סלאש בישראל: הופעה למיטיבי לכת
שנתיים אחרי שביקר כאן עם גאנז אנד רוזס, סלאש חזר עם הגיטרה, התלתלים ומיילס קנדי שהתגלה כיותר מסתם פרצוף יפה. בלי להיטים בכלל אבל עם סולו גיטרה מתמשך והרבה דיסטורשן - גם הקהל המנוסה הרגיש ששעתיים ועשרים זה יותר מדי
עוד ביקורות מוזיקה:
שרשרת להיטים וטוורקינג שלא נגמר: ג'ניפר לופז עושה את יוסטון
דיסטרבד בישראל: ערב פטריוטי בלתי נשכח
בון ג'ובי בלונדון: בין רוק לוהט ומלוכלך לפופ מהוקצע
ההופעה נפתחה עם The Call of the Wild וכבר ברגע זה נדמה שקנדי מנסה לגנוב לסלאש את הפוקוס, אבל זה לא קרה. בכל זאת השניים משתפים פעולה כבר מאלבום הסולו הראשון של סלאש. קנדי, יש לומר, הוא לא זמר ענק וגם לא פרפורמר כריזמטי במיוחד, אבל הוא בהחלט יותר מרוקר בעל פנים יפות.
הורים עם ילדים, בני נוער ורוקרים מושבעים היו התמהיל של הקהל. האם מדובר במעריצי גאנז אנד רוזס, מעריצי אלטר ברידג' (שקנדי הוא סולנה) או חובבי דיסטורשן מדופלמים? התשובה היא, ככל הנראה, גם וגם וגם.
ברשימת השירים, שלאוזן בלתי מזוינת נשמעו כמעט זהים, אפשר היה למצוא את הביצוע המצוין של My Antidote והקאבר המרגש ל-Nightrain של גאנז אנד רוזס. רוב החומרים היו למיטיבי לכת שגם הם אגב לא ממדקלמי המילים בעל פה - בואו נגיד שהליריקה היא לא זו שכינסה את הקהל הערב. הסולואים של סלאש נשזרו בכל ההופעה והשיא היה סולו הגיטרה בשיר Wicked Stone שארך לא פחות מ-15 דקות. יש כאן המון טכניקה ומעט מלודיה אבל במבחן התוצאה מדובר בביצוע מעורר כבוד.
במהלך כל ההופעה סלאש שמר על התדמית האניגמטית והאילמת שלו ונתן לגיטרה לדבר. קנדי לעומת זאת, סיפק לקהל את מנת הפטריוטיזם הנדרשת עם "ערב טוב" בעברית ומאוחר יותר גם המתופף נפנף בצעיף תכלת עם הכיתוב Israel. בסוף נזרקו גם מפרטי גיטרה ומקלות תופים לקהל - מחווה שכל רוקר באשר הוא יעריך.
שיא ההופעה נרשם בביצוע הנפלא של We're All Gonna Die שעה וחצי לתוך המופע. אם לשפוט לפי הקהל שזלג החוצה עם סיום השיר – נראה שסלאש וקנדי יכלו לעצור שם. כי עם כל הכבוד גם מיטבי הלכת צריכים לקום מחר לעבודה. בפועל, רק בתום שעתיים ו-20 דקות חברי הלהקה הודו לקהל ונפרדו. בוא נודה באמת, צריך להיות מגה גרופי או לכתוב ביקורת כדי לשרוד ערב ארוך שכזה.
