חמש שנים אחרי צוק איתן, חמאס מפחד בעיקר ממרי אזרחי
ישראל סיימה את המבצע הצבאי עם יכולת הרתעה גבוהה כלפי חמאס בעזה, וברצועה יצאו עם ציפייה גדולה לשינוי משמעותי של המצב האזרחי. אך הכסף שהעבירה הקהילה הבינלאומית נגמר, התושבים מיואשים, והפחד הגדול של חמאס הוא כבר לא ישראל
גרף אחד פשוט יכול לספר הרבה מאוד על חמש השנים האחרונות ברצועת עזה, מתחילתו של מבצע צוק איתן ועד היום. בשנים הראשונות כמות הרקטות שנורתה לעבר ישראל הייתה נמוכה מאוד, אבל בשנתיים האחרונות המצב מחריף.
בשנת 2014, השנה שבה החל המבצע, נורו מרצועת עזה לישראל 4,225 רקטות ופצצות מרגמה. ב-2015 צנח המספר ל-27 רקטות ופצמ"רים בלבד, שנה אחר כך הוא עלה ל-46 ובשנת 2017 נורו לעבר ישראל 87 רקטות ופצמ"רים.
הקפיצה הדרמטית בירי מרצועת עזה הייתה בשנת 2018, אז שוגרו לעבר ישראל 1,378 רקטות שסימנו את סיומן של שלוש השנים השקטות אחרי "צוק איתן" ותחילת מערכת ההתשה – "צעדות השיבה ושבירת המצור" – שמלווה אותנו עד היום.
כמו מלחמת לבנון השנייה, גם מבצע צוק איתן הסתיים בתחושת חמיצות ציבורית על כך שהמערכה הארוכה לא השיגה הכרעה. ובדומה למלחמה ב-2006, גם כאן הושג שקט ארוך (באופן יחסי לגזרה הדרומית) שנמשך שלוש שנים וחצי.
ישראל סיימה את המבצע הצבאי עם יכולת הרתעה גבוהה כלפי חמאס
בעזה, ואילו ברצועה יצאו מהמבצע עם ציפייה גדולה לשינוי משמעותי של המצב האזרחי שם. בוועידה הבינלאומית שהתכנסה בקהיר לאחר המבצע הובטח לעזה סכום פנטסטי של 5.4 מיליארד דולר לשיקומה. בחלוף השנים הועברו בפועל קצת יותר מ-3.5 מיליארד. לא מושלם, אך בהחלט סכום מכובד שהאיץ מיזמים חשובים ברצועה. הראשונה לתרום, וכמובן שגם לשלם, הייתה באופן לא מפתיע קטאר.
אלא שבחלוף השנים, הכסף פחת וכיום הקהילה הבינלאומית כבר לא ששה לפתוח את הארנק. יש לה ולמזרח התיכון בעיות גדולות יותר כמו שיקום סוריה אחרי מלחמת האזרחים ובעיית הפליטים במדינות אירופה. עזה החלה אט אט להישכח.
ההצעה של חמאס לוויתור על השלטון ברצועה
שנתיים וחצי אחרי מבצע צוק איתן, חמאס בחר הנהגה חדשה לארגון, והשינויים היו משמעותיים. אחרי שנים שבהן מרכז הכובש של הארגון היה ב"חוץ" (סוריה ואחר כך קטאר), עידן חאלד משעל הסתיים ולראשות הארגון נבחר מנהיג מעזה - איסמאעיל הנייה.
להנהגת הרצועה התמנה מנהיג דומיננטי במיוחד, יחיא סינוואר, שדרגו מהשחרור בעסקת שליט לקצה הפירמידה הייתה מטאורית, ושהזרוע המדינית שלו התמלאה באנשים עם קשר הדוק במיוחד לזרוע הצבאית של הארגון.
כבר בתחילת הקדנציה שלו פתח סינוואר בשורה של מפגשים עם כל הגורמים והשכבות ברצועת עזה כדי לנסות להבין את מצוקותיהם, בעיותיהם ומאוויהם. אחת ההחלטות האסטרטגיות המשמעותיות ביותר שסינוואר הוביל היה לייצר פריצת דרך בסוגיית הפיוס הפנים-פלסטיני מול פתח.
סינוואר היה ראש החץ במאמצים הללו, תוך שהוא מוכן להציע לאבו מאזן ויתורים גדולים מצד חמאס, שכללו השבת עוגני שלטון מרכזיים ברצועת עזה לרשות הפלסטינית. למעשה, בחמאס היו מוכנים לוותר באופן חסר תקדים על השלטון, אבל לא על השליטה ברצועה – כלומר על המשך השליטה הביטחונית על הרצועה והפרדה מוחלטת בין הפיוס להמשך פעילותה של הזרוע הצבאית.
אבל אבו מאזן לא היה מוכן למצמץ בנושא הזה, ותמצת את זה בצורה הטובה ביותר כשאמר שהוא לא יסכים ל"לבנוניזציה" של רצועת עזה, שבה יש את השלטון המרכזי בביירות ויש את צבא חיזבאללה.
הרצון הטוב של חמאס נתקל בקיר של ברזל, והמסמר האחרון בארון הקבורה של הפיוס ננעץ בבוקר 13 במרץ 2018, עם ניסיון ההתנקשות הכושל בראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה ובראש המודיעין הכללי, מאג'ד פרג', בעת כניסתם לביקור בעזה. שבועיים אחר כך החלו צעדות השיבה, ועזה עברה לפאוזה אחרת.
חמאס הדביק את הפער - והג'יהאד הפך לשחקן משמעותי
שנות הריסון והשקט שחמאס כפה על שאר הארגונים בשלוש השנים שבין מבצע צוק איתן לתחילת צעדות השיבה, היו קשורות בעיקר ברצון של הארגון להאיץ את פרויקט שיקום הרצועה ולאפשר לזרוע הצבאית לבנות את כוחה מחדש.
ערב צוק איתן היו ברשות חמאס בין 13-10 אלף רקטות. כיום, לפי הערכות שונות, חמאס הצליח להדביק את הפער ומחזיק בארסנל רקטות גדול יותר, יחד עם אמצעים רבים נוספים כמו רחפנים שעתידים לשמש ביום פקודה לצרכים צבאיים, ומתן דגש על שיפור יכולות הקומנדו הימי של הארגון.
לא בכדי ישראל שבה בשנה שעברה לתקוף כמעט באופן סיסטמתי את בסיסי הכוח הימי של חמאס. ניתן להעריך שתקיפות אלו נועדו לפגוע ביכולות המתקדמות שהשיג הארגון בתחום. גורם נוסף שביצע קפיצת דרך משמעותית בחמש השנים האחרונות הוא הג'יהאד האיסלאמי. סביר שהתחושות בארגון עם סיומו של צוק איתן היו קשות, ובגדול ניכר שהג'יהאד האיסלאמי חסה בצילו של חמאס ולא היווה גורם משמעותי בלחימה.
עם תום המבצע, החל הג'יהאד האיסלאמי בתהליך של למידה מתמדת ושיפור בניין הכוח של הזרוע הצבאית שלו בתמיכה איראנית מובהקת. בחירתו של זיאד נחאלה כמנהיג החדש בארגון שינתה את הדוקטרינה שלו - והוא הפך לארגון דומיננטי יותר, שמנסה לקבוע את סדר היום ברצועה בין סבבי הלחימה ובתוכם.
בחמאס זיהו שהמהלך יכול לבוא על חשבונם, ולכן הכניסו את הג'יהאד האיסלאמי תחת מטריית החמ"ל המשותף ועירבו אותו בשיחות ההסדרה מול מצרים. הכל כדי שהג'יהאד האיסלאמי ירגיש שהוא בתוך המשחק, אך גם יהיה נשלט יותר. למרות זאת, הנוכחות שלהם והיכולות שלהם מייצרות אתגר משמעותי עבוד ישראל, כמו גם עבור חמאס.
פחות ישראל, יותר מרי אזרחי: הפחד של חמאס
חמש שנים לאחר סיום המבצע ברצועה, המצב האזרחי ברצועה לא השתנה ונותר בכי רע. אחוזי האבטלה חצו את רף ה-50%, ובקרב הצעירים השיעור עומד על לא פחות מ-70%. בתרגום לחיים האמיתיים, זה אומר שכמעט כל בוגר אוניברסיטה בעזה לא מצליח למצוא עבודה אפילו כשוטף כלים במסעדה. מצב החשמל עדיין לא טוב - והמשבר נותר בעינו כמו גם משבר המים.
השיחות עם תושבי הרצועה מסתיימות בתחושה דומה - האוכלוסייה פסימית, מיואשת ובעיקר סבורה שכל צעדי ההסדרה הם זמניים בלבד עד לסבב הלחימה הבא. באופן מפתיע, התחושות של הציבור בעזה דומות להפליא לתחושות של התושבים הישראלים מצדו השני של הגבול. גם הם לא מוכנים להמשיך ולסבול את מציאות הסבבים הקצרים.
השיח המרכזי שנשמע בקרב העזתים הוא בגדר "הכל או כלום". או מלחמה נוספת או שקט מוחלט. במקביל, ישנן תופעות מדאיגות אחרות, כמו הבריחה מהרצועה, עלייה בשיעורי ההתאבדויות והשימוש בסמים, עלייה בזנות ועלייה באחוז הגירושים.
במקביל לייאוש האזרחי, בהנהגת חמאס שוררת ההערכה כי היא תצליח להביא את ישראל להסכים לפתוח את רצועת עזה לעולם החיצון, אם באמצעות נמל ימי או לכל הפחות בפתיחת השערים לכניסה לעבודה לפועלים בשטח ישראל.
הרתעה או לא, הפחד הכי גדול של חמאס חמש שנים לאחר צוק איתן הוא לא ישראל. חמאס חושש ומוטרד יותר מכל מניסיון ציבורי-אזרחי להביא להפיכה שלטונית ברצועה. הדיכוי האלים והמהיר מאוד של מחאת יוקר המחייה בעזה לפני כמה חודשים הוכיח זאת. ובדיכוי שכזה כל האמצעים כשרים – גם הפניית האש לכיוון ישראל, ואפילו במחיר של מלחמה.
לפנייה לכתב/ת 
