קורבנות של מדינה שלא יודעת למשול
לוונדליזם ולברוטליות של חלק מהמשתתפים במחאת יוצאי אתיופיה לא היה סיכוי להשיג אמפתיה מהציבור. והשלומיאליות של המשטרה והשר לא סייעה
צריך לעשות מאמץ גדול מאוד כדי לחבר בין תיעוד ההפגנות - סליחה, ההתפרעויות
- של יוצאי אתיופיה לבין המצוקה הגדולה שהביאה אותם לשם. לזכור מה היה הטריגר ולקחת חלק בצער הגדול על מותו של סלומון טקה בן ה-19, שנורה על ידי קצין משטרה. שום דבר בברוטליות חסרת המעצורים, בוונדליזם הנורא ובהרס שזרעו מפגינים לא הקל על האמפתיה הראשונית נוכח תחושות הניכור שביטאו יוצאי אתיופיה, תחושות הצפות ועולות פעם אחר פעם, שנגררות מדור ראשון לדור שני ואולי לשלישי. ההפך מזה הוא נכון, נוכח הצילומים שזרמו לכלי התקשורת ואלו שפוצצו את הרשתות החברתיות.
מדאיגה עוד יותר הייתה, ועודנה, התנהלותו של הממסד הישראלי. החל מראש הממשלה בנימין נתניהו שאיחר להגיב, שההופעה המצולמת ששיגר בלילה שאחרי המהומות הגדולות לא הייתה דומה למה שניתן היה לצפות מראש ממשלה בשעה כזו. לא בשורה חדשה, לא הבנה מצד אחד ולא נחישות לטפל בדברים מצד שני.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
צילומים שהציגו קבוצה ענקית ואלימה שראתה אויב בכל מי שלא צורח "נאצים" לשוטרים, שלא יורק עליהם, שלא מיידה אבנים ומשליך בקבוקי תבערה על ניידות. המון שלא הצליח לזהות בעשרות אלפי האנשים שנקלעו לתוך הסערה המכוערת הזו בני ברית, שותפים לעתיד במאבק צודק. קבוצה ענקית של אנשים שתוך זמן קצר הפכו לאספסוף - ואין דרך יפה מזו להגדיר את מה שהיה שם - שלא הצליחו להבין שכלה רגע לפני חופתה, זוג קשישים ברכב ואמא צעירה עם תינוקת צורחת שמחפשת דרך לצאת משם הם בני אדם הזכאים, כמו כל אחד אחר, להגיע בשלום לביתם.
והחמור מכל - כל הרעות החולות של החברה הישראלית, קיץ 2019, באו לידי ביטוי שם, בצמתים שהועלו באש. ובראש ובראשונה תמונה מטרידה ומעיקה של היעדר מנהיגות. היעדר מנהיגות בקרב יוצאי אתיופיה, כזו שיכולה הייתה לנצל את הזכות להפגין, אבל בתוך כך לתעל את המאבק כדי להבהיר את הדברים. מנהיגות שהייתה מצליחה להעביר את המסר, פשוט לגמרי לכאורה, ששריפת רכבים של אנשים ששבו מיום עבודה היא לא הניסוח האולטימטיבי, גם לא הדרך העדיפה להעביר את המסר. כל מסר.
וכך, בניגוד לרושם שניסו ראשי המפגינים לייצר בתחילת האירועים, עם ישראל, בוודאי ברובו הגדול, לא סיים את הלילה בתחושה של התרוממות רוח, הבנה והשלמה עם מה שהתרחש שם.
דרך השלום בתל אביב, ביום שלישי(צילום: גבי חן)
לא פחות אנמית, שלא לומר מביכה, הייתה התנהלותה של משטרת ישראל. מכיוון שבדיקת פרטי האירוע שהביא למותו של טקה טרם הושלמה, נכון היה לצפות מהמערכת לאיפוק מסוים, רק שאיפוק מסוים הוא לא הרשאה לאובדן שליטה. יש הבדל גדול בין הכלה לבין התנהלות מקצועית. למודי ניסיון מהפגנות יוצאי אתיופיה ב-1996, ב-2015, ב-2018 ובינואר השנה - אפשר היה לצפות מהמשטרה להיערך בהתאם, בכוחות ייעודיים, מצוידים כראוי, שיודעים להגדיר את גבולות המחאה, ולעשות את זה בתזמון הנכון.
שום דבר שדומה להופעתו של השר לביטחון פנים, קורא מהדף טקסט מנוסח בעלגות, יחד עם היעדרותו הצועקת של ממלא מקום המפכ"ל, מוטי כהן, זה שישב לימינו של השר, בפנים דהויות, כמי שהשלים עם המראות הקשים. לא עוצמה, לא תקיפות, לא עקשנות, לא הבטחה, לא תקווה שיש מי שיודע איך מטפלים באירועים מהסוג הזה.
וכך קרה שיום אחר יום עמדו בכיכרות ובצמתים המרכזיים של מדינת ישראל קורבנות של מערכת שאינה יודעת למשול. מערכת שלא רק שאיבדה מזמן את היכולת לווסת את המחאה, להרגיע את הרוחות, לייצר אפיקי הידברות אלטרנטיביים, אלא שגם לא ידעה לספק ביטחון מינימלי לאזרחי המדינה הזו. שהפקירה את כולם. את המתפרעים שהמנעד הווקאלי שלהם נע בין "כולם בני זונות" ל"דורשים צדק", ואת אזרחי ישראל שמצאו עצמם דחוקים פגוש לטמבון, מיואשים עד מוות, ותוהים מתי כל הג'יפה הזו, בלשון אחד מהם, תיגמר כבר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
אריאלה רינגל-הופמן
צילום: שלום בר טל
מומלצים
