הלכה לעולמה ניצולת השואה שסלחה למנגלה
אווה מוזס-קור שרדה עם אחותה התאומה את הניסויים המזוויעים של ד"ר יוזף מנגלה - ובחרה לסלוח. "הייתי ניגשת אליו ואומרת לו שלא הוא ולא אף אחד מהנאצים האחרים יכלו לי, והנה אני כאן, חיה, בגיל מבוגר, ושאני סולחת לו על הכול ושנרפאתי מכל הדברים הזוועתיים שעולל", הכריזה בעבר
אווה מוזס-קור, ניצולת השואה שיחד עם אחותה התאומה נפלה קורבן לניסייו המזוויעים של ד"ר יוזף מנגלה ובחרה לסלוח לנאצים, הלכה לעולמה בגיל 85.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
מוזס-קור נפטרה במהלך סיור חינוכי שערכה בקרקוב שבפולין. כך מסר היום (ה') המוזיאון ומרכז החינוך "CANDLES" שהקימה באינדיאנה, ארה"ב, שם התגוררה שנים רבות. מוזס-קור שימשה יו"ר ארגון הגג האמריקני של תאומי מנגלה וקראה לסליחה כדרך "לרפא את הנפש".
היא נולדה ברומניה, ונשלחה ב-1944 לאושוויץ. היא ניצלה רק בזכות היותה תאומה למרים. הן בודדו בסלקציה המפורסמת בכניסה למחנה כשמנגלה, "ד"ר מוות", שהיה בעל אובססיה קשה לחקר תאומים, ראה את השתיים - והורה לשלוף אותן מהתור לתאי הגזים.
ביחד, הן עברו את הניסויים הזוועתיים שערך, שכללו החדרה של וירוסים לגופן, הזרקה של צבעים לעיניים וחיים בתנאים בלתי-אנושיים. יחד הצליחו, עם עוד קבוצה מצומצמת של שפני ניסיון, לשרוד את הגיהינום. אחרי המלחמה עלתה לארץ, שירתה שבע שנים בחיל ההנדסה ואז פגשה אמריקני וירדה לארצות הברית. במשך שנים התגוררה באינדיאנה, וב-1985 ייסדה את הארגון האמריקני של תאומי מנגלה.
בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2005 היא הצהירה כי "אני סולחת למנגלה ולכל שאר הרופאים שביצעו בי ובאחותי התאומה מרים ניסויים מזעזעים. אני סולחת להם על שהרגו את ההורים שלי, שגזלו ממני את שאר משפחתי, שלקחו ממני את הילדות, שהפכו את חיי לגיהינום, שיצרו עבורי סיוטים שליוו אותי לילה לילה ב-60 השנים האחרונות. בשמי - ורק בשמי - אני מוחלת להם על כל המעשים הנוראיים הללו".
ב-1993 יזמה מוזס-קור פגישה, שתועדה על-ידי הטלוויזיה הגרמנית, עם רופא נאצי לשעבר בשם ד"ר מונש. הוא הסכים לקבל אותה בביתו: "הייתי עצבנית נורא, ושאלתי את עצמי איך אוכל להתמודד עם זה, ומה אם הוא יתנהג אליי כאילו אני אפס, כמו שהתנהגו אליי באושוויץ. אבל הייתי חייבת לפגוש אותו. ד"ר מונש התייחס אליי בכבוד רב. כשהתיישבנו, אמרתי לו: הנה אתה, רופא נאצי מאושוויץ, ואני, ניצולת אושוויץ, וזה נשמע לי מאוד מוזר".
בראיון קראה גם לסליחה בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "גם בהקשר של השואה וגם בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני אני כל פעם שומעת את המשפט 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. מבחינתי, זה משפט מטופש. מה? מישהו אי פעם שכח את העמלק? To forgive does not mean to forget (סליחה אין משמעותה שיכחה). אני רואה עולם שבו המנהיגים יפעלו למען חקיקה של חוק לסליחה, חנינה והשלמה, ויתמכו בו, במקום בצדק ונקמה. ראינו בבוסניה, בקוסובו וברואנדה איך הקורבנות עצמם מתעללים באחרים והופכים אותם לקורבנות. אנחנו צריכים לנסות משהו חדש כדי לשים קץ למעגל הקסמים הזה".
היא סיפרה גם מה הייתה אומרת לו הייתה פוגשת שוב את מנגלה. "אני זוכרת היטב את דמותו, את החיוך השטני, את החלוק הלבן, את המגפיים המבהיקות. הייתי מספרת לכל העולם את כל הדברים הנוראיים שהוא עשה לי ולאחותי ולכל שאר התאומים, כדי שיזכרו. ואז הייתי ניגשת אליו ומיישירה אליו מבט ואומרת לו שלא הוא ולא אף אחד מהנאצים האחרים יכלו לי, והנה אני כאן, חיה, בגיל מבוגר, ושאני סולחת לו על הכול ושנרפאתי מכל הדברים הזוועתיים שהוא עולל".
לפנייה לכתב/ת 
