השם ישמור את רמת החי"ל, אנצו סרני והנח"ל
ישראל היא קרקע נוחה להטמעה של שיבושי שמות ומונחים. מעטים יודעים מה משמעות "רמת החי"ל", איך כותבים "סרני" ואיך נולד הנח"ל. זמן לעשות סדר
חיילי החטיבה היהודית הלוחמת
שארל או קרל נטר? בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" – כך פורסם השבוע ב"ידיעות אחרונות" - החליט להחזיר למייסדו את שמו המקורי שארל, בהיגויו הצרפתי. זהו מעשה יפה וראוי. טוב עשתה הנהלת בית הספר, שהצמיח דורות של מתיישבים ולוחמים, וזאת חרף האיחור של 150 שנה. אמנם השם קרל מופיע עדיין בפרסומי בית הספר, אך מתעוררת התקווה שהיישובים שבהם יש רחובות הנושאים את השם קרל נטר, ילכו גם הם בהחלטותיהם בעקבות "מקווה ישראל". זו אכן הזדמנות למגמה חדשה: להחזיר לדיון ציבורי מחודש את משמעותם ואת הגייתם המקורית של שמות אישים ואירועים היסטוריים שבהם מתקשטים רחובות ומוסדות בארץ. אציג שלושה מהם.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
באופן אישי מציקה לי הגיית שמו של רובע ההייטק התל אביבי – רמת החייל. מי שהעניק למתחם הענק והצומח הזה את שמו לא התכוון ל"חייל" בעלמא, אלא לחי"ל, ראשי התיבות של החטיבה היהודית הלוחמת. דהיינו, הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, שהוקמה ב-1944 והורכבה מחיילים ארצישראלים מתנדבים. היא השתתפה בקרבות מול צנחנים גרמנים בצפון איטליה; בארגון יהודים ניצולי מחנות המוות ובהברחתם ארצה במבצעי ההעפלה.
30 אלף מיהודי פלסטינה – גברים ונשים - התנדבו לצבא הבריטי. הם שירתו במגוון יחידות עד אשר אושרה, חרף קשיים רבים, הקמתו של החי"ל. מפקד החטיבה מטעם מוסדות היישוב היה שלמה שמיר, לימים מבכירי אלופי צה"ל, מייסד חטיבה 7, מפקד הקרבות הראשונים בלטרון, מפקד חיל הים, מפקד חיל האוויר ומפקד חזית ב', ממקורביו של בן גוריון.
למתנדבי ומתנדבות א"י לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה כבר אין כמעט נציגים חיים בציבוריות הישראלית כיום. אין להם גם אנדרטה ראויה ובית משלהם כמו בית הגדודים (מלחמת העולם הראשונה) או בית הפלמ"ח. אין להם, וגם לא היה, לובי ציבורי או משוררים כמו חיים גורי וחיים חפר לפלמ"ח, שיפארו וינציחו את פעלם הלאומי.
גם במלחמת העצמאות – על אף ניסיונם הקרבי - לא שולבו יוצאי הבריגדה בצורה ראויה בהקמת צה"ל. זאת בעיקר בשל עוינות הפלמחניקים הצעירים שכבשו את עמדות הפיקוד. על כן, ראוי שלפחות שמו של "החיל" ייזכר ויישמר בכבוד במרחב הענק המייצג את הקידמה הישראלית.
דמות אחרת הקרובה ללבי היא זו של ד"ר אנצו סרני, מצנחני היישוב שהוצנחו באירופה הכבושה על ידי הנאצים במטרה לארגן קבוצות התנגדות של פרטיזנים. לא מעט רחובות קרויים על שמו. מי מהקוראים שעינו מחפשת את היו"ד (סירני) בשם האיש, אספר על שלוש פגישות ממושכות שקיימתי בשנות ה-80 עם אלמנתו עדה סרני, המפקדת האגדית של ההעפלה מחופי איטליה.
אנצו ועדה סרני היו זוג יוצא דופן בגלריית הדמויות של חלוצי ארץ ישראל. עדה, שחיה בעת שיחותינו בבית אבות בירושלים, השביעה אותי כעיתונאי וכאדם צעיר שבכל מקום ששם משפחתה ייכתב לא נכון – אעשה כל מה שבאפשרותי כדי לעקור את היו"ד ממקומה. דהיינו: סרני, בשני סגולים (Enzo Sereni), ולא כפי שכתוב בכל שלטי הרחובות – סירני.
ההערה השלישית מוקדשת לנח"ל. במקור - נוער חלוצי לוחם, והיום "סתם" חטיבת הנח"ל; עוד חטיבת חי"ר סדירה וצעירה לצד אחיותיה הבוגרות והוותיקות גולני, צנחנים, גבעתי, וכפיר הצעירה ממנה. אפילו בחטיבת הנח"ל עצמה קיים בלבול לגבי הנקודה שבה נעוצים שורשיה.
רשמית, החטיבה קמה לפני יותר מ-35 שנה, אחרי מלחמת לבנון הראשונה. אך מי שיוצא לתור את עברה – כמו קצינות החינוך הצעירות, המצוידות במשקפת ציידים לקראת עצרות יובל יחידתיות - ימצא עובדות המעידות כי היא קמה כבר ב-49', בלחץ ההתיישבות העובדת וכמסגרת לגרעיני התיישבות. היה זה סוג של ניסיון להחזיר, בדלת האחורית, את הפלמ"ח שפורק על ידי בן גוריון.
כוחה של ההתיישבות היה כה גדול עד שהוקם לבסוף פיקוד הנח"ל – כפיקוד ייעודי פונקציונאלי - שבמסגרתו הנרחבת פעלו גם ההיאחזויות לאורך גבולות ישראל שהפכו לישובי קבע, וכן להקת הנח"ל ועיתון "במחנה נחל".
ראוי לציין כי הרוב הגדול של לוחמי המילואים בחטיבת הצנחנים (55) בקרב גבעת התחמושת בירושלים, והראשונים שהגיעו לכותל, היו, בעיקר נחלאים בוגרי גדוד 50. זאת משום שמחזורי ההכשרה של נחלאים-צנחנים היו רבים וקצרים יותר מאלה ששרתו בשאר גדודי הצנחנים הסדירים, והכשירו יותר לוחמים.
הנה כי כן, מי שייצא מתוך עניין או מתוך חובה אקדמית לשיטוט מורפולוגי-היסטורי ברחבי ישראל ותולדותיה, ימצא מן הסתם עוד שמות רבים הדורשים עיון ובירור. אני התייחסתי לשלושה בלבד. לו יהי.
- יוסף ארגמן הוא היסטוריון צבאי, שירת ב-8200 והיה כתב ועורך העיתונים "במחנה" ו"במחנה נח"ל"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
