"פעם BDSM היה סוד. היום זה כבר מיינסטרים"
כשבכל שבוע יש לפחות מסיבת פטיש אחת בתל אביב, אפשר בהחלט להכריז שסצנת הקשירות, משמעת, סדיזם ומזוכיזם היא כבר לא סוד כמוס של מיעוט קינקי חבוי, אלא תופעה של ממש. אנג'ל אוגוסטה, מפיקת מסיבות ואושיה ותיקה בסצנה, משתפת במהפך שעברה הקהילה ממפגשים סודיים בתיאום של חודשים מראש, ועד להשתלטות המאסיבית על חיי הלילה של העיר שלא נחה לעולם
שלוש נשים צעירות עומדות עם הפנים אל הקיר. הן לבושות בביגוד מינימלי והישבנים שלהן חשופים ואדמדמים. גבר גבוה ורזה, לבוש בשחורים, אוחז בשוט עור ומצליף בהן שוב ושוב ושוב. הן נראות די אדישות למכות, מכוונות את הישבן בין הצלפה להצלפה, מעודדות את האדון הרזה להמשיך. בפנים המועדון מתנגן לו טכנו אפל ורפטטיבי שמכניס מיד לאווירה. החלל המרכזי חשוך, כשתאורה אקסטטית מאירה מדי פעם את הנוכחים, חלקם רוקדים ואחרים משתעשעים במשחקי תפקידים. אני זזה מעט הצידה וקולטת אישה בבגדי עור צמודים זוחלת על ריצפת המועדון, בזמן שהאדון שלה גורר אותה ברצועה התלויה מצווארה.
חשפניות יוצאות מהארון: די לסטיגמה
סוד שהוא רק שלנו: ביקור על סט צילומי עירום זוגיים
אני ילד טוב, רק קצת סוטה: קהילת ה-BDSM יוצאת מהארון
לקוראים המזועזעים אבהיר מראש שאיש מהנוכחים והנוכחות במקום לא סבל (אלא אם הוא רצה בכך). ולמרות התיאורים האפלים, הבליינים במסיבה הזאת דווקא היו חייכניים ולא לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות. הם הגיעו כי הם מזדהים עם האווירה והווייב של המסיבות האלה, שמאפשרות להם את החופש והחירות להגשים את הפנטזיות הכי ארוטיות וקינקיות שעולות להם על הדעת, ובאווירה בטוחה ומאפשרת.
"אנחנו נותנים בית לכל המגדרים ולכל סוגי המיניות האלטרנטיבית, אם זה סווינגרים, פטיש או BDSM", אומרת אנג'ל אוגוסטה (32), שמנהלת יחד עם מיכאל קורדובה ואנה וולצ'וק את 'סין אטיקס', ליין מסיבות פטיש אלטרנטיבי ודו-שבועי, שפועל בתל אביב מזה שנה. לא תמצאו שם כמעט אנשים לא מנוסים ('ונילים', בעגה המקומית) שמגיעים על תקן מציצנים, וגם לא תיתקלו בחבורות גברים סליזיות שבאו להשתכר ולהתחיל עם נשים. "אנחנו מעדיפים שאנשים יבואו אלינו כשהם כבר משופשפים ויהיו קהל אקטיבי שלוקח חלק במסיבה ולא סתם עומד ומציץ. זה חיוני כדי ששאר הנוכחים ירגישו בנוח. אף אחת לא רוצה להרגיש כמו חיה בכלוב, וחשוב לנו לשמור על קהל מקצועני יותר".
גם סלקציה מדוקדקת תמצאו במסיבות שלה, כשהבליינים נבחרים בקפידה על ידי אנג'ל עצמה. "הסלקציה שלנו גבוהה וקפדנית", היא אומרת. "אין בן אדם שנכנס ואני לא מכירה באופן אישי. ואם מישהו הפר את הכללים המאוד ברורים שלנו, הוא עף מהמקום מיד. אנשים מורחקים אצלנו על הדברים הכי קטנים, והם יודעים את זה. הנהלים שלנו הם ברזל מבחינתנו, ומי שעובר עליהם מורחק ואין דרך חזרה".
לדבריה, אם אדם תקף מינית מישהי, גם אם זה לא קרה במועדון עצמו, הוא מורחק לצמיתות מהמסיבות. "מספיק שיש נגדו חשדות, ואני לא אכניס אותו לליין", היא מבהירה. "כמובן שאנחנו עושים בירורים על כל דבר, אבל מאוד חשוב לנו לייצר מרחב למיניות פתוחה, בטוחה ובהסכמה. זה בייחוד חשוב כשמתעסקים בעולמות האלה של פטיש ו-BDSM, כשהקו מאוד דק בין יחסים בדס"מים לתקיפה ולניצול. זאת הסיבה שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם 'המרכז למיניות אלטרנטיבית' שמאוד עוזרים בהסברה ומניעה".
"אנשים היום פחות מפחדים לחשוף את המיניות שלהם"
'סין אטיקס' הוא חלק מגל מאוד מעניין ששוטף לאחרונה את תל אביב, כשממש מדי שבוע מחכה לכם ליין אחר מעולמות הסקס, הפטיש וה-BDSM שמבקש לקחת את הפנטזיות שלכם לקצה הכי רחוק שלהן. בין אם זה 'לה-מור', ליין ה'סדום' הוותיק ממועדון הדאנג'ן, 'קורבו' או 'דקדנס', כולם מתחרים על האפשרות לסחוף את הקהל שמגיע אליהם לאווירה סקסית שמשוחררת ממוסכמות אך כלואה בשלשלאות.
BDSM הגיע למיינסטרים?
"פעם BDSM היה הדבר הכי סודי שהיית שומרת בארון, ואף אחד לא יודע. היום זה משהו שנשים ונערות משוחחות עליו. גדל פה דור הרבה יותר פתוח לזה. אנשים היום פחות מפחדים לחשוף את המיניות שלהם, גם רוב האנשים כבר מבינים שפטיש זה לא מילה גסה, וש-BDSM זה לא רק אישה בנעלי עקב שמרביצה למישהו עם שוט, אלא רבדים שונים ועמוקים של מנטאליות ומיניות".
"גורם נוסף שאחראי על השינוי הוא כמובן התקשורת שמסקרת יותר, והחשיפה של הרשתות החברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם", היא מוסיפה. "גם פסטיבל 'ברנינג-מן' שהגיע לישראל ב-2013 בתור 'מידברן' עזר להגדיל את רמת הפתיחות למיניות אלטרנטיבית בישראל. תחשבי שבתחילת המילניום מפגשים של הקהילה היו נערכים בסודיות מוחלטת, ומעטים האנשים שהייתה להם גישה או ידע לגבי זה. גם אינטרנט זה לא משהו שהיה אפשר למצוא בכל בית, והיו מעט מאוד דרכים להכיר ולהיחשף לעולם הזה. בזמנו, אם הייתי מסתובבת עם מכנסיים דמויי עור, ישר היו צועקים לי 'מלכת סאדו' ברחוב. היום תוכלי למצוא תמונות של עינב בובליל במכנסי ויניל באינסטגרם, ומחוכים סקסיים ב-H&M. תעשיית האופנה היא גם חלק מההשפעה הזאת".
"מועדון הדאנג'ן, כבודו במקומו מונח. הוא הוקם עוד ב-2002 והיה הראשון שהרים את הכפפה ונתן בית ומענה לקהילה שלמה, ועל כך מגיע להם שאפו ענק בעיניי. גם כשהעסק הזה היה מאוד לא כלכלי הם עדיין נלחמו, אפילו משפטית, בלא מעט גופים, ועדיין הם לא ויתרו על האהבה והאמונה שלהם במועדון. אבל עוד לפני הדאנג'ן היתה קהילה, פשוט מפגשים בד"סמים היו קורים בתכנון של חודשים מראש, בצורה מחתרתית ובחשאיות מוחלטת, שחלילה המשתתפים לא ייחשפו. הפחד היה ענק והז'אנר הזה של מיניות אלטרנטיבית היה טאבו".
"מאוד. יש מגוון רחב של אירועים וכל אחד יכול להתאים לעצמו את הז'אנר והאווירה שהוא הכי מתחבר אליהם. בכלל, יש היום הרבה יותר חשיפה לעולמות האלה, והרבה יותר אנשים שמבקשים להשתייך. יש גם שיתוף פעולה ותמיכה בין רוב הליינים שמכבדים את עצמם, ואפילו תיאום תאריכים, על מנת לשמור ולעודד צמיחה של הקהילה, בלי לפגוע באף אחד מהאירועים".
אז אין בכלל מלחמות?
"תראי, שיתוף הפעולה הזה לא קורה עם כולם. לצערי, יש בעיר מפיקים שמנצלים את הקהילה, ורואים בה כהזדמנות עסקית. הקשר שלהם לקהילה הוא נטו כלכלי, והם לובשים תחפושות כאלה ואחרות בכדי לזייף שייכות, כשבפועל, הדברים היחידים שמניעים אותם הם כסף, ניצול ואסטרטגיה", היא אומרת.
"אני מוצאת את עצמי לא פעם נתקלת בהעתקה מביכה ובחיקוי אובססיבי שלי ושל התכנים שאני מייצרת, אפילו ברמת הקריאייטיב. אותם מפיקים שכסף בלבד מניע אותם, הם גם אלו שפחות מקפידים על סינון הקהל, ויש במסיבות שלהם מקרים של הטרדות מיניות או אנשים שמגיעים במטרה 'להשיג זיון' או ריגוש, אפילו מחברי הצוות עצמם. ממפיקי מסיבות כאלה אני מתנערת לחלוטין, ויוצרת איתם אפס אינטראקציה, לא אישית ולא וירטואלית, על מנת להימנע מכל זיהוי איתם. זאת לא חוכמה להשתמש במושג 'מרחב בטוח'. צריך גם ליישם".
למסיבות של סין אטיקס
