כך נרפאתי מהבורות בפרשת ילדי תימן

שנים התייחסתי לזה כקוריוז של שטופי מוח. ואז התחלתי להתעניין, העדים התחילו לדבר, וכעת ילדיי יודעים על כך יותר ממני. לציון יום המודעות לפרשה

תמר קפלנסקיפורסם: 16.07.19 , 12:42

עולים מתימן אחרי קום המדינה(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

יום אחד, לפני כמה שנים, הבנתי שאני חיה בבורות מוחלטת. זה קרה בפייסבוק. פעילי עמותת עמר"ם התחילו להעלות עדויות של משפחות שיד נעלמה לקחה להם את הילדים, ואני לא האמנתי למה שרואות עיניי. שמעתי כמובן על "חטיפת ילדי תימן" גם קודם, אבל התייחסתי לזה כאל חצי קוריוז. אולי אגדה אורבנית. מי בכלל יכול להאמין שדבר כזה קרה?

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

וזה לא שהייתי ילדה. בפסח 1994, כשהרב עוזי משולם התבצר עם תלמידיו בדרישה לפתיחת ועדת חקירה, הייתי קצינה בצה"ל. שמעתי על האירועים כמו כולם, בחדשות, ומשולם היה מבחינתי האיש שתיארו שם – מנהיג כת מגוחך במקצת ומטורלל לגמרי שסוחף חסידים שטופי מוח לשיגעון אלים בעזרת תיאוריית קונספירציה. דיוויד כורש מיהוד.

כמו רבים מאוד שהזוועה הזו לא אירעה במשפחתם, גם אחרי אירועי יהוד לא התעניינתי במיוחד במה שקרה. ועדת החקירה שקמה עשתה פחות כותרות, והעניין די נשכח. כשהתפרסמו מסקנותיה ב-2001, זה עבר לידי. הנושא כולו נותר מעורפל ורחוק. משהו שאולי קרה ואולי לא, כנראה שלא, בטח לא. מי בכלל יכול להאמין שדבר כזה קרה.

שנים אחר כך, כשכבר נולדו לי ילדים, קראתי יום אחד בפייסבוק עדות של אמא שלקחו לה את התינוק מהידיים – והלב שלי צנח. בעמר"ם המשיכו להעלות עדויות ומסמכים ואני המשכתי לקרוא. כי, אתם מבינים, לא יכולתי להאמין שזה באמת. קראתי את מכתבו של מנהל המחלקה לבתי החולים במשרד הבריאות ב-1950, שלפיו "ילדים עזבו את בתי החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ. ההורים 'השכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם".

פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן - טורים נוספים:

שמעתי את עדותה המוקלטת של רוז'ה קושינסקי, אחות במחנה עין שמר שסיפרה איך אמרו "הילדים מתו" על תינוקות שהיו בריאים. "היום כשאומרים שהם נפטרו, זה לא נכון, זה לא נכון. מסרו אותם לאימוץ", אמרה.

צפיתי בעדויות וידאו קשות מנשוא של הורים שהעלימו להם את הילדים, סילקו אותם מבית החולים בלי גופה ובלי קבר וכבר עשורים מציגים אותם כהוזים, כשקרנים, כסובלים מ"דמיון מזרחי". צפיתי ומיררתי בבכי. הבנתי שלא היה לי מושג איפה אני חיה. שהדבר שביטלתי כקוריוז, כ"לא יכול להיות" – אכן קרה.

כמה שנים אחר כך כתבתי טור ביום המודעות לפרשה. למחרת התקשרה אליי שולמית מליק להעיד על החטיפות שראתה בעיניה כמטפלת במעברת יציב. שנה אחריה התראיינה גם שושנה שחם, להעיד על מה שראתה כאחות מתלמדת בבית התינוקות במחנה ראש העין. לפני שנתיים וחצי בחר בכורי, אז בכיתה ה', לדבר על הפרשה באירוע בית-ספרי. הילדים שלי יודעים היום על הנושא יותר משידעתי עליו רוב חיי.

אני לא גאה בעובדה שהצלחתי להגיע לבגרות בלי לדעת כמעט כלום על הפרשה המזעזעת הזו. אבל בדיעבד, כשאני מודעת לחיסיון ולהאפלה השיטתיים שהוטלו על הפרשה, כשאני רואה את החורים העצומים בפרוטוקולים של ועדת החקירה, ואני יודעת שגם היום הסתרת המידע נמשכת – אני מבינה שהבורות העמוקה הזו לא מקרית. זו תעודת עניות למדינת ישראל.

היום, יום המודעות לפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, הוא גם יום פטירתו של הרב משולם, האיש שאהבו להציג כהזוי ומתועב בשל מאבקו להשמיע את הקול שאיש לא רצה לשמוע, את קולם של הקורבנות. הגיע הזמן לעשות צדק, איתו ואיתם.