"קול המוזיקה בגליל העליון": למה אני אוהב את הפסטיבל הזה?
בכפר בלום יסתיים שבוע של מפגשים קאמריים - קלאסי בצד אוונגרד; שלאגרים בצד חומרים פחות מוכרים; כבד בצד קל. הפסטיבל הוותיק הזה לא רק שלא נס לחו, אלא הוא מצליח לחולל חידושים ומפגשים מוזיקליים חריגים ומרתקים
היום (ג') יינעל פסטיבל "קול המוזיקה בגליל העליון" (המוכר יותר בשמו הלא פורמלי "פסטיבל כפר בלום"). זהו פסטיבל של מוזיקה קאמרית, ותיק מאוד (בן 35) שלמרבה הפלא עדיין שומר על איזו חיוניות וחדוות עשייה. פסטיבל אינטימי, לא מכופתר שכל הזמן מחפש: איך לשלב את הקלאסי והמוכר עם החדשני והמוכר פחות; איך לערבב פורמטים וז'אנרים מוזיקליים קוטביים לכאורה - מוזיקה ערבית קלאסית בצד קלאסי מערבי; מוזיקה קלה יחסית עם כבדה יותר. וכל המרק המוזיקלי המרנין הזה מחושב היטב - שלא יהיה יותר מדי מלח, גם לא פחות מדי.
למה אני אוהב את הפסטיבל הזה? מכמה וכמה סיבות:
• כי מופעיו עולים מבוקר ועד חצות, כל יום, משך שבוע ימים, באתר מרוחק יחסית (קיבוץ כפר בלום) - וכך אם נרצה או לא אנחנו מתנתקים מהשוטף היומיומי ומתמקדים במוזיקה לבדה.
• כי הוא לא פוסק מלנסות מוצרים מוזיקליים חדשים: כמו הקונספט "פעם ועוד פעם" - לנגן את אותה יצירה, מודרנית ולא מוכרת יחסית, בזו אחר זו - כדי שנפנים ונתחבר. או מודל שהושק השנה לראשונה: "חדרים" שמאפשר לקהל לנוע בין ארבעה אולמות שבהן מבוצעות יצירות שונות במקביל וכל אחד יכול לתפור לעצמו את הקונצרט שהוא מבקש לשמוע.
• כי הוא אינטימי ולא-נפוח ומאפשר מפגש ישיר עם אמניו - בחזרות, באולמות, על הדשא ועל בירה בג'ם-סשן לקראת חצות. כן, גם במוזיקה קלאסית - לפחות בגרסת פסטיבל כפר בלום - יש מקום לג'ם סשן, לא רק בג'אז וברוק.
• כי שלושת הימים הראשונים של הפסטיבל מוקדשים לחזרות פתוחות לקהל - "מוצר" פסטיבלי אטרקטיבי שמאפשר לחובבי מוזיקה להיחשף לתהליך העבודה.
• כי חלק ניכר ממבצעיו הם צעירים ישראלים מבריקים - כולם בוגרי מוסדות חינוך מוזיקליים בישראל וכעת, בשלב הנסיקה של הקריירה שלהם, הם פועלים בתזמורות והרכבים שונים באירופה. הפסטיבל נותן להם הזדמנות להופיע כאן, ולנו להיחשף ליכולת של דור שלם של כישרונות צעירים (נטולי שטיקים ופוזות, לעת עתה).
• כי - וזה לטעמי עיקר תכליתו והישגו של פסטיבל מוזיקלי - הוא מביא חיבורים מוזיקליים שכמותם לא נפגוש בדרך כלל בזירה המיינסטרימית. קחו למשל את הקונצרט הנהדר "רוחניות" בשבת האחרונה אחר הצהריים: הפתיח היה אמנם שמרני למהדרין, ה"שאקון" הנודע של באך - מפסגות יצירות הבארוק לכינור (ניגן: גיא בראונשטיין). אבל משם בזינוק חד 200 שנים קדימה, ליצירה קצרה בהרכב לא-שכיח של ארבעה צ׳לו, מאת ארון פארט - מלחין אסטוני, שנדיר לפגוש ביצועים של יצירותיו. בשביל זה יש פסטיבל.
חיבורים שכאלה - בין בארוק או רומנטי לבין מוזיקה אוונגרדית של המאה ה-20 - הם לטעמי ייעודו העיקרי של פסטיבל כזה. ודומה שצבי פלסר - הצ׳לן הבינלאומי ומנהלו האמנותי של הפסטיבל - מחויב לגישה הזאת לחלוטין. לטעמי אגב הוא יכול להמר עוד יותר על החדשני והנדיר. יש לו בפסטיבל קהל מצומצם אך נאמן ואיכותי ש"יסבול" הימור שכזה.
היו בתפריט גם חומרים קלאסיים מוכרים (סונטה של בטהובן לפסנתר ולצ׳לו; וסונטה לכינור של יוהאן סבסטיאן באך). בצד חומרים נדירים להשמעה - ושוב, בשביל חומרים כאלה צריך פסטיבלים - שתי יצירות מרתקות של שני מלחינים יהודים שנרצחו בשואה: שלישית כלי קשת מאת גדעון קליין (1945-1919) ושלישית כלי נשיפה מאת ארווין שולהוף (1942-1894). שני עילויים, נציגים מובהקים של דור שלם של מוזיקאים יהודים עילאיים ממרכז אירופה, שעמדו בחוד החנית של המוזיקה המודרנית של אותה עת, ורובם נספו. מותם הכה-מוקדם (קליין היה רק בן 25) שלל מהעולם מהלך מוזיקלי שלם שלא הספיק להבשיל.
קונצרט סיום הפסטיבל, היום ב-11:00, יהיה חגיגה של רביעיות לכלי קשת: רביעייה של היידן, רביעייה של שוברט ורביעייה של בטהובן. לפי החזרות הפתוחות אתמול - זה הולך להיות מופע סיום מנצח.
