נשיפה, שאיפה
הטרנד הכי טרו של 2019 הוא גמילה מוויד | קבלו ציר זמן מאפס עד סחי בלטה שאשכרה מתעניין בחיים של עצמו
זוכר שפעם אחת שילמת על וויד, ואז, מרוב בושה על הסכום הלא פרופורציונלי של כסף שאין לך שהוצאת על עשב שעושה חרדות, עשית זאת שוב כדי להוכיח לעצמך שזה היה שווה את זה ולא ביזיון אישי, וככה שוב ושוב ושוב עד שאין לך יותר כסף אפילו להזמין מאנץ' סביר, הפסקת לצאת מהבית כי אתה בפרנויה תמידית, קעקעת 420 על הקרסול בשיטת הסטיק אנד פוק, וכל החברים שלך קונים לך ליום הולדת "גריינדר" או "פייפ" כי אתה דמות חד־ממדית בעיניהם?
מזל טוב! אתה סטלן מת. כמה חבל שלעולם לא תהיה סנופ דוג. מחשבה בלתי נסבלת, אני יודעת, אבל זה המצב. ואם לא תוכל להיות סנופ, אולי הגיע זמנך להצטרף לטרנד הלוהט של שנת 2019: גמילה.
כן, גמילה מוויד. אולי צמד המילים הכי עצוב שמישהו העלה על שפתיו מאז "לוחם קפוארה" או "שחקן אופי". אבל לא כדאי לזלזל בזה, שכן מדובר בגמילה לכל דבר. וכמו בכל גמילה — יש תופעות לוואי.
במקרה של וויד, תופעות הלוואי גם נמשכות לא מעט זמן, כי THC מאוחסן בשומן ולוקח זמן עד שהחומר הפעיל הזה מתפרק. בכל מקרה, תתכונן להיפרד מד"ר בץ שהפך להיות ממש חבר נפש בשנה האחרונה ומהשליח של הפאסט פוד שמגיע אליך מדי ערב.
אבל אל דאגה, אתה לא לבד. כי בדומה למשורר וירגיליוס שליווה את דנטה בין מדורי הגיהנום, כך אני הולכת להחזיק לך את היד בכניסה האמיצה שלך בשערי הגמילה.
0 עד 12 שעות: אופוריה
הרבה אומרים שהיום הראשון הוא הכי קשה, אבל בעיניי הוא בדיוק להפך. היום הראשון לגמילה מדהים.
אתה מתעורר נחוש וחדור מטרה כמו שפעיל גרינפיס ברכבת נחוש להשניא את עצמו על העוברים ושבים. בראשך הולכת להדהד מחשבה אחת — "אני חייב להפסיק לעשן" — שבמהרה תתחלף למחשבה "אני חייב שאכטה ע־כ־ש־י־ו".
דבר ראשון שתעשה זה להחליף את הצלצול בטלפון לשיר "עיוורת מבאנגים". אחר כך אתה הולך למצוא את עצמך מקושש פירורי מריחואנה בין החריצים של הבלטות בתקווה קלושה להצליח להרכיב לכל הפחות "סיגריה מתובלת".
נשמע סיוט? לא ולא. זה מדהים. לא היית אקטיבי ככה מאז שהתחלת לעשן. ואתה חייב להודות, ש"אני חייב לעשן" זאת מחשבה הרבה יותר קוהרנטית מ"חח מרפק, איזו מילה מצחיקה, מרפק".
חוץ מזה, כשיש מחשבה אחת בראש — לא חושבים על שום דבר אחר. ואם לא חושבים על שום דבר, גם לא מרגישים. מדובר בבריחה מעולה מהמציאות. כמעט כמו הסם עצמו. עשר מעשר. עד שמגיע הלילה וצריך לישון.
13 עד 24 שעות: לילה לבן
היי יו תגיד אתה בטוח שלא השארת את הגז פועל? כן? אולי תבדוק? ומה עם הדלת, נעלת? ותגיד, מה עם יעל/סיון/רוני (השמות היחידים של אקסיות כידוע) שהיה לכם הכי כיף ומיוחד ביחד ותמיד צחקה מכל הבדיחות שלך, גם השחורות, אבל אז היא טסה לדרום אמריקה ונכנסה לקשר פוליאמורי עם כוסון אירופאי בעל תלתלי זהב בשם סוון, רוצה אולי לראות מה היא עושה עכשיו? מה אכפת לך, זה כמה קליקים, ואתה גם ככה לא נרדם.
אה כן, בלילה הראשון — וכנראה בכל השבוע־שבועיים שאחריו — אתה לא הולך להירדם לפרקי זמן ארוכים יותר מחצי שעה. אתה הולך להרגיש כמו מינימום רנטון מ"טריינספוטינג" ששוכב במיטתו ורואה את התינוקת המתה זוחלת על התקרה.
זה זמן מעולה, פשוט מצוין, לטפח כל מיני אובססיות וטקסי OCD, לרגל בפייסבוק אחרי כל מי שנטשה אותך ולראות כמה טוב לה בלעדיך ובעיקר לתהות למה נולדת, לאן זה מוביל ומה הטעם של כל זה בכלל.
עד שבוע: עייף רצח
כאמור, אתה לא הולך לישון בזמן הזה, וכל מי שצפה ב"מועדון קרב" יודע שיש לך עכשיו שתי אפשרויות: האחת, להיות מאוד מאוד עייף במהלך היום, והשנייה — לפתח אלטר אגו שחי במקומך, הופך שומן אדם שגנבת ממרפאות של ניתוחים פלסטיים לסבון, לקבץ כמה שבורים סביבך וללכת מכות. אבל יותר סביר שסתם תהיה עייף. עייף ומשועמם.
כן, הכל משעמם בלי וויד, לפחות בהתחלה. אי אפשר לראות טלוויזיה, מי העז בכלל להעלות על הדעת שקומפיליישנים ביוטיוב של חיות נופלות זה לא באמת מצחיק, שלצפות עם חבריך סחים בסרטי תיכון זה פשוט מרגיש פדופילי ומוזר ואלוהים ישמור סת' רוגן וחבורתו פשוט מזיינים את השכל. זה השלב הקשה מכל, כי באמת שכל הגיבורים לאט־לאט מתפיידים.
כמו כן, כל אינטראקציה אנושית היא סיוט מכיוון שאתה תשוש וטרוט עיניים.
רוב הסיכויים שהחברים שלך עדיין מעשנים וינסו להגניב לך שאכטה (אל תישבר, הם בתודעה כוזבת), אין תיאבון אבל מנשנשים כל הזמן מתוך דחף אימפולסיבי לשים משהו בפה, ובגדול אתה חי בגיהנום.
כל מה שנשאר לך לעשות זה לגלגל טבק באוסיבי ארוך כדי לנסות לעבוד על המוח שזה מכיל מעט THC מתוק. אבל אל תתייאש, זה משתפר בסוף. כאילו, ממש בסוף. עוד נגיע לשם.
עד שבועיים: סיוטים 24/7
בוקר טוב, הלא מודע שלך חזר. החיים הם סיוט שאתה מתעורר ממנו רק כשאתה הולך לישון ונכנס לסיוט אחר. הראפר ארל סווטשירט ניסח את זה היטב: All my dreams got dimmer when I stopped smoking pot; Nightmares got more vivid when I stopped smoking pot. ארל מתאר את הגמילה מהסם המתוק כמעין חזרה למציאות, ויתור על הפנטזיות — ולכן החלומות שלו התעמעמו.
לצד זאת, החיים עצמם הפכו לסיוט חד וצלול. כי אחרי שבועיים שבהם המוח מתחיל להתאזן מבחינה הורמונלית וחוזר לתפקד כמו לפני הוויד — כלומר, לא לתפקד — אתה חוזר להיות הרכיכה החלשה שהיית, שלא מסוגלת להתמודד עם אי נוחות מינימלית במציאות וצריכה למסך כל רגע ער כדי לא להרגיש.
אבל מעבר לקריאה הזו, אפשר להבין שברמה הממש מילולית, כשחולף השלב האינסומני של הגמילה וסוף־סוף חוזרים לישון, סיוטי הלילה מגיעים. ואם ראפר שיש לו את המילה "קפוצ'ון" בשם אומר — הוא יודע. מצפים לך לילות סוערים.
אל דאגה. זו תופעת לוואי מוכרת ושכיחה, וזה חולף. אבל עד אז, החלומות מבלבלים, מעורבבים וחדים מאוד. זה נוצר מהניסיון של המוח לחבר את כל רצף הזמן שהוא החיים שלך לתוך ציר קוהרנטי, ולהשלים את החורים שהוויד יצר מבחינה מציאותית ורגשית.
פתאום אתה חולם שאתה בבית הספר היסודי (ילדות), פוגש את יאיר נתניהו (פוליטיקה סלאש טוויטר) שאומר לך שקשה לו להיות בן של ראש ממשלה שגם מכור לממים (בריחה מהמציאות) ויונק ממך חלב אם (חרדת נטישה).
כל מה שברחת ממנו, כל מה שהדחקת — חוזר. אתה הולך להתעורר בבקרים המום ומזועזע, עד שתרצה לוותר על כל העניין ולחזור לעשן. אני ממליצה שלא, כי אפשר גם לקחת את זה בגישה אחרת. אפשר להסתקרן, להתעניין. חשוב לזכור שהלא מודע אולי לא נעים, אבל הוא לא אויב — הוא חבר. חבר מעייף, כזה שקרא "אפלטון במקום פרוזאק" פעם אחת ועכשיו רוצה לספר לך על העולם דרך משלים, אבל סך הכל באמת רגיש ומנסה לעזור.
אני ממליצה לנסות לרשום את החלומות כדי ללמוד מהם, ולא פחות חשוב — לישון עם מזגן. משום מה מתחילים להזיע הרבה יותר כשמפסיקים לעשן, בעיקר בלילה.
עד שלושה שבועות: זועם
הצד החיובי הוא שבשלב הזה האנרגיה חוזרת לגוף, האופי הסמרטוטי שהתרגלת לעטות על עצמך כמגן מתחיל להתפייד. עם זאת, עודף האנרגיה, המודעות והחדות מתלכדים ויוצרים מפלצת: רגשות. אפשר ואף מומלץ להתנחם בזה שבתור התחלה מדובר ברגשות גבריים כאלה — זעם, כעס, ונדטה.
כי בכנות, כשחושבים על זה לעומק, הכל ממש, אבל ממש, מכעיס. למה אנשים הולכים כל כך לאט? אין להם שום דבר לעשות בחיים? שילכו להתנדב או משהו במקום לכלות את מעט החמצן שכולנו נאבקים עליו ברחוב. ואם כבר, אז למה אף אחד לא מטפל בהתחממות הגלובלית? ומה נסגר עם הדור פח אשפה הזה שגדל עם הסמארטפון ביד ובגיל שש כבר יכול להרוויח כסף.
בכל מקרה, זעם. פשוט זעם. מהסוג שמכלה אותך מבפנים. כשהפסקתי לעשן בקיץ שעבר הייתי יוצאת לצעדות בשמש עד שהרגשתי שאני נשרפת כמו המכשפה שאני. עוד רעיון זה לקחת חלק במה שהולך להיות להערכתי הטרנד הלוהט של 2020: ללמוד אמנות לחימה.
עד חודש: מתמלא
זוכר למה התחלת לעשן מלכתחילה? "כי זה כיף". כן, זה כיף. אבל מה החלק הכיפי? שעם וויד באמת אפשר להיות הרכיכה העלובה שאתה, להתבוסס ברחם מעושן ופשוט להזניח את עצמך. אפשר לוותר ולטעון שכל מי שעושה אחרת סתם סחי. ובכל פעם שעולה לך מחשבה לא נעימה אתה גם ככה שוכח אותה כי אתה "כזה סטלן וואיי".
ובואו לא נשכח את המיתוס הכי נפוץ על חיי הסטלה — מאנצ'ים. מי שמעשן באמת, יודע שאחרי תקופה מסוימת, בכל פעם שעולה רעב — או רגש, או רצון, או שאיפה — פשוט עושים עוד שאכטה, ואז עולה המאנץ', ועושים עוד אחת, וחוזר חלילה. אז דווקא מה שקורה על וויד זה שמאוד מאוד מרזים. לכן, כשמפסיקים לעשן, אחרי תקופה חוזר התיאבון באופן טבעי, וקורה אסון גדול מאוד: משמינים, כי פשוט הרבה יותר קשה לדחיין דברים.
אחרי חודש בלי וויד, ובעקבות כל מיני רגשות חדשים שצצים להם ודורשים שתיקח אחריות על חייך ותעשה שינוי, פתאום אתה עלול למצוא את עצמך מנסה לטפח את עצמך — מבפנים ומבחוץ. למשל לעשות מדיטציות לפי מדריכים ביוטיוב (ולהיות בלתי נסבל בנוגע לזה) או להירשם לאיגרוף תאילנדי (ולפרוש אחרי שני שיעורים כי בחיים לא תהיה קונור מקרגור).
בשלב זה הכל עדיין די משעמם יחסית, אבל החלומות נרגעים, ויש פניות נפשית להתחיל לטפח כל מיני תחומי עניין ותחביבים. אולי בישול? אולי קריאה? אולי להתכתב עם קטינות באינסטגרם? השמיים הם הגבול.
עד שלושה חודשים: מחפש חברים
שני דברים משמעותיים קורים כשמעשנים על בסיס קבוע: 1. אין לך חברים אמיתיים, כי הנאמנות שלך היא לשאכטה. 2. החברים שכן יש לך הם סטלנים אנאייבלרים, והבילוי המשותף שלכם זה להתארגן ביחד להזמין אוכל ולבהות במסך.
כך או כך, על וויד אפשר ורצוי להימנע מכל קשר אנושי משמעותי. בכל מקרה, אחרי חודש אתה עלול להתעורר ולקלוט שאתה למעשה מקיים מגוון אינטראקציות אנושיות לאורך היום. זה לא כתוב בספרות המקצועית, אבל קרה לי ולהרבה מאוד אנשים שדיברתי איתם על הנושא.
יצרתי קשר עם אנשים שזה עתה הכרתי, ועם אנשים שלמדו איתי בתיכון שיעור אחד. אפילו התחשק לי פתאום לפגוש לקפה אדם זר שפעם ביקש ממני תמונה של כפות הרגליים שלי באינסטגרם. בחור מקסים, יש לנו את אותו הטעם ברדיוהד.
למה זה קורה? אולי זה פועל יוצא טבעי של חזרת האנרגיה לגוף. פתאום רוצים להיות יותר אקטיביים, ופחות נוח להשתבלל לבד בבית עם שאכטה. ההשערה שלי היא שהכל באמת מאוד משעמם בלי וויד, לפחות בתור התחלה.
כל הפעילויות שנהגת לעשות תחת השפעה הופכות לדלות ודלוחות, ולא נותר אלא לחפש כל מיני דרכים להעסיק את עצמך כדי לברוח מהדיכאון שאורב בכל פינה ואומר לך אחי, מה עם קלונקס. עזוב, אפשר גם כדורי שינה ללא מרשם בסופרפארם.
הכל, רק למסך את החוויה הצלולה, החדה והבאמת לעתים בלתי נסבלת של הקיום הזה.
אז לטובה ולרעה, אחרי חודש בגמילה תמצא את עצמך מוקף בעשרות בני אדם שלא לחלוטין ברור מניין צצו. נושא השיחה המרכזי הולך להיות "נגמלתי מוויד ויש לי רגשות עכשיו, אבל וואלה התחלתי מדיטציה וזה מה זה עוזר".
אם הם סובלים את הפאזה הזאת שלך, הם חברי אמת וכדאי שיישארו. או שהם סמרטוטים וכדאי שתעיף אותם. אני בשלב הזה גם אימצתי כלבה.
עד חצי שנה: דוחס
היי, אם הגעת עד כאן, מצב טוב שתופעות הגמילה השליליות סוף־סוף נעלמו. אחרי חצי שנה — בערך, זה אינדיבידואלי — הכל שוב מצחיק, מעניין וכיפי, לפחות במידה שאמור להיות. אפשר אפילו לצפות בטלוויזיה ולא להשתעמם למוות. איזו חגיגה.
בנוסף, יש חור במרחב הזמן והחלל, ומבינים שמה שיש כרגע ממש לא מספיק כדי למלא אותו.
אתה הולך להירשם לקורס פייתון. לתואר שני. לשלוח קו"ח לאיזה 70 עבודות, להתקבל לשלוש ולעבוד בהן, לא ברור איך. יש פשוט כל כך הרבה זמן והחיים באמת יפים ומרגשים כשנותנים להם להיות.
אבל אל תדאג, זה עדיין קשה. החיים לא מפסיקים להיות סיוט רק כי מפסיקים לעשן. אבל הסם האמיתי הוא החברות שיצרנו בדרך. סתם, סליחה. הסם האמיתי זה לעבור את כל המנעד הרגשי המשוגע שהמוח גם ככה מייצר, להכיל אותו ולהבין שהכל זמני, הכל חולף, גם הטוב, בעיקר הרע. חיים רק פעם אחת ועדיף לעשות את זה כמו שצריך. כמו שאפשר להבין, בשלב זה חצי מהחברים החדשים שלך ינטשו כי אתה בלתי נסבל. הפכת להיות כל מה שבזת לו בעבר. אתה כנראה הולך לענוד שעון דופק על פרק כף היד.
בטח חשבת פעם שאם תפסיק לעשן תתעשר. אז תן לי לחדש לך: להפך! הכסף הולך לנזול הרבה יותר מהר. כי עדיין צריך למסך רגשות, זה רק אנושי, עכשיו פשוט אפשר לעשות את זה בדרכים יותר יצירתיות. למשל, הזמנות אימפולסיביות מאתרי קניות או בילויים בחוץ.
אני אשקר אם אומר שלא מצאתי את עצמי בבילוי החלקרח בשישי אחד בצהריים במקום שהסלוגן שלו זה "כל אחד יכול". ספוילר: לא כל אחד יכול. ממש לא. חיי חברה פעילים זה אחד היקרים והמתישים.
עד שנה: החיים עצמם
אוקיי, אולי קצת הגזמת. יש לך יותר מדי על הצלחת. קורסים, חוגים, ספורט, עבודה, חברים, אולי אפילו זוגיות חדשה או שלוש. אתה יוצא כל ערב לבר, ומרוב תאוות חיים מפתח בעיית שתייה.
אתה אומר לעצמך שאלכוהול עדיף על וויד, כי לפחות זה סם חברתי ולא סם שכולא אותך לבד בתודעה שלך נוטה לפסיכוזות ולדיבור צפוף עם חייזרים. אבל האמת היא ששניהם פח — וגם אתה, וגם אני, וזה בסדר. אנחנו רק בני אדם. אם הגעת עד לכאן — ואני בטוחה שכן, כי אתה הכי מלך בארץ — כבר הבנת ככל הנראה ששום דבר לא מושלם ושתמיד יהיו עוד דברים שאפשר לשפר. כמו שאבא שלי אמר לי פעם כשהיה צריך לקנות מדיח כלים חדש: החיים זה אונגואינג סטורי. אתה מתקן דבר אחד, ומשהו אחר מתקלקל.
תראה, להיגמל מוויד זה לא עסק קל. השדים הפנימיים זוקפים את ראשם המכוער — או הנאה, תלוי מה מקור הטראומה הראשונית שלך בילדות — אבל זה גם לא סוף העולם. ובניגוד לחוויות שצברת כשהיית מסומם, זאת חוויה שאשכרה אפשר לזכור אחר כך ולספר עליה בגבורה.
עוד אופציה: שנתקעת בשבוע הראשון לגמילה ומכאן אתה הולך לשלוח את החברים שלך "קופי החלל" להרביץ לאנשים זרים ברחוב בוגרשוב בתל אביב. בהצלחה!
לפנייה לכתב/ת 
