"היום הגזענות כלפי, מחר היא תהיה כלפיך"

שמי אילנה לג'לם ואני בת 19. ישראלית יוצאת אתיופיה. כילדה קטנה לא הרגשתי שונה. את הפעם הראשונה חוויתי בכיתה ב', הייתי אתיופית יחידה בכיתה, המורה חילקה אותנו לזוגות וביקשה שכל זוג יחזיק ידיים. אני זוכרת שבת הזוג שלי לא רצתה להחזיק לי את היד והתחילה לבכות ממש.

לא ראיתי עוד ילדות אחרות בוכות ואז הבנתי שהבעיה היא ספציפית איתי. ממש נפגעתי ולא הבנתי למה, למה אני שונה מאחרות? שנתיים אחרי הבנתי למה, הבנתי שהצבע כן משחק תפקיד. היום אני מבינה מאיפה זה מגיע, אבל זה עדיין מכעיס ומעליב כשאת נתקלת בסיטואציות כאלה.

אני לא כועסת על אותה ילדה, שזו הפעם הראשונה שהיא נתקלה במישהי אתיופית. היא גדלה במציאות מאוד שונה משלי ולא ידעה משהו אחר. המפגש הפתאומי הזה, לגעת במשהו שרחוק ממנה ולא מוכר, ההכרח לייצר אינטראקציה עם האחר, דבר שאיש מעולם לא הכין אותה אליו - גרם לה להירתע.

"כולנו מפחדים מהלא מוכר". יוצאי אתיופיה בהפגנה באיילון(צילום: מיירן גרוסי)

כולנו מפחדים מהלא מוכר. ילדה שלמדה בגן שאין בו את ה"אחר", שהמשיכה לבי"ס בו ישנם שניים או שלושה בלבד השונים ממנה, שלא לימדו אותה בבית שיש אנשים בצבע שונה, עם קשיים אחרים ומציאות אחרת – אין זה מפתיע שבנקודת המפגש הראשונה עם ה"אחר", היא תפחד, תירתע ותבחר להתרחק. עם יד על הלב, גם אני הייתי מגיבה ככה.

כבת להורים יוצאי אתיופיה אני יכולה להעיד שהקהילה האתיופית היא מופנמת ומרצה. מי שטרח, שאל וחקר - גילה שאין בשפה האמהרית את המילה "לא". אם מישהו מבקש - אתה קם ועושה, ה"כאב שלו הוא הכאב שלי והשמחה שלו היא השמחה שלי".  ככה גדלנו וככה חונכנו. אלו הערכים האמיתיים של הקהילה האתיופית ולא מה שהתקשורת בוחרת להציג.

"כל שנותר לנו הוא לוותר ולהרים ידיים"

המנטליות של התרבות האתיופית היא שונה לחלוטין מזו הישראלית ואולי אפילו מנוגדת. אנו הדור הצעיר מתהלכים בין שני עולמות, האחד הוא מה שגדלנו עליו בבית – מופנמות וריצוי, השני הוא התרבות שהושרשה מהסביבה – לדרוש את שמגיע לנו, שווים בין שווים.

בנקודת מפגש זו של גישור בין שני העולמות, בין הבית לסביבה, כשלה מדינת ישראל. אני פונה למערכות החינוך, הרווחה והקליטה: כאזרחית המדינה, אני מצפה מהגופים הממשלתיים שאמונים לשרת את הציבור, ליצור את האינטראקציה הזו בין כלל האוכלוסיות בחברה הישראלית, ממקום מקבל ולא ממקום הודף.

"המחאה הנוכחית היא ביטוי לרגשות זעם, תסכול, ייאוש, אפליה וחוסר אמון בחברה הישראלית"(צילום: עדי שעיה)

ההתעלמות מהפערים והשוני הגדול הובילו לגזענות אותה אנו חווים 30 שנה. שנים ישבנו על הגדר, מקבלים ומכילים, מצפים לשילוב אמיתי בחברה הישראלית אך לאט לאט נדחקים לשולי אותה חברה. כעת - לא עוד.

הגענו לנקודת קיצון, המכריעה בין חיים למוות. המחאה הנוכחית היא ביטוי לרגשות זעם, תסכול, ייאוש, אפליה וחוסר אמון בחברה הישראלית. כל שנותר לנו הוא לוותר ולהרים ידיים או להשתמש באמצעים שאנו לא דוגלים בהם, ואז כל האמצעים כשרים.

איפה הדאגה?

מאוד קל להעביר ביקורת על מישהו כשהוא נמצא בנקודת קיצון ומרגיש שאין לו מה להפסיד. ואני שואלת איפה היו כל אותן עיניים ביקורתיות נוכח מותם של אלי סבהט, יוסף סלמסה ויהודה ביאדגה שנרצח רק לפני חצי שנה?

איפה המקום של משרדי הממשלה לדאוג לרווחתם של הנוער עוד לפני שמתרחש אירוע חריג? איפה הדאגה שיקבלו חינוך טוב וראוי? שילד לא יצטרך לגדול כהורה לאחיו הקטנים כי הוריו עסוקים בפרנסת הבית? איפה הדאגה לחינוך הבלתי פורמלי? איפה הדאגה?

"איפה המקום של משרדי הממשלה לדאוג לרווחתם של הנוער עוד לפני שמתרחש אירוע חריג?"(צילום: עדי שעיה)

החברה הישראלית ניזונה מהמציאות והסטיגמה שנבנתה במשך השנים. אני מצפה ששוטר שמייצג גוף ממשלתי שאמור לשמור על חברה מתוקנת, יבין איך אותו ילד התגלגל לסיטואציה הזו ויפעל מתוך הבנה - ולא מתוך דעות קדומות ופחד מ"האחר".

אני מבינה את הלך הרוחות בחברה המשוסעת שלנו. פגשתי לא מעט אנשים שמסרבים להכיר בגזענות כי "עד שזה לא מגיע אליי לא אכפת לי". אני מאמינה שאין אחד במדינה שלא חווה גזענות, החל מקום המדינה עם ניצולי השואה ועד ליהודי צפון אפריקה שחוו גם הם בעבר אלימות משטרתית. גם אותם ניסו להשאיר בגטאות המכונים "עיירות פיתוח", בלי שוויון הזדמנויות להתקדם בחיים.

הרבה עוולות עברו על המדינה שלנו, הגזענות לא התחילה בנו, היא היתה קיימת מאז ומעולם. הגענו למצב הזה לא סתם, יש משהו שהוביל אותנו לזה, לקחו מאיתנו את כל הכלים והשאירו אותנו להסתדר עם מה שיש - עם הידיים.

איך אפשר להגיד עלינו שאנחנו ברברים ואלימים? אין לנו הון חברתי, לא תמיכה ציבורית, ולא משאבים להגן על חיינו. אז איך אפשר להיות מופתעים כשהמחאה עברה להיות בידיים?

בואו, תהיו חלק

ושלא תטעו. אני לא תומכת באלימות בשום צורה ואופן. מחאות אלימות הן לא מוצדקות, לא משנה על מה מוחים. כל שאני מבקשת הוא שתבינו את השתלשלות האירועים, איך הגענו למצב הזה. אם אתם חושבים שהמחאה צריכה להתנהל בצורה אחרת, אני קוראת לכם להפגין סולידריות - בואו הצטרפו למאבק נגד גזענות, בואו תהיו חלק.

"האתיופית אין בלעדיות על הגזענות, הגזענות לא פוסחת על אף אחד"(צילום: עדי שעיה)

צאו יחד איתנו לכבישים, לרחובות, לבתים של מקבלי ההחלטות, תסבירו לנו המוחים פנים מול פנים איך לנהל את המחאה הזו. אל תהיו חכמים גדולים שמשקיפים מהמרפסת כי האדישות היא גרועה מכל.

אנו יכולים לשנות את המציאות, זה לא משהו לא בר-השגה. זה תלוי רק בנו. בואו נשנה אותה אנחנו, נירתם אחד בשביל השני, נהיה יותר אמפתיים, סבלניים וסובלניים כלפי האחר, כי האחר הוא אני. לקהילה האתיופית אין בלעדיות על הגזענות, הגזענות לא פוסחת על אף אחד, היום זאת אני ומחר זו את ואתה. קומו ותשפיעו לא בשביל "העדה", אלא בשביל המחר, כי נרצה או לא נרצה המחר הוא של כולנו. יחד.

• הכותבת היא אילנה לג'לם, בוגרת מכינה קדם צבאית "גל" בעכו ועמותת "החצר הנשית", המלווה צעירות ונערות שחוות הדרה, ושרבות מבנות הקהילה האתיופית מגיעות לסניפיה.
  

• אברה מנגיסטו שבוי בידי חמאס כבר 5 שנים. לתרומות לסיוע  במאבק להחזרתו לשיח המדיני - והביתה למשפחתו, לחצו כאן .