באחד משיאיו של סרטו התיעודי "My Architect" מ-2003, מונה הבמאי נת'ניאל קאהן בזה אחר זה מבנים שאביו המנוח תכנן אך לא זכה לממש את הקמתם על פי חזונו: בנייני משרדים, מוזיאונים, אנדרטאות, בנייני מגורים ומבנים ציבוריים במדינות שונות ברחבי העולם. לואיס קאהן, שנחשב בעיני רבים לאחד מגדולי הארכיטקטים של המאה ה-20 אם לא הגדול שבהם, החזיק בידיו שורה ארוכה של תרשימים ותוכניות שנשארו בגדר חלום, על הנייר בלבד. ואז מגיע הבן לשני מקרים שלתחושתו אכזבו במיוחד את האב, שהלך לעולמו לפני 45 שנה: בית הכנסת "מקווה ישראל" בפילדלפיה ובית הכנסת "החורבה" בירושלים.
"מבנה שיכול היה לחלוק את אור הזרקורים עם האתרים המפוארים ביותר של העיר הקדושה", כפי שמתאר זאת קאהן הבן בסרטו.
כדי להתחקות אחר סיפורה של התוכנית שלא מומשה עבור "החורבה" – ואחר הפספוס של הארכיטקט פורץ הדרך – צריך לחזור קודם לסיפורו של בית הכנסת עצמו. סיפור שנמשך יותר מ-300 שנה, והסתיים עם השחזור של בית הכנסת ההיסטורי שהושלם רק ב-2010. סיפור שתולדותיה של ירושלים, ושל מלחמותיה, שזורות בקירותיו ההרוסים.
המתחם שבו נמצא בית הכנסת שימש את הקהילה היהודית בעיר כבר בימי הביניים המאוחרים. ההיסטוריון פרופ' אריה מורגנשטרן מספר כי "ישנם מקורות הטוענים כי בשנת 1425 נרכשה חצר לקהילה האשכנזית מכספי יהודים מאירופה", אך הדבר רחוק מלהיות חד-משמעי. אזכורים נוספים מהמאות ה-15 וה-16 מספרים שלצד החצר ששימשה את הקהילה האשכנזית נבנה בית כנסת קטן ששימש את הקהילה היהודית כולה.
כבר אז, בית הכנסת הקטן היה נתון להתקפות פוליטיות, משפטיות ופיזיות – אולי בשל נוכחותו של המסגד שנבנה צמוד אליו. ב-1474, למשל, מסופר כי בית הכנסת נהרס בתואנה שלא נבנה כחוק – ותוך שנה נבנה מחדש, בהסכמת הסולטאן. כך או כך, בשלב מסוים הוציא המושל העותמני של ירושלים צו האוסר לעשות בו שימוש. המבנה הקטן נותר, והחצר המשיכה לשמש את הקהילה האשכנזית – אך עם השנים הפכה לעזובה מוזנחת, עד שהמבנה הצנוע התמוטט לקראת סוף המאה ה-17. המפנה הגיע בסוף המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18 – עם הגעתו לארץ של רבי יהודה חסיד.
פרופ' מורגנשטרן מספר כי חסיד הגיע לירושלים ב-1700 – ומת באופן פתאומי חמישה ימים מאוחר יותר. אף שהפך מזוהה עם בנייתו מחדש של בית הכנסת החורבה, ההכנות נעשו כבר קודם לכן, וב-1696 כבר התקבלו ההיתרים הנדרשים. בפועל, רבי יהודה חסיד לא היה אחראי לבנייה – אלא עמד במוקדה של פרשה סבוכה שהובילה לנטישתם של יהודי אשכנז את ירושלים לכמאה שנה.
הרקע לנטישה היה סכסוך כספי, שהחל ככל הנראה סביב בניית בית הכנסת. "מאז 1720 לא הייתה קהילה אשכנזית בירושלים", מספר מורגנשטרן, "כי היא הייתה חייבת כסף לנושים הערבים המקומיים, ומדובר היה בסכומים עצומים. האשכנזים ברחו כולם מהעיר – חלקם לצפת, וחלקם חזרו לאירופה".
רק בתחילת המאה ה-19, עם הגעתה של קבוצה קטנה מתלמידי הגר"א (הגאון מווילנא) לארץ ישראל, השתנתה התמונה. "הם באו מתוך תפיסה משיחית שבניינה של ירושלים יקדם את הגאולה", מסביר מורגנשטרן (יש לציין כי טענה זו עמדה במוקד ויכוח אקדמי סוער במשך עשורים). לטענתו, הם הגיעו מתוך ציפייה לגאולה בשנת הת"ר – 1839/40 לספירה (שנה שמוזכרת גם בספר הזוהר, ושנקשרו בה פרשנויות משיחיות רבות באותה תקופה).
מורגנשטרן מספר כי עם הגעתם לארץ ישראל ב-1808, תלמידיו של הגר"א לא יכלו עדיין להיכנס לירושלים – שכן החובות לא נשכחו – והם נדרשו להשיג אישורים מהשלטון העותמני שלא הם בעלי החובות. רק אז החלה השיבה האשכנזית לירושלים – וב-1816, לדבריו, "הם משתלטים על הנושא, מתחילים לגייס כספים ומנסים להשיג רישיונות במטרה לבנות את החצר כפי שהייתה קודם לכן".
השנים חלפו ובינתיים, בשנות ה-30 של המאה ה-19, התחלף השלטון עם כיבוש ארץ ישראל על ידי המצרים בהנהגת מוחמד עלי. "ממנו הם השיגו אישור לבנות את החורבה ב-1837, אף שלפי חוקרי האיסלאם ליהודים אסור לבנות בתי כנסת חדשים", הוא מוסיף. "כך שלכאורה לא היה שום סיכוי לחידוש היישוב היהודי-אשכנזי בירושלים – ובכל זאת הם הצליחו, והכריזו על כך כ'אתחלתה דגאולה', תחילת של הגאולה".
אך הקשיים לא הסתיימו. הוואקף המקומי לא אפשר להם לבנות את בית הכנסת, ובלאו הכי תוך כמה שנים השתלטו העותמנים מחדש על ארץ ישראל. רק ב-1855 הצליח משה מונטיפיורי להשיג מהסולטאן העותמני את האישור לבנות בית כנסת במקום. האדריכל הטורקי אסאד אפנדי, שהיה המפקח מטעם הסולטן על עבודות תיקון המסגדים שבהר הבית, בהמלצת מוניטיפיורי, לקח על עצמו את עבודות תכנון בית הכנסת החורבה. התוצאה היתה מבנה מרשים שבסיסו כמבנה מסגד – "והשאר היסטוריה", מסכם מורגנשטרן. "עומד שם בניין בגובה 24 מטרים – מתנשא מעל המסגדים של הר הבית – והיהודים רואים בכך את תחילת הגאולה. מכאן חשיבותו הרבה של בית הכנסת הזה".
עם כיבוש הרובע היהודי במלחמת העצמאות נהרס בית הכנסת בשנית. "פעמיים נחרבה החורבה - פעם ראשונה בשנת 1720 ופעם שנייה בשנת 1948", אומר דניאל שוקרון, סמנכ"ל החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בירושלים. "כיום, החורבה היא התשובה לאחד ממפקדי הלגיון הערבי, עבדאללה טאל, שעמד על הריסות בית הכנסת שפוצצו חייליו ונשבע שהבניין לא יקום בשלישית, כדי ש'ליהודים לא תהיה סיבה לחזור לכאן'. זה הניצחון הגדול שלנו – יותר מ-200 המתפללים המגיעים בשבתות ובימי חג ועשרות מתפללים בימי חול. אפשר לומר שדי תוסס בחורבה", מסכם שוקרון ומחייך בגאווה.
בליל העשרה ביוני 1967, מיד עם תום מלחמת ששת הימים וימים ספורים לאחר כיבושה של העיר העתיקה על ידי כוחות צבא ההגנה לישראל, החלו לזרום ההצעות להקמה המחודשת של החורבה – כך מעידים אוצרי תערוכת "סטטוס קוו: מבנים של משא ומתן", המוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב לאמנות.
"מאז אותו קיץ ביקשה שורה ארוכה של אדריכלים ובעלי אינטרסים להטביע חותם באתר", הם מספרים. "ההצעות השונות לתכנון הרחבה הן בבחינת ניירות עמדה, המבטאים שני קונפליקטים שונים השזורים זה בזה - האחד נוגע לשיווי המשקל הרגיש בין יהדות וממלכתיות בחברה הישראלית המשתנה, והשני נוגע למאבקי ההגמוניה הדתית בין זרמי היהדות השונים, בישראל ובגולה".
לדברי האדריכל נחום מלצר, שמשרדו "נחום מלצר אדריכלים" הוזמן בשנת 2003 לעבודות שחזור החורבה, אל מול שחזור בית הכנסת עמדו שתי חלופות נוספות – שמירת השטח על הריסותיו כאתר זיכרון, או בניית בית כנסת חדיש. בין התוכניות המוצעות שעמדו על הפרק הייתה גם זו של לואיס קאהן - שגרפה שבחים, אך לא נבחרה בסופו של דבר.
מרוץ הארכיטקטים על הזכות לחדש את החורבה החל למעשה מיד בתום מלחמת ששת הימים – וקאהן, שעבד עם האדריכל רם כרמי, היה הראשון שהוזמן על ידי ראש העיר ירושלים דאז, טדי קולק. "קאהן סבר כי החורבה משיקה בחשיבותה לכותל המערבי, ולפיכך בחזונו הוא דאג לטפל בשני מוקדים אלה במהלך עירוני אחד. היחס המבני בין שני אלמנטים אלה נתמך על ידי הפרשי הגבהים בשטח, שכן בעוד שבסיס הכותל היה הנקודה הנמוכה ביותר בעיר העתיקה, החורבה היתמרה לגובה רב מעל כיפת הסלע וכנסיית הקבר הקדוש", מסבירים אוצרי מוזיאון תל אביב לאמנות, ומוסיפים כי "תוכניתו של קאהן לרובע היהודי התבססה על רעיון העלייה לרגל ונתיב הצליינים - שלאורכו התפרשו כמה בתי כנסת היסטוריים שנועדו לעבור שיקום ושחזור".
מה יכול היה להיות: הדמיה ממוחשבת של "החורבה" של לואיס קאהן
הצעתו של קאהן, שהיה כבר אדריכל מודרניסט בעל שם עולמי, הייתה גרנדיוזית וכללה מבנה מונומנטלי בן 16 קאפלות אבן המיתמרות לגובה של 24 מטר, שכל אחת מהן הכילה מניין מתפללים. במרכז - חלל רבוע גדול שבמרכזו אמורים היו להיבנות ארבעה מגדלים חלולים, שבעה מטרים גובהם ושבעה מטרים רוחבם, הנושאים על גבם ארבע פירמידות קטומות. חריץ קטן בינם לבין הקאפלות אמור היה לאפשר לאור להסתנן אל החלל המרשים וליצור אפקט פנומנלי. בסופו של דבר, תוכניתו של קאהן נדחתה לאחר שעוררה מהומה מקצועית גדולה בטענה שהיא "מגלומנית". המחלוקת בעניין קיימת עד היום.
"דומה שתוכניתו של קאהן ייצגה את תפיסת המקום כאתר קדוש, ללא כל התייחסות להיבטים הלאומיים שנוספו לו. אף על פי כן, משום שיעור קומתו של קאהן כאדריכל ברמה עולמית, היא זכתה לתמיכה רחבה גם מצד מי שביקשו להפוך את הכותל לסמלה של הלאומיות הישראלית", מסכמים האוצרים.
"התוכנית שלו לא עמדה לבחינה של ממש אל מול המציאות, ויכול מאוד להיות שהיא הייתה בעייתית הרבה מעבר למה שמשערים", טוען מלצר. "האם הצבתו של בניין המדבר בשפה אדריכלית חדשה לחלוטין ראויה למקום שבו עמד לפני כן בית הכנסת החורבה? האם לא נכון יותר, מבחינה אדריכלית, לשמור על השפה המקורית, האורגנית, של הרובע היהודי ושל העיר העתיקה?"
כיום, עשרות שנים אחרי, מדגיש מלצר כי "לואיס היה אדריכל מעולה - אבל במקרה הזה מוטב שהבניין לא נבנה, וטוב שהצעתו לא התקבלה. המבנה הגרנדיוזי היה יוצר בעיר העתיקה גוש מבני שמאוד לא משתלב עם רקמת העיר העתיקה".
אז מה, הוא לא הבין את הטעם הישראלי של אז, פחות פאר ויותר צניעות?
"כשבית הכנסת נחרב היו בידינו הרבה נתונים על צורתו, שהתבססו על מדידה עקבית של הבניין בשטח, שרידי הקירות שנותרו, צילומי חוץ ופנים וגם כמה עדויות בכתב ובעל פה. על סמך כל אלה יכולנו לשחזר במדויק את מבנה הקירות, ממדי הכיפה, הפתחים ואפילו לשחזר את הציורים שהיו תלויים בפנים. כך שהמשימה שלי הייתה לא לעצב ולבנות בניין, אלא לשחזר בניין קיים שהיה חלק מרקמת העיר העתיקה. בישראל של שנות ה-60 המודעות לערים היסטוריות לא הייתה כמו היום, ולכן גם הפרויקט הזה לא התקבל. מצד שני, כסטודנט בטכניון אני זוכר שראיתי את התוכנית של לואיס והוקסמתי. עם זאת, בדיעבד, לו היה בנוי כיום בלב הרובע היהודי מבנה שממדיו עצומים כפי שלואיס תכנן – אין ספק שהיינו מצטערים על זה".
"כשאני נכנסתי לתפקיד, כבר התקבלה ההחלטה לשחזר את בית הכנסת אחד לאחד, בדיוק כפי שהיה במאי 1948, רגע לפני שהירדנים פוצצו אותו", נזכר שוקרון. "אני מודע לוויכוחים שהיו אחרי המלחמה סביב ההצעה של קאהן. היו דעות לכאן ולכאן, ודנו רבות בשאלה מה עושים עם החורבה. המקום בכל זאת היה מותג, עם הילה של הגאון מווילנה - שחסידיו ניהלו מאבקי שליטה על החצר".
לדברי שוקרון, לקראת ההחלטה הסופית קולק, שהיה זה שפנה לקאהן, "התעייף והרים ידיים מהרבה פרויקטים שהיו קשורים לעיר העתיקה", הוא מסביר. "מבחינתו החזון לפתח את ירושלים הסתכם באזור המערבי, ואת זה הוא אכן עשה. אבל את היתר – העיר העתיקה וגם מזרח ירושלים – הוא הזניח. בשנת 2002 קבוצת אנשים זיהו את ההזדמנות הפוליטית כשאריאל שרון היה ראש ממשלה ונתן שרנסקי היה שר הבינוי והשיכון, והם העבירו החלטת ממשלה לשחזר את החורבה. הממשלה הקצתה תקציב של 24 מיליון שקל, כמחצית מכלל עלות הפרויקט, והחברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בירושלים לקחה על עצמה את התכנון ואת יתר המימון".
שוקרון מתגאה כמו אב בחיים השוקקים שבמקום – ולא ממהר להתחרט על מה שלא היה. "האם אכן מדינת ישראל פספסה את אחד הארכיטקטים הגדולים ביותר בעולם, שרצה לשפץ את החורבה? אני לא ממש יודע מה התשובה", הוא אומר. "העובדה היא שכיום כל מי שבא לחורבה, ורואה את המפעל המופלא הזה ואת השחזור, יוצא עם תחושה של התפעמות. הוויכוח לגבי קאהן מבחינתי היה אי אז בשנות ה-70. כיום את מי זה מעניין?".
מתוך הסרט התיעודי "My Architect" על לואיס קאהן
אבל לא כולם מסכימים עם הקביעות האלה. "מדינת ישראל פספסה מהבחינה שקאהן היה מהדמויות הגדולות ביותר בזירה הארכיטקטונית, בקנה מידה עולמי - וזה יכול היה להיות כבוד גדול עבורנו שבירושלים יהיה בית כנסת שתכנן לואיס קאהן", אומר פרופ' שלום צבר, חוקר אמנות ופולקלור יהודי באוניברסיטה העברית. "אבל כן, את זה יכול לומר בעיקר מי שאוהב אמנות מודרנית. מי שאוהב מסורת יעדיף 'להשיב עטרה ליושנה', כפי שעשו בסופו של דבר".
אפילו פרופ' דוד קאסוטו, ארכיטקט שהיה שותף לעריכת ספר על בית הכנסת החורבה ובעבר כיהן כסגן ראש העיר ירושלים, אומר בהחלטיות שמדובר בפספוס – גם אם בזמן אמת לא בהכרח חשב כך. "בצניעות אני אומר שגם אני טעיתי אז", הוא מודה, "לא הבנתי את המשמעות של הפרויקט של לואיס קאהן בירושלים. לא הבנתי את העוצמה. הוא חרג מאוד מהאזור, מהסביבה. הוא ראה בבית כנסת איזו מין תשובה לכנסיית הקבר ולכיפת הסלע. הוא לא התייחס לזה כאל החורבה, אלא כנקודת שיא לביטויו של הציבור היהודי. קאהן הבין את מה שאנחנו לא הבנו".
מתי הבנת?
"מהר מאוד נפל לי האסימון. זה היה כשהאדריכל הבריטי הידוע דניס לסדן הגיש את ההצעה שלו - אז הבנתי מה החמצנו. התוכנית שלו היתה בנאלית אל מול התוכנית המדהימה של קאהן. אין לי ספק שזו הייתה חריגה מתוך כל הקונטקסט, אבל כיום ברור לי שאנחנו טעינו והוא צדק. התוכנית הסופית שבוצעה על ידי מלצר הייתה שחזור טוטאלי של בית הכנסת הישן שנבנה על ידי הטורקים בשנות ה-60 של המאה ה-19, וזה דבר שאנחנו הארכיטקטים המודרנים לא בהכרח רואים בחיוב. מאותה הסיבה בדיוק סירבתי כשפנו אליי בהצעה לתכנן את בית הכנסת תפארת ישראל. האדריכלות המודרנית לא מקבלת את התפיסה שמשחזרים עיר או בית או מבנה שנהרס".
פרופ' קאסוטו היה שם, בדיונים שבמהלכם רבים ניסו למנוע את מימוש התוכנית של קאהן – והצטרף לקולות המתנגדים. "בדיעבד הייתי מצביע אחרת", הוא מכה על חטא. "נכחתי גם בדיונים שבהם נבחר האדריכל מלצר, וגם על התוכנית שלו הצבעתי נגד. הוא עשה עבודה מצוינת - אבל זה דבר שלא ייעשה בדורנו".
