נהג יקר, זו הסיבה שחסמתי לך את הכביש
בצדק זעמו הנהגים במחאת יוצאי אתיופיה, כי הם לא קשורים למדיניות המחפירה של המשטרה. אבל מהפכות מתחוללות ברעש ולרוב יש להן מחיר
שבוע חלף מאז התפרצות המחאה בעקבות הירי בסולומון טקה בקריית חיים ועדיין פקקי התנועה הם הנושא המרכזי על סדר היום ברוב כלי התקשורת, שבכך מכתיבים לציבור מה חשוב ומה לא. לא בפעם הראשונה, התקשורת פספסה את העיקר, למעט כמה צדיקים בסדום שאמרו את מה שכולם היו צריכים להגיד: יש פה סיפור גדול יותר מהכבישים.
לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
קהילה שלמה מתפספסת ומשום מה, הפקקים הם האישיו. דעת הקהל הוסתה לכיוון חוסר הלגיטימיות של המחאה, אף שהיא לא הייתה שונה באופן משמעותי ממחאת הנכים של השנים הקודמות או ממחאת האפודים הצהובים בצרפת, שקיבלה סיקור אוהד מסביב לעולם.
הנהגים שזעמו במהלך השבוע שעבר זעמו בצדק. באמת אין להם שום חלק במדיניות המחפירה של המשטרה כלפי בני העדה האתיופית. אבל מהפכות מתחוללות ברעש גדול ולרוב יש להן מחיר. הפעם מי ששילם את המחיר היו הנהגים בכבישים. המחאה ניצתה מהבטן ולא הייתה מאחוריה חשיבה אסטרטגית. אליה היו רק הודעות גיוס שהועברו מאחד לשני וביקשו להגיע לצמתים.
אין צורך שאנשים שלא חשופים בכלל לתופעת שיטור היתר ייתנו לנו לגיטימיות למחאה. אנחנו גם לא צריכים לשמוע מעיתונאים שלסלומון טקה היו תיקים במשטרה ממילא, ושבמילים אחרות - הוא לא אבדה גדולה. אלא אם כן כל מי שיש לו תיקים במשטרה דינו מוות. ה"הם לא נחמדים" של אז התחלף ב"איבדתם אותנו" של היום. אותה גזענות בשינוי אדרת.
נכון, המדינה הייתה פקוקה בשבוע שעבר וזה לכאורה לא סייע לקידום המטרה, אבל המחאה הגיעה למקום שממנו אי אפשר להתעלם מאיתנו יותר. הזעם הוא כלפי המשטרה והממשלה אבל אין לנו גישה אליהן. אנחנו לא מיוצגים מספיק בפוליטיקה, ובמשטרה אמנם ישנם רבים בני העדה האתיופית, אבל לא בתפקידים בכירים.
התחושה ברשתות החברתיות סביב מקרה הירי הייתה "בואו נכה במדינה איפה שהכי יכאב לה: בכבישים. ככה ייראו אותנו אחת ולתמיד". הפעולה זו נעשתה לא מתוך רוע או רצון עז להזיק לציבור הנהגים, אלא רק מתוך רצון להביע את מה שכואב.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
