בשנת 1934, כשהיה ילד בן 11, פגש אבא שלי, מנחם ישראלסקי, את אדולף היטלר. זה היה מפגש אקראי קצר ששינה את מסלול חייו. 80 שנה לאחר מכן יצאתי למסע בעקבות האנשים החיים האחרונים שפגשו גם הם את הצורר הנאצי. שחייהם השתנו מקצה לקצה בגללו. הילד שראה בו דוד, הצעיר שהעריץ אותו בתנועת הנוער, הפעוט שהפך לילד הפוסטר שלו – כולם דיברו בפתיחות על יחסם אליו אז ועכשיו, ועל המבט החודר שלא יוכלו לשכוח.
אבל דבר לא הכין אותי לרגע שאחוש בו בעצמי, מול המבט שנעצה בי אדה גרינג.
כשפגשתי את היטלר - סדרת כתבות:
אדה גרינג, בתו של הרמן גרינג ובת הסנדקות של היטלר, נחשבה לנסיכה של המפלגה. היא הייתה רק בת שבע כשהסתיימה המלחמה ושמרה על אנונימיות רוב חייה, הרחק מהעין הציבורית.
"על היהודים עברו דברים שלא יאומנו, אין לי מה להוסיף לכך פרט לכך שאהבתי מאוד את אבא שלי". זה, פחות או יותר, המשפט האחרון שאמרה בציבור לכתב טלוויזיה שבדי, אי אז בשנות ה-80 של המאה הקודמת. מאז נאלמה דום והסתגרה. מעולם לא דיברה על מעשיו של אביה וגם לא התנצלה. מי באמת הייתה אותה נסיכה?
גרינג נולדה ב-1938 כמעין בת אצולה נאצית. אביה היה מבכירי המפלגה - מייסד הגסטאפו, מפקד חיל האוויר ומקימם של מחנות הריכוז הראשונים, שני רק להיטלר עצמו. אמה, אמי גרינג, הייתה שחקנית גרמנייה. עבור שני בני הזוג היו אלה נישואים שניים, אבל אדה הייתה בתם היחידה.
אורח הכבוד בטקס ההטבלה היה היטלר, שהטביל בזרועותיו את אדה וכך הפך לסנדק שלה. תמונות ידועות מטקס ההטבלה מתעדות את גרינג לבוש המדים עומד נרגש וגאה מהמעמד, אשתו, בתו והיטלר המחויך לצידו.
השנים הראשונות לחייה היו באמת חיים של נסיכה. היא חיה בבית המפואר של אביה, לצד יצירות אמנות שבזז. אבל לקראת סוף המלחמה מעמדו של גרינג כבר ירד. המשפחה עברה לגור בבית בברכטסגאדן, והיטלר, בימיו האחרונים, ראה בו בוגד וביקש להחזיק אותו במעצר. חייל האס.אס ריצ'רד רייטר, שעליו כתבתי בפרק הראשון, אפילו טען שהיטלר שלח באמצעותו פקודה לחסל את גרינג, שלא הגיעה ליעדה בגלל הפצצה של כל האזור.
בתחילה הצליחה המשפחה להימלט, אבל אחרי תום המלחמה הם נתפסו ונעצרו. גרינג הועמד לדין במשפטי נירנברג ונידון למוות. יומיים לפני הוצאתו להורג התאבד באמצעות בליעת ציאניד.
אדה ואימה שוחררו ועברו להתגורר במינכן. היא למדה, עבדה לאחר מכן כמזכירה רפואית וחיה חיים שקטים. מעולם לא הקימה משפחה. היא בכל זאת הגיעה לכותרות כשתבעה להשיב לה יצירת אמנות שניתנה במתנה לה ולאביה, אבל אחרי שבית המשפט דחה את התביעה שבה לאנונימיות שלה.
גרינג השתתפה באירועי זיכרון של הנאצים ותומכיהם, ומעולם לא הביעה חרטה על מעשיו של אביה. למעשה, היא בעיקר התכחשה לחלק שלו בשואה והמשיכה לדבר עליו בחיבה ובאהבה. זאת במעט הפעמים שדיברה, כי כאמור – ככל שבגרה היא הלכה והתרחקה מכל חשיפה, וממש נעלמה.
רציתי לגלות מי היא היום, איך נראית התינוקת היפה מטקס ההטבלה. האם אצליח לאתר אותה? האם יש לי בכלל סיכוי מול מכחישה סדרתית והחלטית כמוה? באפריל 2017 הגעתי למינכן נחוש, אבל סקפטי.
בשלב הראשון, ובסיוע של איש מוסד ותחקירן גרמני מהמגזין "שטרן", הצלחתי להשיג את מספר הטלפון שלה. מבית המלון במינכן התקשרתי אליה.
לאחר כשני צלצולים היא ענתה "הלו" במבטא גרמני כבד. מיד בירכתי אותה לשלום והזדהיתי כרונן ישראלסקי - שם שאינו מותיר מקום לספק בקשר למוצא. שאלתי אם נוח לה לשוחח איתי באנגלית, היא ענתה לי בגרמנית ושאלה אותי לרצוני. הצגתי את עצמי כקולנוען דוקומנטרי שהגיע מקנדה ורוצה לשוחח איתה ולשאול כמה שאלות בנוגע להיטלר. היא השתהתה, ולאחר מכן אמרה שהיא לא מתראיינת לתקשורת. המשכתי והוספתי שאני יודע שהיא התראיינה בשנות ה-80 לעיתונאי שבדי, ושאני חושב שהריאיון דווקא היה מוצלח מבחינתה. היא השיבה שהריאיון הזה היה הראשון והאחרון שהיא הסכימה לעשות.
ניסיתי להמשיך לדובב אותה, ואז היא קטעה אותי והטיחה בי שעליי ללכת ללמוד גרמנית לפני שאפנה אליה שוב. ללא התראה מוקדמת הוסיפה "אאוף וידרזהן", להתראות בגרמנית, וניתקה בלי לתת לי הזדמנות לענות לה או להמשיך את השיחה.
ציפיתי אולי ליחס קצת יותר מנומס, אבל זה לא מה שיסיט אותי מהמטרה. החלטתי לצאת לסיור קצר ברחובות השכונה שבה היא גרה – אזור במינכן שבו החזיק גם היטלר דירה.
זו הייתה שכונה גרמנית טיפוסית: נקייה, רחובות צרים, בניינים בני שלוש עד ארבע קומות לכל היותר, בכל פינת רחוב מתחם חנויות שכונתיות קטנות. אחרי סיבוב מהורהר התחלתי בשיחה עם אישה מבוגרת שעברה בסביבה.
"סליחה גברתי, אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלתי בגרמנית רצוצה. "כן, בוודאי", ענתה הזקנה. "את מדברת אנגלית?" שאלתי, והיא השיבה "בהחלט", עצרה את הליכתה, הישירה אליי מבט ובחנה. "אני מחפש את אדה גרינג, את אולי מכירה אותה?" הזקנה הסתכלה עליי, חשבה לרגע וענתה, "בטח שאני מכירה אותה, אנחנו שכנות, גרות דלת מול דלת".
המשכתי ללכת לצידה של השכנה כדי להגיע לבניין שלה, אבל אז צדה את עיני דמות נוספת - אישה מבוגרת עם שקית קניות. הפניתי את המבט ופתאום היא הייתה שם, מולי, מתקדמת לאיטה ברחוב, אדה גרינג. מיד זיהיתי אותה, למרות השנים הרבות שבהן לא תועדה. הבחנתי בדמיון הרב לאביה.
"שלום, גברת גרינג?" קראתי לעברה. היא הרימה אליי מבט, נעצרה במקומה, פניה היו מבוהלות. "כן", ענתה. "שלום, אני רונן מקנדה, דיברתי איתך בטלפון". היא נראתה עוד יותר מבוהלת, הבינה שלמרות מאמציה להישאר אנונימית, היא נחשפה.
גרינג השיבה בגרמנית, אמרה "כן, אני זוכרת, אמרתי לך ללכת ללמוד גרמנית". משום מה הייתי משועשע. חייכתי בנימוס: "כן, נכון, זה אני". היא נראתה כאילו היא עומדת להושיט לי את ידה, אז הרמתי את זרועי והגשתי לה את כף ידי כדי ללחוץ את ידה, אבל היא נרתעה והעבירה את שקית הקניות מיד אחת לזו שהחלה להושיט קדימה. שפת הגוף שלה הייתה מפוחדת, ונראה היה שהיא נרתעת מעצם הרעיון ללחוץ לי את היד. "מה אתה רוצה ממני?" שאלה בתקיפות.
לא רציתי לשאול מיד על היחס להיטלר הסנדק שלה, הסתפקתי ב"אני חוקר את נושא ה...", אבל אז היא הבחינה בצלם שלי וממש נבהלה. היא הסתירה את פניה בידיים, ובצעדים החלטיים נמלטה. "גברת גרינג", קראתי לה בזמן שנכנסה במהירות לבניין, "אין צורך להיבהל". ניסיתי ליצור קשר עין איתה, אבל היא כבר נבלעה בתוך הבניין, צעקה לעברי "תסתלק מפה", טרקה את הדלת ונעלמה.
וכך הסתיים לו מפגש אקראי ביני לבין אחת הנשים המסתוריות ביותר מתקופת מלחמת העולם השנייה. לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה: לפני יותר מ-80 שנה פגש אבא שלי את היטלר ברחוב, פחד שזהותו תיחשף וברח מהמקום. הפעם היא הייתה המפוחדת והיא זו שברחה.
ב-21 לדצמבר 2018 הלכה אדה גרינג לעולמה, ערירית - ללא ילדים או משפחה. הידיעה על מותה פורסמה זמן מה לאחר מכן. בהלוויה נכחו רק מעטים, והיא בחרה להיקבר בקבר אנונימי, ללא שם ומצבה. אולי הבינה שהקבר יכול להפוך למוקד לעלייה לרגל של תומכי נאצים ומתנגדיהם, יעד לפולחן או ונדליזם.
אז לעולם לא אדע מי באמת היא הייתה, ומה היה בה שגרם לה לשמור אמונים לאביה, ואולי גם לסנדק הנורא שלה, שהמיט כזה הרס על המדינה שלה ועל העולם. אבל בעיניה של אדה גרינג הצלחתי ולו לרגע לראות את עיניו ומבטו של היטלר, כאילו הזמן קפא מלכת.
את המסע ליצירת הסרט שלי התחלתי לפני ארבע שנים. נדדתי עם משפחתי לצפון אמריקה כדי לקבל השראה וליצור. לא תיארתי לעצמי שיום אחד אעמוד על אדמת גרמניה, מול אדה גרינג, וממני היא תברח. כילד שגדל בישראל ועמד בכל צפירה בימי השואה, לא יכולתי אפילו לדמיין שאכיר לעומק את הילד ריצ'רד רייטר, שגדל בביתו של היטלר והיה לבן טיפוחיו.
כשהלכתי ללמוד קולנוע לא תכננתי לעשות את הסרט הזה. הסיפור הזה מצא אותי, והתסריט שלו נכתב לפני שנולדתי. לפני שאבא שלי נפטר הבטחתי לו שאשתף את סיפורו בעולם, והיום אני יכול לומר בלב שלם - אבא, קיימתי את הבטחתי.
רונן ישראלסקי הוא במאי טלוויזיה וקולנוע, שחי כיום עם משפחתו בקנדה. בימים אלה הוא מסיים את העבודה על הסרט שיצר מהמפגשים שמתוארים בכתבות - "היום בו פגשתי את היטלר". לתמיכה בהפקת הסרט לחצו כאן. לתגובות: Ronen.Israelski@gmail.com
