבן, סלמון מעושן, סלמון על מחבת, סושי, אויסטרים, מולים, צדפות לא מזוהות, סקאלופ, קיפודי ים, שרימפס, קלאמרי, דניס, לברק, כבד אווז, חזה ברווז, שוק טלה, פילה בקר, אנטרקוט, בטן חזיר בבישול ארוך, צלעות כבש, אננס, פפאיה, מנגו ואבטיח. לא הכנסתי לגופי פחמימה אחת עד הצ'ק אאוט. רגע לפני הנסיעה לשדה התעופה זללתי מהבופה פרוסת עוגת שוקולד שהובילה לכאב בטן שליווה אותי במשך המסע בן 14 השעות חזרה הביתה.

1) וחופשה איומה בשארם א שייח' בגיל עשר שאני מדחיק, וכל מה שזכור לי ממנה זה שהתאהבתי בבת של רופא שטיפל בפריחה שאחותי חטפה מאלמוג ארסי, וששידרו במלון את צפרירים חולון נגד בית"ר ירושלים.

2) בכל ארוחה אמרתי לחברותיי לשולחן העיתונאים מישראל, ספציפית לליהיא, הטבעונית, "את יודעת שלבבות דקל זה המאכל הכי לא מוסרי שיש?". באמת שזה המאכל האכזרי ביותר שקיים, אפילו יותר מכבד אווז. כדי להכינו כורתים דקל שלם ומשתמשים רק בליבה שלו. האם הבזבוז שלו מבחינה אקולוגית הוא לא הנורא מכולם?

(דפנה גלפז / /קלאב מד / getty image)

לא היה לי מושג איפה זה מאוריציוס (3). אסוציאטיבית, חשבתי על משהו באזור יוון (זו הסיומת "ציוס" כנראה). אבל לא, זה אשכרה אי בודד. ארבע שעות מזרחה מדרום אפריקה, שעתיים ימינה אחרי מדגסקר, באמצע האוקיינוס ההודי, בסוף העולם (4). את האי, שהיה שומם מבני אדם, גילו מלחים ערבים במאה העשירית, אבל אין לכך "הוכחות מוצקות". הגילוי נרשם לזכות הפורטוגלים, שציינו את האי במפות בתחילת המאה ה־16 אבל לא כבשו אותו. לדעתי מגלה הארצות היה די נבוך מהעובדה שאחרי שקולומבוס גילה את אמריקה עשור קודם לכן, כל מה שהוא מביא איתו זה איזה אי מצ'וקמק. בכל אופן, רק מאה שנה לאחר מכן הגיעו לשם ההולנדים, וגם זה בטעות, אחרי סופה שאילצה אותם לסטות מהנתיב המקורי. ההולנדים זרמו, תקעו דגל, העניקו לאי את שמו של הנסיך שלהם, ועפו משם.

האי נותר שומם עוד מאה שנה עד שההולנדים שבו, הפעם כדי ליישב אותו ולעשות את מה שהאירופאים אהבו מאוד לעשות בזמנו, לאנוס את משאבי הטבע באמצעות עבדים. הם הביאו עבדים מאפריקה, אבל גם זה לא עבד, ו־50 שנה של ציקלונים, מחלות בקר ובצורת גרמו להם לנטוש את האי, לא לפני שהשמידו כמה מינים של בעלי חיים, כולל את עוף הדודו שהיום הוא הסמל(5) של מאוריציוס. כעבור חמש שנים הגיעו הצרפתים, שינו את השם של האי, והביאו 60 אלף עבדים מרחבי הקולוניות שלהם, שהקימו מטעים של קני סוכר והפכו את האי למושבה משגשגת.

לקח לצרפתים מאה שנה להפסיד את האי לבריטים שהחזירו את השם מאוריציוס וייבאו מאות אלפי הודים. ואז העניינים התחילו להסתבך. האליטה הכלכלית באי הורכבה מבני המתיישבים הצרפתים, העבדים היו מיקס של אפריקאים, סינים ורוב ענק של הודים שיצרו סוג של מגדל בבל. כל כור ההיתוך הזה התחיל לבעבע, העבדות בוטלה, האליטה הצרפתית איבדה את כוחה, פרצו מהומות, וב־1968 קיבלו צאצאי העבדים בעלות על האי והכריזו על הקמת מדינה עצמאית.

3) זהירות, פסקה היסטורית לפניכם. לא מומלץ לדלג, אבל אפשר לקרוא ברפרוף.

4) לקראת הטיסה התחוללה היסטריה קלה בקבוצת הווטסאפ "קלאב מד — נסיעה למאוריציוס", כשהתברר שלאף חברת סלולר אין חבילת גלישה לאי.

5) מעניין למה דווקא ציפור הדודו התקבעה בזיכרון ההיסטורי כסמל למינים שנכחדו ולא חיה אחרת. מה הפך אותה לאנה פרנק של פגיעת האדם בטבע?

אני שונא טיסות. ככל שאני מתבגר חרדת הטיסה שלי גדלה איתי. ובכלל, עם כל ההתרגשות של חופשה, החששות מלעזוב את הבית ולשחרר שליטה על השגרה מתעצמים. הפחד הגדול שלי הוא לאבד את הדרכון. תמיד מרגיש לי שאובדנו הוא כמו Game Over במשחק מחשב, רק שאי אפשר להתחיל מההתחלה(6). בנוסף לכל אלה, במפגש ההכנה(7) במשרדי קלאב מד ברמת החייל, תודרכנו שמדי ערב יש בקלאב מד קוד לבוש אחר. לא לקחתי את הבקשה ברצינות, אבל אחרי שני מיילים רשמיים עם תמונות להמחשה והודעת ווטסאפ שלא ניתן לפרשה לשתי פנים, הבנתי שזו לא בדיחה. לערב הראשון התבקשנו ללבוש בגדים צבעוניים או פרחוניים, לערב השני לבן ולשלישי "קז'ואל שיק". הבעיה הייתה עם הלבן. חולצה לבנה יש לי, אבל מכנסיים?(8) מה אני, שחקן גולף? אוליגרך?

6) ב־2016 בגסט האוס בגואה, אחרי שכבר ארזתי את המוצ'ילה והמונית חיכתה לנו, צפה בי חרדת הדרכון. שפכתי את כל התיק, התרוצצתי בחוף ובמסעדה, ובסוף מצאתי אותו זרוק בפח של הבונגלו, יחד עם חבילות טבק ריקות שנפטרתי מהן. זו הייתה חרדה שהוכיחה את עצמה והצילה אותי.

7) הרושם הראשוני שאני עושה בדרך כלל הוא של "המוזר". הגעתי ראשון, לגמתי מיץ תפוזים בחדר הישיבות, ובמהלך התדרוך שבו מצגת הפאוור פוינט לא הפסיקה לקרוס, צללתי לטלפון. בסוף התדרוך לא כל כך תקשרתי, בעוד ששאר העיתונאיות נבלעו במינגלינג וסמול טוק יעדים. נזכרתי בקורס רענון הנהיגה. הושיבו אותנו בכיתה, אסופה של מבוגרים חסרי כל קשר זה לזה, למשך שלושה ימים. מהר מאוד נוצרו בהפסקות חבורות כאילו אנחנו בתיכון. האלפא מיילס עם הבחורות הצעירות; המבוגרים; הדתיים; האמהות. אני ישבתי בצד, קשקשתי במחברת וזלזלתי בכולם על הצורך לשייך את עצמם לקבוצה, ממש כמו בעלי חיים. מאוחר יותר הבנתי שלא הייתי חיצוני כמו שחשבתי. במארג החברתי הזריז שנרקם, לקחתי על עצמי את תפקיד המתבודד.

8) נזכרתי באביב, שלמד איתי בתיכון והיה מאוד דחוי בלשון המעטה. הכרתי אותו גם ביסודי. פעם שיחקנו מחבואים בגן מאיר והוא היה הסופר, ואז ברחנו הביתה. איזה רוע לב. הייתה לו צליעה שנגרמה עקב היתקלות בדוד שמש בילדותו. פעם הייתי אצלו בבית, ואמא שלו הייתה סוג של מכשפה. היה מאוד חשוך והיו המון תמונות של רבנים, נרות ובדים ארגמניים. בכל אופן, שנה אחרי שסיימנו תיכון נערך לנו "מפגש מחזור" לקבלת תעודות הבגרות. התכנסנו בבית הספר, ואביב הגיע בחליפה לבנה שלושה חלקים. הוא ניסה לכפות על עצמו שינוי תדמית מזורז וסיפר שהוא נרשם ל"כוכב נולד". מיותר לציין שהאודישן שלו היה מז'אנר אודישני הדאחקות. לא מזמן ריגלתי אחריו בפייסבוק וגיליתי שהוא מצביע "זהות".

ערב לפני הטיסה הלכתי עם אסיה זוגתי לארוחה אצל הוריה, בעיקר כדי לשאול מהם מזוודה(9). אבא של אסיה סיפר שבתקופת המנדט שלחו הבריטים יהודים לגלוּת במאוריציוס ושהוא אפילו מכיר מישהו שנולד שם. גוגל מהיר הפנה אותי לערך "גולי מאוריציוס". מתברר שב־1940 תפסו הבריטים 3,500 מעפילים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה שהצליחו לברוח מהנאצים. הבריטים התעקשו שלא לסטות ממדיניות הספר הלבן ולא אישרו עלייה מעבר למכסות. וכך, 1,634 יהודים נשלחו למחנה מעצר במאוריציוס, אז קולוניה בריטית מבודדת באמצע האוקיינוס ההודי.

בסופו של דבר עזבו היהודים את האי — ב־1945 לא"י והשאירו מאחוריהם בית קברות יהודי בן 128 קברים. אתה חושב שאתה נוסע לאי טרופי ומבודד, מנותק הקשרים היסטוריים, עם מי טורקיז וקוקוסים בגודל של הראש שלך, אבל מתברר שגם הוא עמוס בהקשרים יהודיים. ולא סתם, אלא השילוש היהודי הקדוש שואה־גלות־ציונות.

מעבר להיותו אינטלקטואל, אבא של אסיה הוא גם פשניסט המתהדר ביותר ממאה חולצות מכופתרות, מגוהצות ותלויות בקפידה, עשרות חליפות ונעליים, ואוסף חפתים. שאלתי אם יש לו במקרה זוג מכנסיים לבנים להשאיל. אסיה רצתה לקבור את עצמה כשאביה יצא ונכנס מחדר השינה עם אינספור פריטים מלבד מכנסיים לבנים. בתוך ההמולה(10) שבה אבא של אסיה מלביש אותי בז'קט לבן שענק עליי בכמה מידות, יצאה אמא של אסיה כשבידה זוג מכנסיים לבנים ונשיים מאוד. אבא של אסיה צחק בביטול והלך להביא עוד אקססורי בעוד אני מודד את המכנסיים שישבו עליי מושלם. נועדתי להם, כאילו הם היו נעל הזכוכית ואני סינדרלה. וכך יצאתי חמוש במזוודה ובמכנסיים לבנים נשיים, מוכן לנסיעה לקלאב מד מאוריציוס.

9) אף פעם לא הייתה לי מזוודה משלי. להיות בעל מזוודה מעיד על היותך אדם מבוגר.

10) יש לציין שלהמולת ההלבשה התווספה העובדה שלהורים של אסיה יש תוכי, חיה מאוד נפוצה בקרב עולי ברית המועצות (קשה לי להסביר את הסיבה התרבותית לכך). לתוכי קוראים ריצ'י, וכשמגיעים אורחים הוא דורש באלימות מילולית חצי ברוסית חצי בתוכית לצאת מהכלוב. ריצ'י מתעופף בבית בחופשיות, לפעמים יושב על הכתף של אבא של אסיה או מכרסם בשיער של אמה. אני מפחד מאוד מהציפור הארורה שבפעם האחרונה תקפה אותי ולטענת אסיה ניסתה לזיין אותי. ריצ'י תמיד מתיישב מולי ומתחיל איזה ריקוד חיזור לא ברור ומנסה להיצמד אליי באמצעות הטלפיים השחורות והדוחות שלו ולעבר אותי עם הפין הציפורי שלו (הערה על הערה: חיפוש גוגל קצר הוביל אותי לגילוי שלתוכים אין פין ממשי. יש להם פתח שופכה וזוג אשכים שגדלים בעונת הרבייה. באמצעות הטלפיים שלו, התוכי נאחז בנקבה ושופך בה את זרעו. בדיוק כמו שריצ'י ניסה לעשות לי).

אין טיסה ישירה למאוריציוס(11). לכן טסנו(12) לטורקיה, ובילינו שם ארבע שעות בלאונג' מחלקת העסקים היוקרתי(13). שיכור ושבע עליתי לטיסה בת עשר השעות. בעלייה למטוס הכרתי את נלבן, בחור בן 22 ממאוריציוס שסיפר לי שהוא חוזר לחופשה בבית אחרי עבודה של שמונה חודשים כטבח בספינת תענוגות(14) בקריביים. הוא נתן לי את שם הפייסבוק שלו(15) ואמר לי לדבר איתו, ושיש לו אחלה חומר לעשן. התיישבתי במקומי, בלעתי קלונקס(16) והתעלפתי עד הנחיתה.

11) הנסיעה הישירה האחרונה למאוריציוס הייתה כשהגלו לשם 1,600 יהודים?

12) לדעתי הייתה לנו טייסת אבל אני לא מוכן לחתום על זה. מי שמדבר בכריזה זה הטייס, נכון? כי אם כן, זו בוודאות הייתה טייסת.

13) בכלל, מרגע שיצאתי מהבית ועד שחזרתי לא הוצאתי שקל. הייתי מאוד נלהב מזה, להבדיל מחברותיי העיתונאיות שזו לא נסיעת היח"צ הראשונה שלהן. הרגיש לי כאילו במקצוע הגרוע שהוא עיתונות, נסיעות היח"צ הן האוויר לנשימה, ושחברותיי פיתחו כלכלת טיסות אלטרנטיבית. בכל אופן, היה טעים מאוד בלאונג' הטורקי, שתיתי המון יין לקראת הטיסה הארוכה ולגמתי את הוויי פיי המהיר עד הטיפה האחרונה.

14) לא יכולתי שלא לחשוב על "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", ספרו האלמותי של דייוויד פוסטר וואלאס שכל הערות השוליים בכתבה הזו מושפעות ישירות ממנו. לקחתי איתי את הספר — שיועד ככתבה למגזין ובמסגרתה הוא התבקש לגלול את רשמיו מחופשה בת שבוע בספינת תענוגות. בסופו של דבר הפכה הכתבה לספר מכונן שבו וואלאס מפרק לגורמים את חוויית התיירות ואת המבנים החברתיים והפסיכולוגיים שמאחוריה. כשהגעתי לאי החלטתי לחכות עם קריאת הספר לטיסה חזור כדי לא לכתוב תחת השפעתו הישירה.

15) Neelven Thungavelu.

16) ביומיום אני נמנע מלהשתמש בכדור האנטי חרדתי הזה, אבל לא הייתה לי סבלנות לחרדת הטיסה ואספתי מבעוד מועד כדורים מחברה. אני לא מבין איך חבריי החרדתיים מצליחים לתפקד איתו. אותי הוא ממש מוטט והשפיע עליי בערפולו עוד שעות ארוכות אחרי הנחיתה.

(צילום: נועה גליקשטיין קרן)

נחתנו בשדה התעופה החמוד, ומאוריציוס קיבלה את פנינו במבול טרופי. בעודנו מובלים במהירות לוואן, מזוודותינו הועמסו על ואן לכבודה בלבד(17). במהלך נסיעה של שעה הספקתי לראות שדות אינסופיים של קני סוכר, מעט מהעיירה הפסטורלית פוניקס ופרסומות בצרפתית לקרם פנים שדגמנו בחור כהה עור ובחור בגוון מוקה, מה שיצר תחושה של מוצר שמלבין את העור סטייל מייקל ג'קסון. בעודי קורא בנסיעה עוד פרטים על גולי מאוריציוס נתקלתי בעדותה של סנדר סטקל, נערה יהודייה מצ'כוסלובקיה. היא סיפרה שהגולים הגיעו לאי יפה מאוד אבל ראו מעט ממנו כי הובלו מהספינה היישר למתקן הכליאה. גם אנחנו הובלנו ישירות לקלאב מד ולא יצאנו משם, עד שבדרך לקלאב מד נוסף באי עצרנו בגן הבוטני הלאומי (18).

17) יש לציין שבוואן הכבודה שהיה זהה לוואן שלנו, ישב גם עיתונאי ספורט שוודי בשם מאץ. הוא היה אמור לנסוע איתנו, אבל כששלוש מהעיתונאיות הישראליות התעכבו הוא איבד סבלנות וערק לוואן הדוממים. הפעם הבאה שראיתי אותו הייתה בנסיעה חזרה לשדה התעופה. הפעם הוא נסע יחד איתנו בוואן והתמיד בארשת דוממת של חפץ.

18) הרושם העיקרי שלי מהגן הייתה המדריכה המאוריטית שלנו, מארי נואל, שעליה אספר בהמשך. אבל הגברת בת ה־60 פלוס הזו הייתה אחת הנשים המרשימות, המקסימות והמצחיקות שיצא לי לפגוש.

יממה מאז שנהג המונית דהר לנתב"ג על 140 קמ"ש בעודו מאזין למוזיקה קלאסית ואני אוחז בכיסא באימה, הגעתי לקלאב מד אלביון. המועדון מדורג בחמישה קילשונים(19) ומתפרס על 23 דונם של ג'ונגל, מוקף במפרץ טבעי שכמו תוחם אותו והופך את חופיו למבודדים ופרטיים. את פנינו קיבלו ה־G.Oים (Gracious Organizers — או בעברית, מארגנים אדיבים) המפורסמים של קלאב מד. הם עמדו בשורה, לבושים בוורוד מרשמלו, נופפו לנו לשלום בהתלהבות יתרה ובחיוך מהוקצע שכמו נתפר על פניהם בכוח. כשירדנו מהוואן הם עטו עלינו עם מגבות חמות ותה קר, שנדמו כמעין פעולת הסחה בזמן שעובדים זוטרים, לבושים בירוק זעתר, פרקו את מזוודותינו בפנים חתומות והעלימו אותן מטווח הראייה שלנו. מעולם לא חוויתי תהליך צ'ק אין מהיר ויעיל כמו בקלאב מד. בתוך דקות אחדות קיבלנו את צמידי המועדון שמשמשים גם כמפתחות לחדרים(20), הועלינו על קלנועיות(21) והוסענו לחדרים שלנו שבמפתנם חיכו לנו המזוודות.

19) השיטה האלטרנטיבית של קלאב מד לכוכבים שמקנה את התחושה שהם בכלל לא מתמודדים מול מלונות אחרים, הם בליגה משלהם. מצד שני, יש איזה נפוטיזם מובנה בכך שהם אלה שמדרגים את עצמם, לא?

20) לא זכיתי להיות ילד מפתח. אמא שלי תמיד הייתה בבית. קינאתי בילדי מפתח על העצמאות שלהם, רציתי להיות כזה בעצמי. משהו בחוויית צמיד המפתח נתן לי לרגע את הסיפוק בלהיות ילד מפתח, למרות שילד אני לא, וצמיד הוא לא מפתח.

21) הקלנועיות הן כלי תחבורה של ממש בקלאב מד אלביון שחולש על שטח עצום. בכל רגע נתון אתה יכול לעצור קלנועית ולבקש להגיע לכל יעד. הנהגים מוכרחים לקחת אותך גם אם הם בכיוון ההפוך לחלוטין, ונדמה שהם נאלצים לחייך אליך בכניעה, גם אם בא להם באותו הרגע להיכנס עם הקלנועית בקיר.

בקומוניקט שקיבלתי נכתב על קלאב מד אלביון שהוא "נמנה עם סדרת Exclusive Collection של קלאב מד. ככזה הוא מציע שירות ברמה הגבוהה ביותר ובלתי מתפשרת לאורחיו". ואכן, "בלתי מתפשרת" מתאר במדויק את אופן השירות. בארוחת הערב הראשונה מצאתי את עצמי נאבק פיזית במלצרית על צלחותיי, כששנינו עוטים על עצמנו חיוך מאולץ שהגבול בינו ובין חשיפת שיניים חייתית היה דק.

היא התעקשה לקחת אותן ממני ושאוביל אותה לשולחן שלי. מהר מאוד הבנתי שהתעקשותי עלולה להוביל לפיטוריה וגם חששתי שהמאבק יגרום לקריסת הצלחות הכה עמוסות שלי. הפקדתי בידיה את השלל הרב שאגרתי מאינספור עמדות הבופה ונתתי לה לעקוב אחריי בשתיקה מחויכת. עוד באותה הארוחה, כשניסיתי למזוג לעצמי יין, הופיעה מאחוריי אותה המלצרית כמו רוח רפאים, שלפה מידיי את בקבוק היין ומזגה לי בעצמה.

בכל רגע נתון בקלאב מד יש עיניים של נותן שירות שבוחנות אותך, עוקבות אחרי כל תנועה שלך וערוכות לשרת אותך. במהלך השהות שמתי לב ל"היררכיית החיוכים"(22). נותני השירות עוטים על עצמם חיוך תמידי, בעוד פועלי הניקיון והחדרנים לא מחייכים אליך לעולם. מטרתם היחידה היא להיות שקופים במרחב, להרכין ראש ולא ליצור קשר עין — והרי חיוך, מאולץ ככל שיהיה, יחשוף אוטומטית את עצם קיומם. בראש ההיררכיה השירותית נמצאים הג'י אוס. אותם "מארחים אדיבים" הם אלמנט ייחודי של רשת קלאב מד והם למעשה "מטא מארחים" או כמו שכיניתי אותם בראשי "הבלתי טמאים" של קלאב מד. מטרתם ליצור איתך קשרי חברות מדומה. הם שותים, אוכלים, משחקים ומבלים עם האורחים ללא כל דיסטנס ומפזרים אחריהם שובל לא ברור של מתח מיני שנותר מרחף באוויר המועדון ללא פורקן.

ארוחת הערב הראשונה החלה בקוקטייל באווירה "מקומית" באמפיתאטרון שלמרגלות החוף. מאות העיתונאים והעיתונאיות התלבשו על פי קוד הלבוש (צבעוני / פרחוני). נראינו כמו שאטרסטוק של תיירים ביעד טרופי. אני לבשתי חולצה צבעונית(23) שאבא של אסיה קנה לי פעם בסן מרינו, השתכרתי מג'ין וטוניק והתנחלתי על יד עמדת הסקאלופס. במהלך הקוקטייל ניסיתי להתערבב עם עיתונאים זרים והצלחתי לנהל סמול טוק די מוצלח עם עיתונאית הודית, שתי עיתונאיות בריטיות ויחצן צרפתי מחומצן. ברקע הופיעו הג'י אוס המאוריציוסים בתלבושות אותנטיות של ילידים לצלילי תופים אפריקאיים. כשהתחלנו לצעוד לכיוון חדר האוכל השתהיתי על יד הלהקה שננזפה על ידי צדי צרפתי הצרפתי סמוק הלחיים, פלאפון בכיס חולצתו כאחרון הקבלנים ופאה נוכרית(24) שהתעופפה ברוח.

בסיום ארוחת הערב שבמהלכה כמעט גרמתי למחסור באספקת צדפות המולים העולמית, נערכה הופעה של חקיינית ביונסה. ניסיתי למשוך אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי ער ופרשתי לחדר. במרכז החדר המפנק שנחשב לבסיסי ביותר(25) במועדון, עמדה אמבטיה יצוקה מרשימה. לא עשיתי אמבטיה מגיל 12, תקופה איומה שבה במהלך שכיבה באמבט הסתירה ממני הכרס הילדית העצומה שלי את איבר המין. נכנסתי למים וכעבור שתי דקות השתעממתי. זחלתי בעור מקומט למיטה ונרדמתי מול נשיונל גאוגרפיק בדיבוב לצרפתית.

למחרת בבוקר יצאנו לשיט ביאכטה. כל הנוכחות עסקו בתיעוד בלתי פוסק(26). בולטת מכולן הייתה בחורה שהובאה לטיול כאושיית אינסטגרם ותפקידה היה לייצר אצל עוקביה תחושת פומו בלתי נגמרת ולגרות אותם תיירותית. היה מעניין לצפות במהלך הטיול בסטורי שלה ולחוש את הפער בין החוויה הממשית ובין הדרך שבה היא נחוותה דרך מסך הטלפון. לזכותה ייאמר שהיא אשפית בתחומה ואף גרמה לי לקנא בה למרות שהייתי נוכח בכל רגע שהיא תיעדה. בשלב מסוים היאכטה עצרה כי הוקפנו בלהקת דולפינים. לקחנו שנורקל וצללנו איתם, וזה היה נפלא. כשיצאנו מהמים חזרנו למכשירינו הסלולריים, ואחת העיתונאיות דיווחה שנחמה ריבלין נפטרה. עצב גדול שקע בסירה אבל האסקפיזם שכלל יאכטה, מי טורקיז ובירות קרות ניצח את השכול.

22) ב־2012 חלטרתי בחברת קש שנקראה "החברה לקידום מכירות". לאחר חלטורה מוצלחת בתור מנפח בלונים באירוע של סלקום בחדרה, קודמתי לדרגת מנהל אירוע בכנס של בנק הפועלים ושאר תאגידים של לא פועלים. תפקידי היה להיראות אשכנזי ולפקח על צוות הקייטרינג שהורכב מבני נוער מהפריפריה. אלה היו ימי המחאה החברתית, ומראה השמנה והסלתה סועדים בחזירות עורר בי זעם. השתכרתי מיין לבן, ובכל פעם שהמפקחת דרשה ממני להעיר לבנות הקייטרינג, התקרבתי אליהן ועשיתי כאילו. כשהתחיל הכינוס והחליפות נכנסו פנימה, נאמתי בשיכרות לבנות הקייטרינג על המחאה החברתית. אחת היחצניות שמעה אותי והלשינה למפקחת, שצרחה עליי ופיטרה אותי בו במקום. חודש מאוחר יותר נעלמה "החברה לקידום מכירות" כלא הייתה.

23) החולצה הזו שבמבט ראשון נראית כמו פאוץ' מ"ראש אינדיאני" היא אחת החולצות היפות והמגניבות שיש ברשותי, והיא זו שקיבעה את מעמדו של אבא של אסיה כפשניסט בעיניי. יש לציין שהוא אמר לי שהוא קנה לעצמו בדיוק את אותה חולצה, כך שקיים סיכוי סביר שיום אחד נלבש אותה שנינו לאירוע משפחתי.

24) היה לי פעם פסיכולוג שהייתה לו פאה. זה מאוד הפריע לי. אני חושב שצריך להוציא חוק שאוסר על פסיכולוגים לחבוש פאה. הרי אם אתה מסתיר את ההקרחה שלך ולא שלם עם עצמך, איך אתה יכול להטיף לי להפסיק להדחיק ולהשלים עם עצמי? אם אי פעם אקריח ואחליט ללכת על פאה, לא אשחק את המשחק הרגיל של להתמיד עם אותה פאה, אלא אחליף אותה תכופות. פעם קארה, פעם ראסטות, פעם תלתלי ליצן צבעוניים.

25) מעליו בהיררכיה — מתחם הסוויטות ששוכן על החוף ומתחם הווילות האקסקלוסיבי והמגודר שבו נערך לנו סיור. הווילות כוללות מטבח מאובזר, חדרי שינה, בריכה, קלנועית צמודה, משרת, שף ועוד חפצים יקרים כגון ואזות.

26) משהו על תיעוד בלתי פוסק של כל הנוכחים כל החופשה ועל זה שבאיזשהו מקום אנשים מצלמים ולא מבינים שהם לא אקולוגיים כי הם מכבידים סתם על הענן ויוצרים עוד דרישה לחוות שרתים. מה זה מעניין תמונת השקיעה? או הבופה? את מי באינטרנט מעניינת תמונת השקיעה שהעלית לאינסטגרם?

בצהריים נלקחנו לסיור ברחבי המועדון העצום. מתברר שכחלק ממדיניות "הכל כלול", קלאב מד מציעה גם שירות שמרטפות לילדי הנופשים, וה"מיני קלאב מד" מתפקד כמעין גן ילדים ומועדונית. במו עיניי ראיתי אמא שזופה ביסודיות גוררת לפתח הגן את בנה בן החמש שבכה בהיסטריה ונישק את ידה בתחנונים של סריס לפאודל. האמא עטתה פנים אדישות, קרעה מעצמה את הילד והתרחקה. הג'י או לקח את הילד בעדינות, ובתוך כמה דקות הוא התמזג בגן הרב תרבותי שנראה כמו הפוסטר של פעוטות משלל מוצאים וגזעים שיש לפעמים בחדרי המתנה של רופאי ילדים.

בדרך חזרה דיברתי עם יעל, מנהלת השיווק הישראלית מטעם החברה. היא סיפרה שמשפחות ישראליות לא משתמשות כמעט בשירות השמרטפות של המועדון. השיחה התגלגלה למחוזות ההיסטוריה הקלאב מדית. יעל סיפרה שאת קלאב מד הקימו שני יהודים שהיו לוחמי מחתרות במלחמת העולם השנייה. שאלתי אותה אם יש חומרים בנושא, והיא אמרה שהיא תעביר לי בהקדם.

בערב חיפשתי מקורות על הקמת קלאב מד, וכל מה שמצאתי היו פרטים יבשים על הקמת המועדון הראשון בשנת 1949 בחופי מיורקה שבספרד על ידי הספורטאי היהודי הבלגי ז'ראר בליץ והיהודי הצרפתי ג'ילברט טריגאנו. גיליתי שדודו של הבלגי, שגם שמו היה ז'ראר בליץ, היה שחיין אולימפי וחבר בנבחרת הכדור מים הבלגית ומהיהודים היחידים שהשתתפו באולימפיאדת ברלין ב־1936 וזכו במדליות תחת השלטון הנאצי. השהות בקלאב מד מאוריציוס הלכה והפכה מחופשה אסקפיסטית למסע שורשים.

חזרתי לקרוא עדויות של גולי מאוריציוס ומצאתי שבמחנה המעצר הוקם תיאטרון שהעלה הצגות, אופרה אחת והפקות מחול. הוקמו בתי מלאכה זעירים, סנדלריות, חייטות ונגריות. הכל התערבב לי. האם מחנה המעצר ההוא היה בעצם הקלאב מד הראשון באי הטרופי וסיפק לשוהיו פעילויות לאורך כל היום? המשכתי לחפש מקורות, אבל קבוצת הווטסאפ "קלאב מד — נסיעה למאוריציוס" רתחה לקראת המסיבה הלבנה. לבשתי חולצה מכופתרת ואת מכנסי הנשים ששאלתי מאמא של אסיה ובחנתי את עצמי במראה. נראיתי כמו בן של טייקון, או חבר של יאיר נתניהו.

קלאב מד לבש לבן. מהריהוט והשמפניות עד לבמה, שעליה עמד חקיין אלביס לבוש גם הוא לבן. כל האורחים לבשו לבן, מה שנתן תחושה של חתונה פוליאמורית רבת חתנים וכלות. האוכל לא היה לבן. לא הפסקתי לאכול אויסטרים, מולים(27), פירות ים ובשר ולשתות יין אדום, ובשלב מסוים הבחנתי שיש חור לא פעוט במכנסיים הלבנים, בדיוק באזור הערווה.

בזמן ששלקתי רכיכות הופיעו על הבמה לוליינים ונערות גומי על חישוקים וחבלים. בסוף המופע נורו זיקוקים שלא היו מביישים את עיריית אור עקיבא. גשם טרופי החל לטפטף על ריהוט הגן, מה שנראה כמו צעד מתוכנן שהוביל אותנו היישר אל רחבת הריקודים המקורה. הדי ג'יי ניגן מייקל ג'קסון כאילו הפוליטיקלי קורקט לא הגיע לאי המבודד, ומשם המשיך ללהיטים משלל תקופות. על הבמה עמדו הג'י אוס וניסו להרקיד את הקהל על פי תנועות שנדמו כאבולוציה לריקוד ה"אגאדו" המיתולוגי. לא הפסקתי לשתות, והלבוש הלבן כמו נתן לי כוח־על של ריקוד שכונה. קרעתי את הרחבה והובלתי אחריי את המשלחת הישראלית. הטריגר שגרם לקולגותיי העיתונאיות לרקוד היה כשצעקתי, "נו קומו, אז מה אם אתן אמהות?". הבלגן התחיל, ובשלב מסוים עליתי לבמה והרקדתי את המרקידים. העיתונאית ההודית שפכה עליי יין אדום. חזרתי לחדר ושוב נרדמתי מול נשיונל גאוגרפיק מדובב לצרפתית.

לאחר חצי יום חופש(28) שבו שרצתי בים ונפלתי מסאפ, עזבנו את קלאב מד אלביון לקראת היעד הבא — קלאב מד לה פוינט. בדרך עצרנו בגן הבוטני(29) בהדרכתה של מארי נואל, מאוריטית בת 60 פלוס שנראית בת 40. אסופה בקוקו מוקפד וחליפה נשית שחורה עם דש צהוב היא התרוצצה ברחבי הגן ברגליים קלות ושריריות, בסמכותיות אמהית של מחנכת מהיסודי שאתה זוכר כל החיים(30), וריתקה אותי בידע הבלתי נגמר שלה. נצמדתי אליה כמו הילד הלקק של הקבוצה שמזמין על עצמו חרם, ורק ניסיתי שהיא תאהב אותי.

27) נרגעתי ונדהמתי למראה צלחות המולים העצומות שאספקתם התחדשה ללא הפסק כמו איזה קסם של קוסם סוטה.

28) פסחתי על העובדה שלכל יום היה לו"ז מובנה, אמנם רופף ונוח, שבעיקר כלל סיור בבריכה, ארוחת צהריים, מסאז' או סיור במתקני הספורט. אבל עצם הכנסת כל פעולה, גם החופשית ביותר, ללוח זמנים, מעט הלחיצה אותי. אציין כאן שהמסאז' בספא היה הטוב ביותר שקיבלתי בחיים. זאת הייתה הפעם הראשונה ששחררתי שליטה ונרדמתי בזמן עיסוי.

29) הייתי רוצה לחזור לגן הזה ולקחת פטריות. זה המקום האולטימטיבי לצריכה של פסילוסיבין.

30) לא אשכח אותך לעולם, יעל שאלתיאל.

בסיום ההדרכה היא נסעה איתנו בוואן. הקולגות התעניינו לגבי ביקור בשווקים המקומיים, ומארי סיפרה שהם סגורים בגלל איד אל פיטר. השיחה התגלגלה להיסטוריה של מאוריציוס. מתברר שלמדינה 16 חגים לאומיים של כל הדתות הבולטות בה — הינדו, נצרות ואסלאם. מארי נואל סיפרה שבאופן רשמי היא עצמה חסרת דת מכיוון ששורשיה הם מיקס הודי, סיני, אפריקאי ומדגסקרי. שאלנו אותה גם על השפה המקומית שלמרות שבאופן רשמי היא אנגלית, למעשה גם היא, כמו כל מאוריציוס, בנויה משילוב רב תרבותי של אנגלית, צרפתית וקריולית.

מארי נואל הייתה בעיניי השגרירה של מאוריציוס. מלבדה לא הייתה לי אינטראקציה עם אדם מקומי, וחשוב לציין שבכל זאת היא עובדת כמדריכת תיירים(31) ולמרות כל ההסתייגויות הנ"ל המפגש איתה עשה עליי את הרושם שהמדינה הצעירה, בת ה־51, היא מופת של רב תרבותיות וסובלנות. דווקא העובדה שהאי המרוחק הזה נאנס על ידי כל אימפריה אפשרית היא מה שיצר את מה שנחשב לדמוקרטיה היציבה ביותר באפריקה. אולי דווקא חוסר הקשר של אזרחיה לאדמה הוא הגורם שהפך את מאוריציוס לאוטופיה רב תרבותית(32). אולי אוגנדה הייתה עושה טוב לעם היהודי.

לקראת שקיעה הגענו לקלאב מד "לה פוינט". לעומת חמשת הקילשונים של "אלביון", "לה פוינט מתהדר בארבעה בלבד. ניסיתי לנתח מה הסיבות שגרמו לו לאבד קילשון. המסקנות: אף על פי שהאוכל מצוין ושהחדרים הבסיסיים נמצאים על קו המים, הוא מפסיד ל"אלביון" בשני אלמנטים מרכזיים: הראשון, אין שקע על יד המיטה כאילו השנה היא לא 2019, איך אני אמור לגלול את הפיד על המיטה בנייד הנטען?(33) הסיבה השנייה היא שהחוף שלו נגיש גם לאנשים שמבחוץ. במובן הזה דווקא אהבתי יותר את החוף של "לה פוינט" שמותיר פתח לחוות סממנים מהחיים שמחוץ לשמורת התיירות המוגנת, מוכרי צמידים, דייגים מקומיים ומעסות ניידות. אבל העובדה שהחוץ זולג פנימה והתייר נחשף לעוני, למקומיים, ובעיקר לכסף, מנפצת מעט את בועת ה"הכל כלול" ומלכלכת את הנוף הסטרילי.

31) מארי נואל העידה לפנינו שמעולם לא עזבה את האי ושהייתה שמחה מאוד לעבוד עם רשת קלאב מד ולראות עולם. אנא מכם, אנשי קלאב מד היקרים, אם אתם קוראים את הכתבה הזו והגעתם עד לכאן, קחו אותה לעבוד אצלכם.

32) מוכרח שוב להוסיף הסתייגות לגבי התיאוריה הזו שמתבססת בעיקרה על נתונים מוויקיפדיה והרושם שעשתה עליי מארי נואל.

33) אני היחיד שנייד נטען מקנה לו תחושת רוגע? לפעמים אני מרגיש שהטלפון שלי ואני מסונכרנים. קמים בבוקר על 100% סוללה, נטענים באמצע היום לשנצון ונכנסים למיטה בלילה, מותשים ובסוללה ריקה.

היממה שהוקצתה לנו ב"לה פוינט" התאפיינה בלו"ז חופשי. בבוקר האחרון יעל שלחה לי סרטון מתוך הרצאה של זאב דהן, מנכ"ל קלאב מד ישראל, שכותרתה "מסע של איש אחד למען שינוי". ההרצאה הדהימה אותי. דהן מספר שלאחר מלחמת העולם השנייה, ז'ראר בליץ, אותו יהודי בלגי, נצר למשפחת כדור מים אולימפית, התנדב בעמותה שעזרה לניצולי שואה לחזור לבתיהם המקוריים ברחבי אירופה. במהלך אחת הנסיעות עצרה הרכבת בספרד, בכפר בשם אלקודיה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבליץ ראה במו עיניו את הים התיכון. החוף והמים הכחולים הציתו בו רעיון. כנצר למשפחת שחיינים הוא ראה במים ובספורט יכולות מרפאות. הוא החליט להקים כפר נופש על שפת הים ליהודים בלבד. לבליץ לא היה מספיק כסף, והוא חזר לבלגיה וניסה להשיג אוהלים. בסופו של דבר פנה אליו יצרן אוהלים יהודי צרפתי ממוצא אלג'יראי בשם ג'ילברט טריגאנו שלפני המלחמה היה קומיקאי ושחקן. טריגאנו אמר לבליץ שהוא יספק לו אוהלים והציב תנאי אחד — הוא מאמין שלהומור יש יכולת ריפוי וביקש שבמחנה תוקם במה ושהוא יופיע בה.

בליץ הסכים, וב־1949 הקימו השניים עמותה ללא מטרות רווח בשם "מועדון הים התיכון". הם פרסמו כרזות על הנסיעה לאלקודיה בתחנות המטרו בשכונות שבהן חיו יהודים, שלמעשה הייתה החופשה הראשונה בעולם במתכונת הכל כלול. בקיץ הראשון נרשמו 2,300 יהודים, ו־10,000 נוספים נותרו ברשימת ההמתנה. מהר מאוד הפך "מועדון הים התיכון" לאחת מחברות התיירות המפורסמות והחשובות באירופה.

סיימתי לצפות והייתי בהלם. בעצם, שני יהודים הקימו מחנה נופש שעשה ריקליימינג למחנה ריכוז, שהפך אותו למקום של ריפוי הגוף והנפש. מתוך האימה, המוות, הרעב והעוני נולד הרעיון של חופשה שבה לא תצטרכו לדאוג לכלום, חופשה שמספקת לכם הכל. ולא רק במובן הקולינרי ובבופה אינסופי, אלא גם מספקת לכם מענה לכל רגע מת. בקלאב מד תמיד יש מה לעשות. הנופש לא מותיר מקום לריק הקיומי, ללבד, לפחד לחדור. קלאב מד זה ניצחון השובע על הרעב.

במשך שנים התייחסתי ל"הכל כלול" כדבר נחות, חזירי וקפיטליסטי, אבל התברר לי ששורשיו נעוצים ברוח יהודית פוסט טראומתית של "לעולם לא עוד". בלי ששמתי לב הפכה חופשת בטן־גב על אי בודד באמצע האוקיינוס למסע לפולין שמעולם לא עשיתי. גלות יהודית, מעפילים, מחנות מעצר, שואה, תקומה ונקמה בדמות הכל כלול. שכבתי על המיטה באפס מעשה במשך דקות ארוכות, בוהה בחלון. אחר כך חיפשתי ביוטיוב את ההספד של נשיא המדינה רובי ריבלין לרעייתו המנוחה נחמה. צפיתי בהספד והתחלתי לבכות(34).

34) תודה שקראתם.

הכתב היה אורח של "קלאב מד"