לגעת בדוב הקוטב: יומן מסע בעקבות הצלם עמוס נחום
צלם הטבע עמוס נחום יצא לקנדה הארקטית כדי להגשים חלום ישן ולתעד דובת קוטב עם גורים ממרחק נגיעה. הקולנוענים יונתן ניר ודני מנקין עקבו אחריו בסרט התיעודי "תמונת חייו" שיצא לאחרונה לאקרנים. הצצה לאחורי הקלעים בדרך הקפואה לצלילה עם דובי הקוטב
אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה עלה הרעיון לצלול עם דוב קוטב. זה היה באחד הימים האחרונים של שנת 2009. ישבנו במרפסת הדירה של ההורים של עמוס נחום ברמת גן ושתינו קפה.
אחרי שהוא זרק את הרעיון לאוויר, היו כמה שניות של שקט שבהן אני חושב שקיוויתי, שמה שנאמר יתאדה כלא היה. שכולנו פשוט נשכח ממנו. אבל כשהרמתי את עיניי שבהו בקפה, פגשתי את העיניים החומות העמוקות של עמוס. לא היה בהן אפילו רסיס של שאלה או ספק. הוא הולך לעשות את הדבר המטורף הזה ואנחנו חייבים להיות שם יחד איתו.
את עמוס נחום הכרתי כמה שנים לפני כן. הייתי אז צלם סטילס בראשית דרכי עם חיבה לצילום תת ימי ומישהו הפגיש בינינו. הוא היה כבר אז שנים רבות בטופ העולמי של צילום הטבע. אגדה מהלכת.
היכולת שלו לצלם את בעלי החיים הגדולים והמפחידים ביותר על פני כדור הארץ ממרחק אפס, פנים אל פנים וללא הגנה, קנתה לו מעריצים רבים אבל גם לא מעט מבקרים. "לאיש יש משאלת מוות", טענו השמועות. "יום אחד הוא יסיים את חייו בתוך לוע של חיית טרף".
מה הסיפור של האיש והמצלמה?
נפגשנו לראשונה בפסטיבל אנטיב, שהיה בזמנו פסטיבל הצילום התת-ימי החשוב בעולם. לעמוס היה שם דוכן ששיווק את חברת הטיולים האקסקלוסיבית שלו "BigAnimals"' עמוס הוא לא רק צלם אלא גם מוביל משלחות. אם אתה חולם לפגוש פנים אל פנים לווייתן כחול, אורקה, תנין, כלב ים נמרי, דוב קוטב או כריש לבן – עמוס הוא אחד היחידים בעולם שיכול להגשים את חלומך.
מעל הדוכן התנוססו הגדלות עצומות של התמונות המפורסמות שלו. הן היו מהממות בעוצמתן. אייקוניות. את חלקן זיהיתי' למרות שלא ידעתי עד אותו היום מי הצלם שעומד מאחוריהן. והאמת היא, שמהרגע הראשון זה בעיקר מה שריתק אותי.
לא רק איך הן צולמו' אלא, גם מה הסיפור של האיש שצילם אותן? עמוס היה נגיש וחברותי והעובדה שהייתי מישראל לא הזיקה.
הוא חי בארה״ב כבר יותר מ-40 שנים אבל ניכר היה שישראל נמצאת עדיין עמוק בליבו. הוא ציין שבכל תחרויות הצילום שבהן הוא משתתף, הוא מבקש שיגדירו אותו כישראלי-אמריקאי. בין המשפטים שלו שנאמרו בערבוב של עברית ואנגלית, יכולתי לזהות נימה של געגוע לארץ ולצידה גם נימה של כאב.
בכל מה שקשור לצילום ושימור הסביבה הוא דיבר וחלק את משנתו בלי בעיה. אבל בכל הקשור לחייו האישיים, למשפחתו, לנסיבות שהביאו אותו לעזוב את הארץ הוא היה סגור ומסתורי, אך לכך נגיע מאוחר יותר. הוא הוביל אותי בין הצילומים הענקיים שלו והחל לספר את סיפוריהם.
לשבור את הקרח
"זו תמונה שלוכדת רגע מאוד מיוחד עבורי", אמר לי בעודו מצביע על תמונה של ניבתן, השוקל יותר מטון וחצי, עם חטים באורך של יותר ממטר.
"הניבתן הזה זקן מאוד ויצא להתבודד כדי למות לבד ולא להקשות על חברי הלהקה שלו. הייתי בתוך המים אחרי צלילה כשראיתי אותו שרוע על הקרח. ביני לבינו היו כמה עשרות מטרים. שחיתי לכיוונו. בשלב מסוים הגעתי לאזור הקפוא והייתי צריך לשבור את הקרח כדי להתקרב אליו עוד ועוד, הכי קרוב שאפשר".
"לא פחדת?", שאלתי.
"לא", הוא ענה. "שברתי את הקרח ביני לבינו. באתי אליו מלמטה. בסבלנות, בשקט. בכבוד אינסופי לזכות שניתנה לי לתעד את רגעיו האחרונים. אני לא יודע אם הוא הבין את זה, אבל העובדה היא שהוא היה שלו לגמרי ולא הראה שום סימנים של אגרסיביות. הוא איפשר לי לצלם את התמונה הזו ולקחת את הרגע הזה איתי לתמיד".
הכחול הגדול
אחד המאפיינים המרכזיים של עבודתו של עמוס כצלם, היא היכולת שלו להתקרב למרחק אפס לאובייקט שלו וליצור קשר שעובר דרך התמונה אל הצופה.
לא תמיד מדובר בחיות מסוכנות. קחו לדוגמא את הלווייתן הכחול שצילם בים קורטז במקסיקו.
"הלווייתן הכחול הוא בעל החיים הגדול ביותר שהתקיים אי פעם על פני כדור הארץ", סיפר לי עמוס בהתרגשות בעודו מצביע על תמונה של זנב של לוויתן כחול השוחה אל האופק.
"יותר גדול מכל דינוזאור. 30 מטר ו-170 טון של ביישנות ומופנמות שאין כמותן. מאוד מאוד קשה למצוא אותו ועוד יותר קשה להתקרב אליו".
ולמרות זאת עמוס הצליח לצלם אותו ממרחק של 20 ס"מ בעדשת עין הדג, שכשמצלמים בה בזווית מסוימת, היא יוצרת אשליה של קו אופק קמור מעט.
התמונה הזו מנציחה רגע נדיר ומופלא. הלווייתן הכחול יכול היה לצלול למעמקים תוך שניות אבל בחר לנוח לו על פני המים, לאפשר לצלם להתקרב אליו עם קיאק למרחק אפס ולצלם אותו.
"כדי להגיע לרגע הזה נדרשו לי שנים של מחקר ולימוד ואימון", הוא אומר. "חלמתי על התמונה הזו. דמיינתי אותה לעצמי. לא בדיוק ככה כמובן – בסוף הטבע תמיד מפתיע אותך – אבל היה לי חזון והלכתי אתו והקרבתי כל מה שהיה צריך להקריב בשביל זה".
"תמונה מייצרת דימוי, ודימוי נחרט בתודעה"
המשך הסיור שערך לי עמוס בין תמונותיו הפגיש אותי עם כלב ים נמרי עם לוע פעור שמולו פינגווין – תמונה שצילם באנטארקטיקה ושזיכתה אותו בפרס צילום השנה של ה-BBC ובאין ספור פרסים אחרים, עמלץ לבן מזנק מהמים בדרום אפריקה (גם היא זוכת פרס צילום השנה של ה-BBC), נחש אנקונדה באורך של כ-10 מטרים באמזונאס של ברזיל, תנין מים מלוחים עצום בנהר האוקוואנגו בבוצוואנה ואורקה שלצידה אורקה נוספת קטנה מאוד בתנוחה לא טבעית.
כששאלתי את עמוס לפשר התמונה הזו שצולמה בפיורדים הנורבגיים, הוא הסביר לי שהאורקה הקטנה היא למעשה וולד מת. "הנה ראה", הוא הצביע. "אפשר לראות כאן עדיין את חבל הטבור".
חלב האם של הדולפינים (אורקה או לוויתן קטלן היא סוג של דולפין) הינו חלב מרוכז מאוד. והמים המזוהמים של האוקיינוסים מתרכזים בתוכו וגורמים לתמותת וולדות הולכת וגדלה בשנים האחרונות.
"האמא סחבה את בנה המת 10 ימים יחד איתה. היא לא הסכימה להשלים עם מותו. לראות את זה יום אחרי יום היה פשוט קורע לב".
שימור הסביבה הוא הנושא שמטריד את עמוס יותר מכל. "כמעט 40 שנה אני מגיע לנקודות המרוחקות והפראיות ביותר על הפלנטה ואפילו שם רואים ומרגישים את השינוי האדיר שמתחולל. אני מנסה בתמונות שלי לספר את הסיפור הזה, לעורר הזדהות עם בעלי החיים. להשמיע את קולם. לספר כמה המצב חמור אבל גם להראות שיש עדיין תקווה", הוא משתף.
"אני מצלם אותם מקרוב ובלי אמצעי הגנה, כדי להראות שאפשר לחיות איתם בשלום ובהרמוניה. שהם לא רוצחים צמאי דם כמו שהרגילו אותנו לחשוב. האורקה נקראת לווייתן קטלן (killer whale) למרות שאין אף לא תיעוד אחד בהיסטוריה של אורקה שהרגה אדם, למעט אורקות שחיו בתנאי שבי קשים. עם הכרישים הסיפור הוא עוד יותר חמור".
עמוס הצביע על תמונה ענקית של עמלץ לבן שנראה כאילו הוא מחייך. "תמונה מייצרת דימוי, ודימוי נחרט בתודעה ומשפיע על התגובות והפעולות שלנו", הוא הסביר. "צילמתי את הכריש מחייך כדי לחבר את הצופים אליו. כדי לספר עליו סיפור אחר".
"צילמתי אותו במיוחד עם עדשה שהיא זהה לגמרי מבחינת מה שרואים דרכה למה שרואה עין האדם. המתבונן בתמונה רואה את הכריש בדיוק כפי שהיה רואה אותו אם היה שם במקומי. עין מול עין ממרחק מטר. אני צולל עם עמלצים לבנים מתחילת שנות השמונים ומעולם הם לא פגעו בי או במישהו לידי".
"לרובנו אכפת מהרג של לווייתנים ודולפינים כי הם מצטלמים באופן שמעורר הזדהות וקשר, אבל פחות אכפת לנו מהרג של כרישים. למה? כי הכריש מתקשר אצלנו למה שראינו בסרט 'מלתעות'. הוא נתפס כרוצח צמא דם שמשוטט במימי האוקיינוס בחיפוש אחרי בני אדם להרוג - כשהמציאות היא שונה לחלוטין.
הכריש הורג בגלל טעות בזיהוי 7-8 בני אדם בממוצע בשנה. האדם הורג כ-100 מיליון כרישים בשנה, בגלל הסנפירים שיש להם ערך גבוה בשווקי המזרח. זה יותר מ-200,000 כרישים ביום".
לדברי עמוס, "הטרגדיה היא שבסוף זה יפגע בנו. הכריש הוא טורף העל שמווסת את המערכת האקולוגית של האוקיינוס שמייצר לנו חמצן ומאכיל שני מיליארד בני אדם ביום. בסוף כשאנחנו הורגים אותם, אנחנו הורגים את עצמנו. אנחנו הרוצחים הגדולים ביותר בעולם. לא הם".
לנסוע הכי רחוק שאפשר אל עבר הלא נודע
בשנים שחלפו אחרי פגישתי הראשונה עם עמוס שמרנו על קשר מידי פעם, אבל מאחר והוא נמצא בדרכים 9-10 חודשים בשנה, הקשר לא היה מאוד קרוב.
בעקבות פציעה שעברתי במהלך מלחמת לבנון השנייה, קיבלתי ממנו יום אחד טלפון מפתיע. "שמעתי שנפצעת", הוא אמר. "גם לי יש סיפור לא פתור עם איזו מלחמה".
הוא היה נרגש מאוד באותה השיחה. הבנתי שמדובר בנקודה רגישה. כמה ימים אחר כך הוא יצר קשר שוב והזמין אותי ללוות אותו במסע לצילום נמרים ופילים בסרי-לנקה כעוזר צלם.
וכך מצאתי את עצמי מבלה אתו שבועיים אחד על אחד. הוא עדיין לא שש לספר את סיפורו האישי אבל זרק רמזים והפנה אותי לאנשים נוספים שיוכלו לעזור לי להשלים את הפאזל. אחיותיו, אמו ואביו שהיה אז עדיין בחיים, וחבריו לסיירת שקד שלחמו אתו במלחמת ההתשה ובכמה מהקרבות המרים ביותר במלחמת יום כיפור.
בשלב הזה פגשתי את שותפי דני מנקין (שעשה איתי מאוחר יותר את הסרט ״הדולפין״) והחלטנו יחד שהאיש שווה סרטֿ. אבל לספר את הסיפור של עמוס ההרפתקן האולטימטיבי בראיונות מתוך משרדים ממוזגים בעיר סואנת לא נראה לנו טבעי.
עם איש כזה צריך לנסוע הכי רחוק שאפשר אל עבר הלא נודע ולנסות לעשות משהו מאוד מיוחד. וכך עלה הרעיון לצלול עם דוב הקוטב ולצלם אותו.
האיש היחיד בעולם שיכול (אולי) לעזור לנו
באחת השיחות איתנו, עמוס סיפר לנו שלמעשה כבר ניסה לצלם את התמונה הזו וזה כמעט עלה לו בחייו. דוב הקוטב רדף אחריו למעמקים.
תחקיר מעמיק גילה לנו שארבעה אנשים צללו עד היום עם דובי קוטב - כולם היו צלמי ווידאו. מה שיהפוך את עמוס (אם יצליח), לצלם הסטילס הראשון בהיסטוריה שעושה את זה.
רק כדי לסבר את האוזן, על הירח צעדו עד היום 12 בני אדם. כמספרי סיפורים, הבנו שיש כאן פוטנציאל עצום: איש לא צעיר, שחולם לעשות משהו שלא נעשה אף פעם לפני כן, והחלום שלו הוא גם הפחד הכי גדול שלו. נשמע מצוין. עכשיו איך לעזאזל עושים את זה?
"יש רק אדם אחד בעולם שיוכל אולי לעזור לנו", אמר עמוס. "קוראים לו אדם ראביץ'". אדם ראביץ׳ הוא אחד מצלמי סרטי הטבע המפורסמים בעולם עם מומחיות מיוחדת לאזורי הקוטב. הוא צילם עבור דיסני, Imax, נשיונל ג׳יאוגרפיק ועוד ועוד. זכה בפרסי הצילום החשובים ביותר, בין השאר בפרס האמי שהוא המקבילה הטלוויזיונית של האוסקר.
כמה שבועות אחר כך הצלחתי לתפוס את אדם בסקייפ. הוא בדיוק חזר מעוד מסע צילום בקנדה הארקטית, אזור אליו הוא טס כל שנה כבר 25 שנים ברציפות.
כשסיפרתי לו על הסרט שאנחנו עושים על עמוס ועל חלומו לצלול עם דובים הוא הגיב מייד בחיוב. מסתבר שכשאדם היה בראשית דרכו כצלם, עמוס סייע לו רבות ובעיקר עורר אצלו אמונה והשראה.
"הוא אמר לי לחלום בגדול ולא לוותר אף פעם", אדם נזכר. "אם אני יכול לעזור לו עכשיו, להגשים חלום שיש לו, אין כאן בכלל שאלה. אני בפנים".
"האם זה אפשרי?", שאלתי. "איך גורמים לזה לקרות?".
"אפשרי", הוא השיב. "אבל גם מסובך מאוד ונצטרך לא מעט מזל".
אדם גילה לי כי יש בסך הכול שבוע בשנה שבו מזג האוויר מתאים ויכול לאפשר לשני צלמים (עמוס ואדם שיצלם אותו) להיכנס למים עם דובי קוטב.
מזג האוויר בשנים האחרונות לא יציב ויש סיכוי שבכלל לא נצליח להגיע למקום או שנגיע, אבל לא נמצא דובים. "אבל אני אופטימי", אדם אמר וחייך אליי ממסך הסקייפ. "אם לא הייתי אופטימי, כבר מזמן הייתי עוזב את עולם סרטי הטבע ובוחר לי מקצוע אחר".
האזור שבו אדם הציע שצלם נקרא נונוואט, טריטוריה בצפון קנדה שגדולה מישראל פי 90, ושחיים בה כ-30,000 אנשים בלבד שנקראים אינואיטים.
לאדם יש שם קשרים ארוכי שנים עם מקומיים שיכולים להביא אותנו עם הציוד הדרוש לאזור שבו דובי קוטב שוחים בקיץ.
בשביל לשרוד בשטח כשבוע ולצלם את הסרט, נצטרך להטיס מראש לאזור המבודד שבו נעבוד, מזון, מים, אוהלים, סירות, דלק לסירות, קומפרסורים למילוי מיכלים, מיכלים, גנרטורים, משקולות, ציוד לצלילת קרח, 6 מצלמות מסוגים שונים, ביגוד חם, אמצעים להגנה עצמית ועוד.
"כשמזג האוויר יאפשר, נצא לים ונחפש דובים", הוא אמר. ״נעבוד במפרץ עצום (בגודל של כל הנגב בערך. י.נ.) ולפעמים נפליג שעות ארוכות בלי למצוא דוב אחד. אבל בקיץ יש 20 שעות של אור בכל יום אז יהיה בסדר. תתכוננו לימי צילום ארוכים".
שבוע לפני היציאה לשטח, כשכל הציוד כבר נמצא בקנדה הארקטית אצל אינואיט שעובד עם אדם כבר שנים רבות, וכשכרטיסי הטיסה כבר בידינו ואני מתכונן לטוס תשע טיסות מישראל כדי להגיע לאזור הצילומים, נאלצנו לדחות את ההפקה בשבועיים.
נודע לנו כי הקרח הימי עדיין לא הפשיר באזור הצילומים, מה שכמובן לא מאפשר להפליג בסירות ולמצוא דובים שוחים. שבועיים אחר כך, גילו לנו צילומי לוויין ועדויות מהשטח שהקרח הימי עדיין קפוא.
דחייה נוספת הייתה בלתי אפשרית כי כשהסתיו מתקרב, הרוחות משתנות וסוחפות איתן "קרח ישן" (גושי קרח עצומים בני מאות שנים) לאזור הצילומים, מה שהופך את ההפלגה לבלתי אפשרית.
הפתרון היחיד שהיה לאדם להציע היה מטורף אבל אפשרי - להעביר את הצילומים כמה מאות ק"מ מערבה לאזור שבו על פי צילומי לוויין הקרח הימי כבר הפשיר.
לצורך העניין ניאלץ לשלוח את כל הציוד למושבה אינואיטית אחרת, שם חי חבר אחר של אדם - צייד ששמו ג׳ו קלוג׳אק. על פי התכנון, ג׳ו יעמיס את הציוד ששלחנו אליו על שתי סירות ויפליג עם כמה מבני משפחתו, מרחק של יותר מ-300 ק״מ, לנקודה אליה אנחנו נגיע עם מטוס שנצטרך להשכיר.
המטוס הזה לא יטוס פעם אחת, אלא ארבע פעמים: פעם ראשונה כדי להביא אותנו עם הציוד שלנו, פעם שנייה כדי להביא דלק לסירות, פעם שלישית כדי להביא אספקת דלק נוספת ופעם רביעית כדי להוציא אותנו משם.
זה היה רגע מלחיץ בו היינו חייבים להחליט בין שתי חלופות לא אופטימליות: דחייה בשנה או צילומים במקום חדש ולא מתוכנן. ברגע הזה עירבתי את עמוס והוא הכריע חד וחלק.
"הצוות מוכן", הוא אמר. "התנאים אפשריים, יש הזדמנות והסיכון הגיוני. הולכים על זה".
רגעים שיכולים להתרחש רק בטבע
עם המון חששות אבל גם עם תקווה בלב יצאנו לדרך. את מה שקרה לנו שם, בלב השממה הארקטית בשבועיים הבאים, תוכלו לראות בסרטנו "תמונת חייו" בהפקתה של ננסי ספילברג שיצא לאקרנים בתחילת יולי ושיגיע בהמשך לערוץ הוט 8.
בשבועיים האלה עברנו קשת עצומה של תחושות וחוויות. פחד, תסכול, כעס, עצב, אבל גם התרגשות גדולה וסיפוק, והמון רגעים קסומים של חיבור לטבע בראשיתי, שכמותו כבר כל כך קשה למצוא בעולמנו.
לעולם לא אשכח את הרגע בו ראיתי לראשונה דוב קוטב זכר, ששוקל כ-700 ק״ג, שוחה במרחק של מטר בערך ממני. הוא נראה כמו לברדור עצום ודי חמוד, עד שהוא משחרר אליך נהמה שמזכירה לך שמדובר בחיית טרף שהאדם הוא חלק משרשרת המזון שלה.
כמה דקות אחר כך, עמוס קפץ עם הדוב הגדול ההוא למים ואת תוצאות המפגש ביניהם, שלא היה רחוק מלהיגמר רע תוכלו גם כן לראות בסרט. לעולם לא אשכח את השיחות הארוכות עם האינואיטים על הסירות, בשעות מורטות עצבים של חיפוש אחרי דוב. אנשים מיוחדים במינם, שאבות אבותיהם שרדו אלפי שנים באחד מתאי השטח הקטלניים ביותר על פני כדור הארץ.
הם מחוברים לטבע כמו שכולנו היינו פעם ומנסים, לא תמיד בהצלחה, לשמר את מסורתם אל מול שינויי האקלים והמודרניזציה.
משאלה לחיים מלאים עד הקצה
שניים מתוך ששת האינואיטים שליוו אותנו, נהרגו כשנה לאחר הצילומים כשחתול השלג שלהם שבר את הקרח הימי עליו נסע, וצלל למצולות. הסרט שלנו מוקדש באהבה לזכרם. וכמובן שלא אשכח את הרגע שבו עמוס פתח את ליבו וסיפר לראשונה על מה ששמר שם זמן רב.
על זוועות המלחמה שעבר ועל יחסיו הלא פשוטים עם אביו, שגם הם מגיעים לפתרון מסוים לקראת סוף הסרט. האם הצלחנו לצלם יחד אתו את התמונה של חייו? מה שלמדתי במסע הזה שהאמת היא שזה לא ממש חשוב. שהמסע עצמו הוא זה שמשנה. שכמו בטבע, אין נקודת סיום, אלא רק תהליך בלתי נגמר של שינוי והתפתחות.
לגבי עמוס למדתי שאין לו משאלת מוות, כמו שאולי חשבתי לפני שזכיתי להכירו. להיפך. יש לו משאלה לחיים מלאים עד הקצה. גם ברגעים אלה ממש, בגיל 69 הוא צולל עם לווייתנים כחולים בים קורטז במקסיקו. ממשיך להביא לנו תמונות של בעלי החיים הגדולים בעולם כדי שנזכור שהם עדיין כאן איתנו, ושכדאי שנשמור עליהם. רק הבוקר (שישי) הוא אמר לי בשיחה מלב ים, "זו המורשת שאני רוצה להשאיר אחריי לדורות הבאים. למען זה הקדשתי את חיי והקרבתי קורבנות רבים. בשביל זה גם ניסיתי לצלול שוב עם דוב הקוטב - כדי להראות שעם מספיק אימון, מחשבה וסבלנות, אפשר לעשות משהו שנחשב לבלתי אפשרי ולעבור חוויה נפלאה של חיבור אמיתי לטבע".
לאתר הסרט "תמונת חייו" | לעמוד הפייסבוק של יונתן ניר | לאתר של עמוס נחום |
לפנייה לכתב/ת 
