חוקרים חושפים: "כך לוקחים עדות מילדים שחוו פגיעה קשה"
הם אלו שיושבים מול הפנים התמימות של ילדים אשר חוו את הנורא מכל, ושומעים סיפורים מסמרי שיער. חוקרי הילדים של משרד הרווחה, אלו שגובים עדויות מילדים שחוו פגיעה קשה, מספרים איך יודעים שילד מספר את האמת, וכיצד מסייעים לו להפליל את המבוגר שפגע בו
בעקבות פרשיות ההתעללות בקטינים שעלו לאחרונה לכותרות, חוקרי הילדים במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים פותחים בפנינו צוהר נדיר לעבודתם. הם אלה שגובים עדויות מילדים עד גיל 14 במקרים שעברו פגיעה, היו עדים לפשע או במקרים שהם עצמם חשודים.
"בשלב ההיכרות אנחנו מבססים את הקשר ואת האמון עם הילד. אנחנו שואלים אותו על דברים שלא קשורים לפגיעה", מספרת מ', חוקרת ילדים מזה 11 שנה. "אנחנו לא מכניסים מידע ומלל לפיו, לעולם לא נאמר את שם החשוד. התפיסה שהיא שאם הילד בשל לספר ולחשוף, הוא יספר לנו. אבל הרבה פעמים קורה שהילדים לא רוצים לספר. זה האתגר שלנו", היא אומרת.
מה עונים לדבר כזה?
"אמרתי לו שאני לא בטוחה שאפשר למחוק את מה שקרה מהזיכרון. שיבחתי אותו, על האומץ שהיה לו לשתף".
כשהפגיעה מתרחשת בתוך הבית, על ידי בני המשפחה, האתגר שעומד בפני החוקרים גדול עוד יותר. "כשיש חשד שהילד נפגע על ידי בן משפחה החקירה תתבצע במסגרת הלימודית של הילד", מסבירה מ'. "ילדים שנפגעים בבית נמצאים בקונפליקט נאמנויות. מצד אחד הם לא רוצים להפליל את הפוגע, מצד שני הם רוצים להפסיק את הפגיעה.
"לפעמים הילד יוצא מהחקירה אחרי שסיפר על אלימות קשה בבית וחוזר לכיתה. חושש מפני מה שיקרה כשישוב הביתה. הרבה פעמים מדובר בהורים מיטיבים שמרביצים לילדים, והילדים אוהבים את ההורים שלהם ורוצים לחזור הביתה - רק שהאלימות תיפסק. בחלק מהמקרים ההורים מופנים לטיפול בקהילה ולהדרכת הורים, ולומדים כיצד להתמודד ללא אלימות".
הורים מפגינים מחוץ לכלא שבו עצורה הגננת מראש העין :
מישהו לסמוך עליו
ס', חוקר ילדים מזה 18 שנה, חקר עד היום מעל ל-5,000 ילדים. "הייתה ילדה שבפגישה לא שיתפה אותי בדבר", הוא מספר. "יצאתי בהרגשה שוואלה, אין ספק שהילדה חוותה משהו, אבל היא לא מוכנה לספר. בסוף הפגישה, כמו לכל ילד, אמרתי שאני משאיר את מספר הטלפון שלי ליועצת בית הספר ושאם היא תרצה לדבר, היא תמיד מוזמנת.
"יום אחד אני מקבל טלפון מהיועצת, שמספרת שהילדה מוכנה לדבר. הגעתי מיד לבית הספר. היא חשפה פגיעה מינית קשה שעברה מצד אבא שלה. היא סיפרה כיצד האב מייחד אותה מכל האחיות, נותן לה מתנות עד שבשלב מסוים הוא הפסיק.
"בסוף החקירה, כמקובל, שאלתי למה היא משתפת אותי עכשיו. היא אמרה לי: 'יכולתי לסבול את הפגיעה שלו עוד שנה עד שהוא יפסיק, אבל ראיתי שהוא מתחיל להיכנס לחדר של אחותי הקטנה ופחדתי שמה שהוא עשה לי הוא יעשה גם לה. לא רציתי שאחותי בת העשר תחווה את מה שאני חוויתי'".
קראו עוד:
כשהילד לא רוצה לישון מחוץ לבית
12 נורות אזהרה להתעללות בילדים
"כל עבריין מורשע יכול לפתוח גן ילדים"
את המקרה הזה, כמו מקרים רבים אחרים, ס' לא יכול לשכוח. "החמאתי לה על שחשפה את הפגיעה. היא הצליחה להפסיק את הפגיעה בעצמה ולהציל את אחותה. שאלתי אותה איך הצליחה לשתף אותי, הרי אני גבר, והיא אמרה לי 'אתה הגבר היחיד שלא הרביץ לי ולא אנס אותי".
אותה ילדה העידה בבית המשפט ועמדה בגבורה בחקירה הנגדית. במקרה אחר, חקר ס' שתי אחיות שהובהלו לבית החולים במצב קשה לאחר שהוכו קשות על ידי האב. "הילדות עברו מסכת התעללות מזעזעת. בתחילה הן סירבו לדבר אבל לאחר שנוצר אמון, היו מתקשרים אליי מבית החולים שאדבר איתן ואשכנע אותן לקחת את התרופות. אנחנו אנשי המקצוע הראשונים שמגיעים לדבר עם הילדים האלה על המצוקות ועל החוויות הקשות. זה משהו שהרבה פעמים יכול לייצר קשר חזק, במיוחד כשאנחנו מלווים אותם לאחר מכן גם בהליך המשפטי".
איך חוקר ילדים יכול לשכנע את בית המשפט שהסיפור של הילד אכן קרה כפי שהוא מספר?
"יש קריטריונים מסוימים שיש להם תוקף אמפירי ומחקרי שמאפשר לנו להסביר לשופט איך הגענו למסקנה שלהערכתנו הילד מהימן. עדיין מדובר בהערכה בלבד, לא היינו עם הילד באירוע ולא חווינו יחד איתו את מה שקרה, הילד מספר את החוויה האישית שלו. אבל אם התוכן הגיוני ומתקבל על הדעת, הילד מספר באופן ספונטני ולא מובנה, כשהוא מתאר פרטים ייחודיים של הפגיעה, כשהוא מתאר את הדינמיקה של הפגיעה המינית, את התחמון, את ההסלמה של העבירות.
"הרי לפגיעה מינית יש אופי מסוים ויש התנהלות מסוימת של הפוגעים, כשהילד מתאר פרטים מבלי להבין את המשמעות שלהם, בצורה אותנטית שילד שלא חווה את הפגיעה לא יכול לדעת שכך זה מרגיש - זה מצביע על חוויה אישית. כשרואים שהוא לא רוצה להפליל את הפוגע, כשהוא מאשים את עצמו במקום את אבא שלו 'תשמע, הייתי ילד לא טוב ולכן הגיע לי לקבל מכות', 'הוא בסך הכל נתן לי סטירה קטנה', כל אלה נותנים אינדיקציה שהילד מתאר חוויה שהוא חווה".
"יש עלייה בהיקף הפגיעות"
תמלול מתוך חקירתה של ילדה קטנה שעברה התעללות, מאפשר להבין לעומק, את המורכבות של החקירה. "ספרי לי על משהו שקרה לך בבית הספר ועשה לך עצוב", שואלת החוקרת. "שצועקים עליי כל הזמן", משיבה הילדה הנחקרת בקול רועד. הן יושבות זו מול זו. המצלמה מתעדת והחוקרת רושמת כל מילה. "אני שומעת את מה שאת מספרת לי, יעל (שם בדוי). תספרי לי עוד על מה שעשה לך עצוב כשצועקים עלייך".
ילדה נחקרת: "זה כואב לי, כי אני בוכה".
חוקרת: "אני מבינה. תודה ששיתפת אותי במשהו שהעציב אותך, שצעקו עלייך בבית הספר, ושיתפת אותי גם שזה שימח אותך שהיה לך את יום ההולדת ורקדת ואכלת והיה כיף, הביאו לך מתנות. וחשוב לי בשיחה שלנו שתשתפי אותי ברגשות שלך ובמחשבות שלך, כמו שעשית עכשיו. את יכולה לספר לי גם על דברים טובים שקרו לך וגם על דברים לא טובים שקרו לך. כל מה שאת בוחרת לספר".
ילדה נחקרת: "אבל זה לא עובר לאף אחד, נכון? זה מפחיד אותי. כי אף אחד לא יודע".
חוקרת: "יודע מה?"
ילדה נחקרת: "מה ש... אולי הם יידעו מה שאנחנו מדברות וזה לא נעים".
בשירות לחקירות ילדים פועלים כ־100 חוקרים ברחבי הארץ. הם פועלים מתוקף חוק הגנת הילדים שחוקק עוד בשנת 1955, על פי פרוטוקול נוקשה על מנת שעדותם תוכל להיות קבילה בבית המשפט. החוקרים הם עובדים סוציאליים שקיבלו הכשרה מתאימה לתפקידם. "הם מתמחים בגביית עדויות מילדים ומאנשים עם מגבלה שכלית בעזרת שימוש בכלים המותאמים לצורכיהם הרגשיים, הנפשיים והקוגניטיביים", מסבירה אלול. "החקירה נעשית באווירה תומכת, שמאפשרת לנחקר למסור את המידע המדויק, העשיר והמפורט ביותר".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
בשנת 2017 נפתחו 2,604 תיקים פליליים בחשד לביצוע עבירות מין כלפי קטינים, מתוכם הוגשו 503 כתבי אישום, כך עולה מהשנתון האחרון של המועצה לשלום הילד. "בנתונים אנחנו רואים עלייה חדה במספר התיקים שנפתחו בגין עבירות מין בעשור האחרון", אומרת עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד.
"אני חושבת שמצד אחד יש עלייה במודעות ובדיווחים, ובמקביל אני חושבת שיש באמת עלייה בהיקף הפגיעות. מה שעוד ניתן לראות, הוא את היחס בין מספר כתבי האישום לבין התיקים שנפתחים, שמלמד על שיעור גדול של תיקים שנסגרים. בנתונים ניתן גם לראות שככל שהילד צעיר יותר, כך יורדים אחוזי החשיפה של המקרה. יש שינוי לאורך השנים בשיעור הילדים שמתירים את עדותם בבית המשפט".
למה בעצם לילדים קשה כל כך לחשוף פגיעות פיזיות ומיניות?
"הרבה פעמים הם לא מבינים ולא יודעים לזהות שמה שאירע להם הוא פגיעה או משהו אסור. הם מפחדים בגלל איומים קונקרטיים, או חוששים שיכעסו עליהם ויאשימו אותם. לפעמים בגלל גילם הצעיר אין להם את המילים לתאר את מה שקרה להם".
זה מאוד מפחיד, מה ההורים יכולים לעשות?
"חשוב להקפיד לדבר עם ילדים באופן מותאם לגילם ולאופי הילד, ללמד אותם מה מותר ומה אסור, מפני מה עליהם להיזהר והכי חשוב, לתת להם הרגשה שיש מבוגר משמעותי בסביבה שבפניו הם יכולים לחשוף פגיעה. חשוב לאתר ולזהות ילדים בסיכון, לשים לב לסימנים, במיוחד הורים, רופאים, מדריכי נוער, מורות וגננות. חשוב לזכור את חובת הדיווח, זה חוק שעשה שינוי דרמטי בחיי ילדים נפגעי עבירה שחל על כל אזרח".
"לעשות צדק לילד"
ש' חוקר ילדים כבר עשר שנים. "כל ילד הוא עולם ומלואו", הוא מעיד. "החקירות הטובות הן אלה בהן יש מינימום התערבות שלי והילד מספר בצורה אותנטית וחופשית, והתפקיד שלי הוא להיות סדרן תנועה. להוביל את הילד להעביר אליי את המידע שקיים אצלו כדי שאוכל להתרשם מהתמונה המלאה ואוכל להעביר את המידע למשטרה. כל תיק הוא מכלול שלם של ראיות, של עדים ופרטי המקרה. התיק לא תלוי רק בעדות של הילד או הילדה אלא בראיות מסייעות נוספות, אבל אין ספק שהילד הוא נדבך מרכזי".
מה הקושי כשאתה יושב מול ילד שנפגע?
"הרבה פעמים הקושי הגדול הוא לשמוע פרטים מילד שלא מבין את הסיטואציה. הוא יכול לתאר פגיעה מינית מתמשכת, פגיעה באמון ובסופו של דבר הוא אומר לי 'אני לא מבין למה הוא רצה שאעשה את זה'. אני אומר לעצמי, יבוא יום שהילד יתבגר ואז ייפול לו האסימון, אולי אז הוא יהיה שם לבד עם עצמו ולא עטוף כמו עכשיו, והרגע הזה של ההבנה הוא רגע קשה ומורכב".
החשיפה לתכנים הקשים משפיעה על החוקרים גם כשהם בבית הפרטי עם הילדים שלהם. "כל חוקר לוקח את זה למקום האישי שלו", אומר ש'. "לפעמים זה דווקא עוזר לי להגיע הביתה ולהתחיל משמרת ב'. אני מתנתק לחלוטין מהעבודה ושם אותה בצד. אבל אני כן מודע יותר לסיטואציות שהורים אחרים פחות רגישים אליהן.
"קשה לי יותר לשחרר את הילדים, לאפשר להם לעלות לבד בחדר מדרגות של הבניין הסמוך כשלפני יומיים קראתי על פגיעה בחדר מדרגות, זה קשה. אני מזכיר לעצמי שגם אני כילד עליתי עשרות פעמים בחדר מדרגות ומזכיר לעצמי שרוב העולם הוא טוב.
"הרבה אנשים בטוחים היום למשל שגן המשחקים הוא המקום הכי לא בטוח לילדים, ואני אומר להם שהיום, הרבה פעמים דווקא הבית שלנו יכול להיות המקום הכי פחות בטוח לילד. אמנם יש סורגים ומנעול רב־בריח, אבל הילד יכול לשבת בחדר הסמוך מול המחשב ולהיפגע בזמן שאנחנו בסלון ולא יודעים דבר.
"אנחנו באמת רואים עלייה דרמטית בפגיעות קשות בילדים דרך המחשב שיש לכל ילד בכף היד - דרך האינסטגרם, הווטסאפ והפורטנייט שהפך לפלטפורמה מאוד נרחבת לפוגעים שלא צריכים יותר לצאת מהבית כדי לפגוע. הם מגיעים לעבירות קשות של חשיפה של עצמם".
גם ס' מרגיש את השפעת המקצוע על הבית הפרטי שלו. "את מסגלת דפוסי התנהגות שנובעים מהתוכן שאת מתעסקת איתו יום־יום", הוא מודה. "לא אתן למישהו אחר להסיע את הילדים לחוגים לדוגמה. כמה שאנחנו מנסים להתנתק ולחזור לנורמליות, זו עבודה שנשארת איתך".
"מה שמניע אותי זו תחושת עשיית הצדק לילד", אומר ס'. "עבור הילדים זו גם חוויה מעצימה ובונת אמון. התפקיד שלנו הוא לעזור לילד להביע את עצמו". אבל לא כל הילדים רוצים או יכולים להביע את עצמם. 40־50 אחוזים מהנחקרים לא חושפים את פרטי המקרים בפני חוקר הילדים. "כמובן שזה מתסכל", אומר ס'. "אתה רוצה לעזור לו אבל הילד לא משתף פעולה. צריך לזכור שחקירת הילד היא כלי אחד ממכלול הכלים שעומדים לרשות המשטרה. גם אם הילד לא נותן פרטים - יש למשטרה כלים נוספים ועדויות נוספות".
מ': "כל אחד מאיתנו בחר את העבודה הזאת כדי להגן על הילדים, להיות חלק מהעולם שמגן עליהם. אין ספק שזה קשה, זה הולך אחרינו הביתה, זה מופיע בחלומות. ועם זאת, עצם הסיפוק הוא בכך שבמקרים רבים, כשילד מספר לך את מה שאירע לו, זו הנקודה שבה ניתן להפסיק את הפגיעה. לא תמיד ההליך המשפטי מסתדר, אבל הפגיעה עצמה נפסקת וזו תחושת הקלה אדירה".
לפנייה לכתב/ת 
